בחוברת זו נבחן את תהליך הבחירות

כמנגנון נוסף שאחראי על הגבלת כוחו

של השלטון וכדרך ביטוי מרכזית של

שלטון העם במשטר דמוקרטי

אז מהי ההגדרה הבסיסית לבחירות?

בחירות: הליך המאפשר חילופי שלטון, מאפיין בסיסי בכל סוגי הדמוקרטיות.
ישנם חמישה תנאים הכרחיים לקיומן: כלליות, חשאיות, מחזוריות, שוויוניות, התמודדות / תחרות חופשית.
הבחירות הדמוקרטיות הן הליך מרכזי ותנאי הכרחי לקיומה של הדמוקרטיה ומבטאות את עיקרון שלטון העם.

מדוע הבחירות הן כלי במסגרת הגבלת השלטון?

נבחרי הציבור היושבים בשלטון, אינם יכולים לנהוג ככל העולה על רוחם, ולצבור כוח שלטוני ועריץ או לפגוע בזכויות האזרחים, משום שהם יודעים שהם זקוקים לקולות הציבור בבחירות הבאות.

לפיכך, נתון השלטון לביקורת ופיקוח הציבור, באמצעות הבחירות התקופתיות.

אילו עקרונות וזכויות בדמוקרטיה באים לידי ביטוי בבחירות?
א. עקרון שלטון העם: העם בוחר את נציגיו (העם= הריבון).

ב. פלורליזם: מגוון של מפלגות המייצגות השקפות עולם שונות.

ג. עקרון הכרעת הרוב: תוצאות הבחירות מתקבלות ע”י הרוב.

ד. הזכות לבחור ולהיבחר.

ה. חופש ההתאגדות: התארגנות במפלגות שמטרתן להגיע לשלטון.

ו. עקרון הגבלת השלטון: בחירות תקופתיות.

ז. עקרון ההסכמיות: גם המיעוט שלא בחר בבחירות בשלטון הנבחר – חייב לקבל את מרותו (הסכמה ל”כללי המשחק” הדמוקרטיים).

ח. חופש הביטוי: כל אדם בוחר במפלגה המבטאת דעתו.

מהם התנאים ההכרחיים הדרושים לקיום בחירות דמוקרטיות:
בחירות כלליות:
כל אזרחי המדינה זכאים לבחור ולהיבחר למוסדות הנבחרים במדינה במגבלות הכתובות בחוק(כמו גיל מינימלי ובמדינות מסוימות עבריינות על החוק). – יישום של שלטון העם.
בחירות חשאיות:
איש מלבד הבוחר לא יודע במי בחר. בכך מובטח שהבוחר לא יושפע מלחצים של גורמים שונים.
בחירות מחזוריות:
הבחירות חוזרות במרווחי זמן ידועים וסדירים הקבועים בחוק. – הגבלת השלטון.
בחירות שוויוניות:
לכל מצביע קול אחד. כל קול שווה למשנהו. – שוויון
התמודדות חופשית הוגנת:
הבחירות מאפשרות תחרות הוגנת המבוססת על חירויות וזכויות פוליטיות (במיוחד חופש הביטוי וחופש ההתאגדות). בין שני מתמודדים או יותר. אסורה השפעה על המצביעים באמצעות איום, שוחד וכדומה.

מה מאפיין את שיטות הבחירות השונות?

שיטת הבחירות בישראל: רשימתית – ארצית – יחסית:
שיטה שבה בוחר האזרח במפלגה המורכבת מרשימת מועמדים לכנסת. כל הארץ מהווה אזור בחירה אחד, וחלוקת המושבים (מנדטים) בפרלמנט נעשית באופן יחסי למס’ הקולות שלהן זכתה כל מפלגה בבחירות. למשל: מפלגה שזכתה ב 10% מכלל קולות הבוחרים, תזכה ב 10% מכלל המושבים בפרלמנט.
זוהי שיטה המבטאת את עיקרון הייצוגיות הדמוקרטית ואת שלטון העם, ובכך יתרונה הגדול, כלומר היא מאפשרת ייצוג דמוקרטי רחב כמעט לכל חלק באוכלוסייה,ביטוי  של עקרון הפלורליזם.
החיסרון הגדול של השיטה היחסית – הכרח בהקמת ממשלה קואליציונית הנתונה למשברים קואליציוניים ולוקה בחוסר יציבות ובחוסר יעילות ממשלתית.

למה זה קורה?
1. הייצוג הדמוקרטי הרחב יוצר ריבוי מפלגות וכך יוצר מערכת רב מפלגתית.
2. ריבוי המפלגות מוביל לכך שאף מפלגה לא מקבלת מספיק מנדטים, כדי להקים את הממשלה לבדה (מינימום 61 מנדטים). משום כך, הממשלות בישראל הן קואליציוניות, כלומר ממשלות המורכבות ממספר מפלגות יחד.
3. בשל ההבדלים המהותיים באינטרסים ובאידיאולוגיות של המפלגות המרכיבות את הקואליציה, נוצר מצב של קואליציות שאינן יציבות מבחינה פוליטית. הן נתונות, לעיתים, לחסדיהם של מפלגות קטנות, המהוות לשון מאזניים, מה שמקנה להן כוח הרבה יותר גדול, מהכוח האמיתי שלהן באוכלוסייה, גורר אותן לסחטנות פוליטית, כלומר דרישות של תפקידים, תקציבים, העברת חוקים, ע”פ האינטרסים של אותן מפלגות. בעקבות התנגדות לדרישותיהן, הן עלולות לאיים במשבר קואליציוני, כלומר בפרישה מן הממשלה.

במצב שבו הממשלה נשענת על רוב מינימלי של חברי כנסת, פרישה כזאת עלולה להוביל לסיום כהונתה של הממשלה.
כלומר, החיסרון הגדול של השיטה היחסית הוא בחוסר יעילות בתפקוד הממשלה ובחוסר יציבות פוליטית.

כדי לנסות להתגבר על בעיית ריבוי המפלגות מגבילים את כניסתן של מפלגות קטנות לכנסת, ע”י – אחוז החסימה: בשיטת הבחירות היחסית נקבע אחוז מכלל קולות המצביעים (משתנה ממדינה למדינה) ועל מפלגה לקבלו כדי שתוכל לזכות בייצוג בבית הנבחרים / בפרלמנט.

מטרתו להגביל את מספר המפלגות המיוצגות בבית הנבחרים.
אחוז החסימה הנוכחי בישראל עומד על 3.25% שהם כ- 4 מנדטים מפלגה שקיבלה מס’ קולות הקטן מאחוז החסימה, איננה מיוצגת בפרלמנט.

בגרמניה הוא 5% מכלל קולות הבוחרים. הערה: ברוב מדינות אירופה, שבהן נהוגה השיטה היחסית ישנן 4-5 מפלגות במערכת הפוליטית, בישראל יש כ – 9 מפלגות בכנסת, אבל הסיבה לכך נובעת לא רק מהשיטה היחסית, אלא גם, ואולי בעיקר, מהמבנה החברתי, הרב תרבותי בישראל, זו גם הסיבה, שישראל שמאופיינת בריבוי תרבויות ושסעים, בחרה דווקא בשיטה היחסית, כשיטה הבחירות שלה, בשל הייצוג הדמוקרטי הרחב.

שימו לב לסרטון הבא:

מה קורה מרגע שהתקבלה החלטה לפזר את הכנסת ולפתוח באופן רשמי את מערכת הבחירות:

ועדת הבחירות המרכזית נכנסת לפעולה- זוהי ועדה שמכהנת כל השנה אך לא פעילה, פרט לתקופות בחירות- בראשה עומד שופט בית משפט עליון ויחד איתו נציגי הסיעות השונות בכנסת לפי גודלן היחסי בכנסת היוצאת.

הזמן הממוצע שעובר מרגע שנמצא תאריך לבחירות עד הרגע שבו הן מתקיימות הוא בממוצע 90 יום-שלושה חודשים- בדר”כ ביום ג’ בשבוע.

בתקופת הזמן הזו הבחירות קובעות מי יהיו נציגי המפלגה ברשימה לכנסת- חלק באמצעות בחירות מקדימות (פריימריס) וחלק בדרכים אחרות.

המפלגות מגישות את רשימות המועמדים הסופיות כולל חיבורים ואיחודים של מפלגות, ואת מצעי המפלגות לוועדת הבחירות- הועדה אמורה לאשר את הכל בכדי שהמפלגה תוכל להתמודד בבחירות.

הועדה רשאית לפסול מועמד או מועמדים מתוך הרשימה,או את כל הרשימה אם מגיעה למסקנה שהמצע מנוגד לערכי יסוד של מדינת ישראל-על זה תוכלו לקרוא כאן

ועדת הבחירות המרכזית דואגת לחלוקת מימון מפלגות לכל המפלגות בהתאם לגודלן היחסי בכנסת היוצאת- הסיעה הגדולה מקבלת את המימון הגבוה.

ועדת הבחירות היא זו שאחראית על גיוס עובדי ועדות הקלפי שאחראים על ניהול הצבעה תקינה בכל נקודת הצבעה והיא זו שמנהלת את פנקס הבוחרים- שליו נקבע מי יכול לבחור בבחירות ומי יאלץ לחכות למועד הבא משום שטרם מלאו לו 18 שנה.

חבר ועדות הקלפי סופרים את הקולות בתום יום ההצבעה ומפרידים בין קולות כשרים לפסולים.

התוצאות עוברות לוועדת הבחירות המרכזית שמרכזת את כל התוצאות ומתרגמת את הקולות למנדטים לפי ה”מודד”  

כאמור,בשל שיטת הבחירות היחסיות הנהוגה בישראל, יש צורך לקבוע מהו ערכו של מנדט-מושב אחד בכנסת ולצורך זה מחלקים את סך כל הקולות הכשרים( שהצביעו ע”פ כל הכללים)  למפלגות שעברו את אחוז החסימה למספר חברי הכנסת והמספר שהתקבל הוא המודד– מספר הקולות השלם שיש לקבל כדי לזכות במנדט.

בגלל השיטה היחסית, מספר הקולות שקיבלה רשימה אף פעם לא יתחלק בדיוק למודד ותמיד יישארו עודפי קולות, כדי לנצל את עודפי הקולות ולהגביר את הייצוגיות בכנסת, מאפשר החוק לשתי מפלגות לחתום ביניהן  על הסכם עודפים – וזאת עד 11 יום לפני הבחירות ובאישור ועדת הבחירות המרכזיות.

הסכמי עודפים נערכים בין מפלגות בעלות קירבה אידאולוגית ובדר”כ המפלגה שיש לה יותר עודפי קולות תהנה מההסכם ותקבל נציגות נוספת בכנסת.

ועדת הבחירות מעבירה את התוצאות לנשיא המדינה לאחר שבוע מיום הבחירות ולאחר מכן הן מתפרסמות ברשומות והנשיא מטיל בהתייעצויות עם ראשי הסיעות שנבחרו לכנסת כדי לברר מיהו המועמד שבעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה ועליו מוטל התפקיד.

עוד על תהליך הבחירות ותפקידה של ועדת הבחירות:

מהו פנקס הבוחרים:

כדי לסכם את שיטת הבחירות בארץ נראה את הקטע הבא:

וגם כאן:

שיטת הבחירות בבריטניה – השיטה האישית – אזורית – רובית:
בשיטת הבחירות הרובית – אזורית – אישית, המדינה מחולקת למס’ אזורי בחירה, כמספר המושבים בפרלמנט. מכל אזור, נבחר נציג אחד לפרלמנט, הנציג נבחר ברוב יחסי, מה שלעיתים קרובות מייצר בעיה, משום שהמועמד זוכה רק במיעוט הקולות מכלל הבוחרים )רוב יחסי – מי שזוכה בכמות הרבה ביותר של קולות ביחס לשאר המועמדים, לא ברוב מוחלט. ( אם הדבר חוזר על עצמו, בכמה אזורים, יכול להיווצר מצב, שבו המפלגה, הנתמכת ע”י מיעוט מסך כל המצביעים, זוכה ברוב המושבים בפרלמנט, זהו עיוות רצון הבוחר.

כדי להתגבר על כך, נערך סיבוב שני, בכל האזורים שבהם המועמד זכה רק ברוב יחסי. בסיבוב השני, מתמודדים רק שני המועמדים, שזכו במרב הקולות )הם משתדלים, לגייס לעצמם את קולות הבוחרים שתמכו במועמדים שלא זכו במרב הקולות, (הזוכה בסיבוב השני חייב לקבל תמיכה, של רוב מוחלט מקולות הבוחרים –50%+1

היתרון הגדול של השיטה הוא בכך שהממשלה בבריטניה מורכבת כמעט תמיד ממפלגה אחת, מכיוון שבשיטה הרובית, הסיכוי של מפלגות קטנות לקבל ייצוג בפרלמנט הוא קטן. לכן, המערכת הפוליטית בבריטניה מורכבת מ 2-3 מפלגות, ממשלה זו היא יציבה ויעילה מאוד, היא לא נתונה לחסדי מפלגות קטנות, משברים קואליציוניים וכו’.

החיסרון הגדול של השיטה, נובע גם הוא מהשיטה הרובית, המצמצמת מאוד את מספר המפלגות המיוצגות בפרלמנט, ומשום כך, הייצוג הדמוקרטי בבריטניה הוא מאוד קטן.
יכול להיווצר מצב, שבו, דווקא מפלגות שמייצגות חלק קטן באוכלוסייה, יהווה חלק מהפרלמנט.

לסיכום בואו נראה את התרשים הבא:

כאן מחכה לכם תרגול לסיכום הנושא

וגם: שאלת תרגול בסגנון הבגרות:

ביישוב קטן בנגב המערבי הוגשה תלונה ע”י אזרחים רבים על פגיעה בהתנהלות התקינה של הבחירות. התלונה הוגשה נגד עובדי הקלפי,אשר ביקשו מזוגות נשואים להצביע יחד כדי לקצר את זמני ההמתנה. אותם אזרחים טענו שהם אינם מוכנים שאף אחד ,כולל בני זוגם,לא יידע מה הצביעו בבחירות.

 ציין והצג את התנאי לקיום בחירות דמוקרטיות אשר נפגע לטענת האזרחים. הסבר כיצד תנאי זה בא לידי ביטוי בקטע.

הצג יתרון אחד וחיסרון אחד של שיטת הבחירות הקיימת בישראל.

נספח: אשכול בחירות ומפלגות- רק למי שבוחר באשכול זה:

בחלק זה נדון בנושא הבחירות והמפלגות בהרחבה:

קודם כל ננסה להבין מהי מפלגה?

מפלגה-התאגדויות התנדבותיות של פרטים אשר מנסים על ידי שילוב כוחות ויצירתו של ארגון קבוע לקדם ערכים ואינטרסים.

מה שמייחד את המפלגות לעומת הקבוצות האחרות כמו עמותות או קבוצות אינטרס:

מפלגות מנסות לא רק להשפיע על השלטון, אלא גם להשפיע בשלטון. בדמוקרטיה, הניסיון להשפיע בשלטון נעשה באמצעות העמדת מועמדים מטעם המפלגה למשרות שלטוניות נבחרות כגון חברות בבית המחוקקים. התאגדות חברתית, תהא משפיעה ורבת תומכים ככל שתהיה, ובעלת סדר יום מקיף ורחב, לא תחשב כמפלגה כל עוד לא תעמוד בתנאי של הצגת מועמדים למשרות שלטוניות. לעומת זאת, אפילו קבוצה קטנה בעלת מספר תומכים זעיר וסדר יום צר, אם תציב מועמדים למשרות נבחרות, תחשב כמפלגה.

קבוצת אינטרס היא התאגדות של אנשים שהוקמה כדי לקדם מטרות פוליטיות וחברתיות ולהשפיע על השלטון מבחוץ ואנשיה לא עומדים לבחירות.

מהי קבוצת אינטרס:

קיומן של מפלגות מאפשר לבטא את כל עקרונות הדמוקרטיה:
א. המפלגות מאפשרות קיומן של מגוון דעות ופלורליזם בחברה.

ב. מאפשר מתן ביטוי לקבוצות חריגות שונות בפרלמנט וכך הציבור מכיר אותן ומגלה סובלנות כלפיהן.

ג. חברות במפלגה ופעילות בה הן מימוש מלא של חופש הביטוי וחופש ההתארגנות הפוליטית .

ד. המפלגות הן כלי חשוב שמפקח על עבודת הממשלה בהיותן חלק ממנה או באופוזיציה.

כיצד התפתחו המפלגות?

בעבר פעלו המפלגות בתחומי החינוך והתרבות ועסקו בניסיון לבסס ולגבש את הקשר עם קהל בוחריה דרך אמצעי תקשורת משלה, פעילויות חברתיות ופעילויות פנאי ואף אספקת שירותי בריאות ורווחה- זהו דגם פוליטי שנקרא “מפלגת המון”.

כיום,ברוב המקרים מסתפקות המפלגות בפניה לאזרחים כבוחרים מזדמנים ואולי כחברים או תומכים פוטנציאליים. גם האזרחים כבר אינם רואים במפלגות ככתובת כמעט יחידה לקידום אידאולוגיה ואינטרסים או להצגת תביעות כלפי השלטון.
מפלגות הן סוכנות לגיוס של האליטה הפוליטית. בעבר, כמעט כל מי שמעוניין היה להשפיע במוסדות השלטון צריך היה לפעול ולהתקדם בתוך המפלגה. במהלך פעילות זו הוא ספג את הערכים והתפיסות של המפלגה, וכאשר הגיע לתפקידים בכירים היה כבר מוכר במפלגה.

כיום, הרוב המכריע של מחזיקי המשרות הנבחרות הם עדיין נציגים של מפלגות,  אולם המסלול המפלגתי לצמרת הוא רק אחד מיני רבים. בארץ, למשל, מהווים המסלול הצבאי ואף התקשורתי מסלולים נוספים לשלטון. נראה כי יותר ויותר מועמדים בוחרים את המפלגה בה ירוצו ולא המפלגה את המועמדים. כך נחלשת הלכידות הרעיונית של חלק מהמפלגות והפוליטיקה הופכת לפוליטיקה אישית.

כיצד נבחרים מועמדי המפלגה בבחירות לכנסת:
ועדה מסדרת– ועדה מסדרת היא אמצעי בחירה שהיה קיים עד שנות ה-80 ברוב המפלגות. בשיטה זו יש ועדה בת 3–5 בכירי המפלגה, והיא זו שקובעת את רשימת המועמדים לכנסת. היתרון הוא שוועדה כזו מצליחה בדרך כלל לגבש רשימה מגוונת, שפונה אל כל המגזרים בחברה. יתרון נוסף הוא שאינטרסים של 3–5 אנשים בלבד זה הרבה פחות מאינטרסים של 3,000 אנשים. החיסרון הוא שזוהי לא שיטה דמוקרטית.

פורום רבנים (דומה לוועדה מסדרת)– פורום או מועצה של מס’ מצומצם של רבנים שמחליט על רשימת המועמדים של המפלגה. זה קיים במפלגות החרדיות. למפלגת “יהדות התורה” יש את “מועצת גדולי התורה” ולמפלגת ש”ס יש את “מועצת חכמי התורה”. זוהי לא בחירה דמוקרטית. ביהדות התורה יש רק גברים ורק אשכנזים, ובש”ס יש רק גברים ורק מזרחיים.

הנה הצצה אל פורום הרבנים במפלגות החרדיות:

ראש המפלגה קובע בעצמו- מאד פשוט ומאד ברור. ראש המפלגה קובע בעצמו את רשימת המועמדים של המפלגה לכנסת. זה קורה במפלגת “ישראל ביתנו” של אביגדור ליברמן, במפלגת “כולנו” של משה כחלון וקרה במפלגת “יש עתיד” של יאיר לפיד. הרשימה המשותפת של כחול לבן שרצה בבחירות של 2019 מורכבת ממפלגת חוסן לישראל של בני גנץ, מפלגת תל”ם של משה בוגי יעלון ומפלגת יש עתיד של יאיר לפיד. גנץ, יעלון ולפיד קבעו בעצמם את המועמדים של כל מפלגה בתוך הרשימה המשותפת.

היתרון הוא שיש כאן אינטרסים של אדם אחד בלבד ולא של אלפים.

החיסרון הוא היעדר דמוקרטיה.

חיסרון נוסף הוא המחויבות של המועמדים לראש המפלגה, לעתים עד כדי התחנפות פומבית.

פריימריז (בחירות מקדימות)– פריימריז פירושן בחירות מקדימות במפלגה. כלומר, חברי המפלגה בוחרים באופן דמוקרטי את רשימת המועמדים לכנסת.

היתרון הגדול הוא כמובן הבחירה הדמוקרטית. אבל, בעיה מס’ 1: מי יבחר את רשימת המועמדים? חברי המפלגה או המִתְפָּקְדִים? במפלגת הליכוד יש מלחמת עולם על העניין הזה. 3,000 חברי מרכז הליכוד הם בעלי כוח אדיר, ורוצים לקבוע בעצמם מי יהיו חברי הכנסת, כדי שאלה יהיו בני ערובה שלהם. מצד שני יש יותר מ-100,000 מתפקדים לליכוד שמשלמים דמי חבר שנתיים רק בשביל לקבל את הזכות לבחור את יו”ר המפלגה (שהוא המועמד של הליכוד לראשות הממשלה) ואת רשימת המועמדים לכנסת.

בעיה מס’ 2: השחיתות שמתלווה לבחירות המקדימות היא עצומה. זה קרה במפלגות “הליכוד”, “העבודה” (המחנה הציוני) ו”הבית היהודי” (לשעבר המפד”ל). הרבה מאד מתפקדים פיקטיביים, שמישהו אחר משתמש בזכות ההצבעה שלהם. לעתים יש “רשימות חיסול” של מועמדים מסוימים. אם חברי מרכז המפלגה בוחרים, אז השחיתות גדולה עוד יותר בגלל הקשר הישיר שנוצר בין הבוחר לבין המועמד. דו”ח מבקר המדינה שהתפרסם ב-2 בדצמבר 2015 מצא חברי כנסת רבים שעברו על החוק מבחינת מימון הבחירות לפריימריז.

הנה סרט שמסביר את העניין:

והנה סרט שמתאר את מאבקי הכוח בליכוד סביב שיטת הבחירות:

סוגי המפלגות הקיימות:

מפלגה דומיננטית-מפלגת ציר- מפלגה שזוכה ברוב קולות הבוחרים בבחירות, מרכיבה את הממשלה ומשליטה את השקפת עולמה במדינה לתקופה ארוכה, בלעדיה לא ניתן להרכיב ממשלה, לדוגמא מפא”י-העבודה עד שנת 1973

מפלגת לשון מאזניים -מפלגות שרוצות להצטרף לקואליציה ולממשלה עם כל אחד מהגושים הפוליטיים ומכאן כוחן לדרוש מעמד ומשאבים בתמורה להצטרפותן. לדוגמא ש”ס ויהדות התורה עד תחילת שנות האלפיים.

מפלגת לווין– מפלגה בעלת מצע אידיאולוגי נוקשה שיכולה להצטרף רק לממשלה שאותה מרכיבה המפלגה הגדולה בגוש הפוליטי שלה- לדוגמא מר”צ שהצטרפה רק לממשלות בראשות מפלגת העבודה .
המערכת הפוליטית הישראלית היא רב מפלגתית בגלל הצורך לייצג קבוצות אוכלוסייה שנמצאות על אחד מהשסעים השונים המרובים שיש בחברה הישראלית לדוגמא ש”ס שמייצגת בוחרים בשסע הדתי והעדתי (דתיים חילוניים ואשכנזים מזרחיים. )

מהן שיטות הממשל הקיימות ומה מאפיין אותן:

שיטת ממשל פרלמנטרית– שיטת ממשל פרלמנטרית פירושה שהממשלה קמה מתוך הפרלמנט, והפרלמנט יכול להפיל אותה.

–ראש הרשות המבצעת: ראש הממשלה הוא ראש הרשות המבצעת. לנשיא יש תפקיד ייצוגי בלבד.

–מערכת בחירות אחת: העם בוחר את נציגיו לפרלמנט (בית הנבחרים, בית המחוקקים).

-הקמת הממשלה: הממשלה קמה בשילוב של מספר מפלגות מתוך הפרלמנט, וצריכה לזכות באישור הפרלמנט.

-יחסי הפרלמנט והממשלה: הממשלה נשענת על רוב של חברי הפרלמנט, והפרלמנט יכול להפיל אותה ברגע שאין רוב.

שיטת ממשל נשיאותית– שיטת ממשל נשיאותית היא שיטה בה הנשיא נבחר ישירות על ידי האזרחים, והוא זה שלמעשה מקים את הממשלה. כלומר, הממשלה לא קמה מתוך הפרלמנט והפרלמנט לא יכול להפיל אותה.

–ראש הרשות המבצעת: הנשיא הוא ראש הרשות המבצעת. אין ראש ממשלה. — שתי מערכות בחירות: העם בוחר את נציגיו לפרלמנט, ובמערכת בחירות נפרדת העם בוחר ישירות את הנשיא.

– הקמת ממשלה: הנשיא מרכיב ממשלה שאנשיה אינם משתייכים לפרלמנט, והממשלה אינה צריכה אישור מהפרלמנט.

-יחסי הפרלמנט והממשלה: הפרלמנט יכול להגביל מאד את הנשיא והממשלה, אך לא יכול להפיל את הנשיא והממשלה, אלא בנסיבות מיוחדות ונדירות. בארה”ב נהוגה שיטת ממשל נשיאותית. הפרלמנט האמריקני (הקונגרס) יכול להדיח את הנשיא במקרים של התנהגות לא ראויה וברוב מיוחד של שני שלישים מחברי הקונגרס. הקונגרס לא מאשר את הקמת הממשלה ולא יכול להפיל את הממשלה, וגם לא יכול להדיח את הנשיא בגין חוסר הסכמה פוליטי.

שיטת ממשל מעורבת– ראש הרשות המבצעת: יש שני ראשים לרשות המבצעת: אחד הוא הנשיא ואחד הוא ראש ממשלה, ולשניהם יש סמכויות ביצוע פוליטיות. היקף הסמכויות של כל אחד מהם משתנה.

–שתי מערכות בחירות: העם בוחר את נציגיו לפרלמנט, ובמערכת בחירות נפרדת העם בוחר ישירות את הנשיא. הקמת ממשלה: הנשיא ממנה בעצמו את ראש הממשלה, אבל יכול למנות רק את מי שיש לו רוב פרלמנטרי, כי הקמת הממשלה דורשת את אישור הפרלמנט. כך נוצר מצב שלעתים הנשיא ממנה מישהו ממפלגתו שלו, ואז באופן מעשי הנשיא עצמו מנהל את המדינה, ולעתים נאלץ הנשיא למנות מישהו ממפלגה מתחרה, ואז סמכויות הביצוע מתחלקות בין שני האישים.

יחסי הפרלמנט והממשלה: הפרלמנט יכול להפיל את הממשלה, אבל אינו יכול להדיח את הנשיא, כך שאין משמעות גדולה מדי להפלת הממשלה.

השוואה בין שיטת הממשל הפרלמנטרית, כפי שהיא נהוגה בישראל, לבין שיטת הממשל הנשיאותית, כפי שהיא נהוגה בארה”ב :

היתרון העיקרי של השיטה הנשיאותית הוא שהנשיא והממשל שומרים על יציבות למשך 4 שנים, ובאופן מעשי לא ניתן להפילם, לעומת השיטה הפרלמנטרית שבה מפלגה אחת שפורשת מן הקואליציה יכולה להפיל את הממשלה. הבעיה מתעצמת כי עצם האיום של יציאת מפלגה מן הקואליציה משתק את הממשלה בעניינים בהם יש מחלוקת גדולה.

החיסרון העיקרי של השיטה הנשיאותית הוא מצב של פרלמנט לעומתי, כלומר מצב שבו לנשיא אין רוב בפרלמנט, ואז קשה לו לנהל את המדינה. לעומת זאת בשיטה פרלמנטרית מצב כזה לא ייתכן, כי הממשלה תמיד נשענת על רוב בפרלמנט.

אילו שינויים חלו בשיטת הבחירות ובשיטת הממשל בישראל

למעשה לא היה שינוי בצורת הבחירה של חברי הכנסת. הבחירות היו ונשארו רשימתיות, ארציות ויחסיות.

ניסיון  הבחירה הישירה של ראש הממשלה בשנים 1996, 1999 ו-2001, על פי “חוק יסוד: הממשלה” שנחקק ב-1992, ושונה ב-2001. בשנים אלה שונה גם שמו של חוק הבחירות לכנסת. בשנים אלה הצביעו אזרחי ישראל בשני פתקים נפרדים: פתק אחד למפלגה ופתק אחד לראש ממשלה. בפתק למפלגה הם הצביעו כמו בכל השנים, בעד רשימת המועמדים של אותה מפלגה לכנסת, כפי שהיא נקבעה על ידי המפלגה עצמה. בפתק לראש ממשלה הם בחרו ישירות את ראש הממשלה, אבל הוא היה צריך להרכיב ממשלה מתוך הפרלמנט, כמעט בדיוק כמו שנעשה עד עכשיו.

חוק הבחירה הישירה החזיק מעמד זמן קצר, משום שבמערכת הפוליטית הבינו שבמקום לשפר את המצב, הוא רק עושה אותו יותר גרוע- המצב היה שהקמת ממשלה בישראל מצריכה קואליציה של מס’ מפלגות, ולכן כל מפלגה הייתה יכולה להפיל את הממשלה, וכך הפכו המפלגות לסחטניות גדולות, כולל סחטנות של דברים שאינם ראויים. פוליטיקאים ומומחים שונים חשבו שבחירה ישירה לראשות הממשלה תחזק את ראש הממשלה, וכך תמנע את סחיטתו הפוליטית על ידי מפלגות קטנות. הבחירה הישירה השיגה בדיוק את ההיפך. המצביעים ראו שאפשר להצביע עבור ראש הממשלה שבו המצביע מעוניין, אבל במקביל לא צריך להצביע בעד המפלגה שלו, וכך התחזק כוחן של המפלגות הקטנות הסחטניות עוד יותר. הפוליטיקאים של המפלגות הגדולות הבינו זאת, וב-2003 כבר נערכה שוב מערכת בחירות עם פתק אחד בלבד.

הצעות אחרות לשינוי השיטה או לשינויים בתוך השיטה

א.סוג אחד של הצעות התייחס לשינוי שיטת הממשל כך שתהפוך לשיטה נשיאותית. זה דומה לבחירה הישירה, רק שכאן הנשיא מקים ממשלה שלא מתוך הכנסת, ואינו צריך את אישור הכנסת להקמת הממשלה.

ב.סוג שני של שינויים והצעות התייחס לבחירות לכנסת, למשל שינוי אחוז החסימה. ב.-2014 הועלה אחוז החסימה ל-3.25% לאחר שעמד לפני כן על 1%, 1.5% ו-2% במשך 10 שנים. לפי עוצמת הוויכוח על השינוי אפשר היה לחשוב שיש כאן שינוי בסדרי עולם. אבל המציאות מראה שאותן מפלגות שנבחרו לפי השינוי נבחרו גם לאחר השינוי. ההבדל היחיד היה איחודן של המפלגות הערביות לכדי רשימה מאוחדת וסיעה משותפת, והגדלת כוחן במקצת. לא היה להן כוח פוליטי לפני השינוי ולא אחרי.

והנה סרט שיסביר את הבעיה:

ולסיכום הטבלה בעמוד הבא:

מהם השינויים שחלו במערכת הפוליטית הישראלית

המערכת הפוליטית הישראלית היא מערכת שמאופיינת בריבוי מפלגות בכנסת. בבחירות לכנסת ה-19 (ינואר 2013) התמודדו 32 מפלגות (ועוד שתיים פרשו שבוע לפני) ו-12 מתוכן נבחרו לכנסת. בבחירות לכנסת ה-20 (מרץ 2015), הכנסת הנוכחית, התמודדו 25 מפלגות ו-10 מתוכן נבחרו לכנסת. ריבוי המפלגות נובע מן הפילוג הגדול בחברה הישראלית בין קבוצות אתניות וקבוצות מיעוט שונות, וגם מן הקיטוב הגדול בנושאי חוץ וביטחון, דת ומדינה, וקצת פחות מזה בנושאי חברה וכלכלה.

למרות ריבוי המפלגות, הרי שכמעט כל מפלגה מזוהה עם גוש מסוים, ימין או שמאל, וזה יוצר יציבות, לפחות בעיני הבוחר.

מי נמצא בגוש הימין:

את גוש הימין מובילה בקביעות מפלגת “הליכוד”. מפלגה זו היא בעלת עמדה ימנית נצית (מלשון נץ) בענייני חוץ וביטחון (כלומר, לא מוכנים לפשרות), בעלת עמדה שמרנית מתונה בענייני דת ומדינה, ובענייני חברה וכלכלה יש במפלגה זו חברי כנסת בעלי עמדה ימנית ליברלית ויש בעלי עמדה שמאלנית סוציאל-דמוקרטית.

בארה”ב ימין ושמאל מחולקים לפי השקפתם החברתית -כלכלית , אבל בישראל ימין ושמאל מחולקים לפי השקפתם בענייני חוץ וביטחון, וכך יוצא שבליכוד אין קו אחיד בנושאי חברה וכלכלה.

מפלגה נוספת ימנית “קלאסית” היא “ישראל ביתנו” בראשות אביגדור ליברמן. היא ימנית מאד בענייני חוץ וביטחון, לא ברורה בענייני חברה וכלכלה, וליברלית בענייני דת ומדינה – בנושא זה היא יוצרת לעתים גוש עם מפלגות השמאל. ישראל ביתנו מייצגת את ציבור העולים מברה”מ לשעבר, ולכן מתנגדת לקשיים שהרבנות מערימה עליהם.

בגוש הימין נמצאות גם המפלגות הדתיות:

המפלגה הדתית-לאומית (כיום “הבית היהודי”, לפני כן מפד”ל) היא ימנית קיצונית בענייני חוץ וביטחון, שמרנית מאד בענייני דת ומדינה, ובעלת עמדה דו-משמעית בענייני חברה וכלכלה. בשנים עברו השתתפה מפלגה זו מס’ פעמים בממשלות של גוש השמאל, כל עוד היה קיפאון בנושאי חוץ וביטחון וקיפאון בענייני דת ומדינה.

המפלגות הדתיות הנוספות הן שתי המפלגות החרדיות:  מפלגה חרדית של אשכנזים (“יהדות התורה”) ומפלגה חרדית של מזרחיים (ש”ס). מפלגות אלה היו בעבר גם בממשלות של גוש השמאל, כל עוד היה קיפאון בענייני דת ומדינה. הן שמרניות קיצוניות בענייני דת ומדינה, ובענייני חברה וכלכלה הן מאד סוציאל-דמוקרטיות, משום שהציבור אותו הן מייצגות נסמך לגמרי על עזרת המדינה. בענייני חוץ וביטחון מצביעי המפלגה הם ימניים מאד, אבל המפלגות מוכנות להיות ימניות ושמאלניות, לפי הצרכים הכספיים שלהן.

גוש השמאל:

את גוש השמאל הובילה כל השנים “מפלגת העבודה” (לשעבר “המחנה הציוני” ושמות נוספים). מפלגה זו היא בעלת עמדה שמאלנית יונית (מלשון יונה) בענייני חוץ וביטחון (כלומר, מוכנים לפשרות), עמדה שמאלנית סוציאל-דמוקרטית בענייני חברה וכלכלה ועמדה ליברלית בענייני דת ומדינה. משמאל למחנה הציוני ממוקמת מפלגת “מרץ”. בכל הדברים שציינתי, מרץ נמצאת עוד קצת שמאלה מהמחנה הציוני.

בגוש השמאל נמצאות גם שלוש המפלגות הערביות, שהתאחדו בבחירות האחרונות לכדי רשימה משותפת וסיעה משותפת. הן ממוקמות בגוש השמאל, אבל מעולם לא היו שותפות בממשלה כלשהי, וגם עמדתן בנושאים השונים לא יכולה להיות מוגדרת כשמאל קלאסי או כימין קלאסי. עמדתן נובעת מתוך היותן מייצגות מיעוט שמצוי בסוג של קונפליקט עם המדינה. יש בתוכן מפלגה מוסלמית (רע”ם-תע”ל) שהיא שילוב של תנועה מוסלמית דתית ותנועה מוסלמית פחות דתית. מפלגה נוספת היא בל”ד שהיא מפלגה ערבית חילונית הכוללת בתוכה מוסלמים ונוצרים. המפלגה השלישית היא חד”ש הכוללת בעיקר ערבים אבל גם יהודים, והיא סוציאל-דמוקרטית מאד בענייני חברה וכלכלה וליברלית בענייני דת ומדינה. כל המפלגות תומכות בהפיכת ישראל למדינת כל-אזרחיה.

מפלגות מרכז

מפלגות אלה ניסו לפנות אל הבוחר הישראלי המתלבט בין ימין ושמאל, בהציגן את המפלגות מימין ומשמאל כקיצוניות מדי ואת עצמן כמפלגות מתונות. המצליחות שבהן היו: מפלגת ד”ש ב-1977 עם 15 מנדטים והצטרפות לקואליציה בראשות הליכוד ומנחם בגין; מפלגת “שינוי” שקיבלה 15 מנדטים ב-2003 ושותפות בכירה בקואליציה של הליכוד ואריאל שרון; מפלגת “קדימה” שהקימה בעצמה את הממשלה ב-2006 (בראשות אהוד אולמרט) ובהמשך קיבלה 28 מנדטים (בראשות ציפי לבני) אבל נשארה באופוזיציה; מפלגת “יש עתיד” שזכתה ב-19 מנדטים בבחירות הקודמות והיוותה מרכיב מרכזי בממשלתו הקודמת של בנימין נתניהו; מפלגת “כולנו” של משה כחלון עם 10 מנדטים בכנסת הנוכחית ומעמד חזק מאד בקואליציה של נתניהו – כל המפלגות הללו היו בעלות עמדת אמצע (אם אפשר לכנות זאת כך) בין הימין לשמאל בכל שלושת הנושאים שהצגתי, וכל המפלגות הללו התפרקו לאחר זמן מסוים. בבחירות לכנסת ה-21 (אפריל 2019) קיבלה מפלגת המרכז של “כחול לבן” 35 מנדטים, והוכתרה כמי שמובילה את גוש המרכז-שמאל, ואולם לא הצליחה להרכיב ממשלה ובבחירות 2020 קיבלה 33 מנדטים ולבסוף התפרקה וחלקה הצטרף לממשלה בראשות גוש הימין.

מה ניתן ללמוד מכל זה:

1.שלוש המפלגות הדתיות שהשתתפו לעתים בממשלות שהונהגו על-ידי מפלגת שמאל, והיו רוב הזמן בממשלות הימין, הציבו עצמן כעת בצד הימני של המפה הפוליטית באופן קבוע.

2.מפלגות מרכז קמו כל הזמן, חלקן הצליחו מאד, וכולן התפרקו לאחר זמן קצר יחסית.

3.פעמים ספורות הוקמה ממשלת אחדות של שתי המפלגות הגדולות משמאל ומימין, אבל אז נוצרה בעיה של שיתוק פוליטי.

4.הקיטוב בין הגושים הולך ומעמיק, מה שמחליש את הסיכוי לממשלת אחדות בעתיד. מצד שני, אולי שתי המפלגות הגדולות יחליטו לשים בצד את המפלגות שנמצאות ימינה מהליכוד ושמאלה מ”העבודה”.

5.המפלגות הערביות לא היו מעולם בקואליציה ובממשלה, ולכן מוזר מאד שהציבור נבהל מקריאתו של נתניהו בערב הבחירות של 2015 ש”הערבים נוהרים לקלפי”.

6.תוצאות הבחירות בשלוש מערכות הבחירות האחרונות מראות שגוש הימין הולך ומתחזק, ומעמדו של נתניהו או של מישהו אחר מהליכוד יציב מאד – אין סיכוי לחילופי שלטון בישראל בעתיד הנראה לעין.

7.בכל הממשלות ישבו מפלגות קטנות ומגזריות, מפלגות שמייצגות מגזר אחד מסוים. מפלגות אלה סחטו את מפלגת השלטון בנושאים כספיים, חקיקת חוקים, החלטות ממשלה ועוד – לעתים לטובת המגזר שלהם בלבד ולרעת תושבי המדינה בכלל.

תהליך הרכבת הממשלה-תהליך זה מתנהל בכמה שלבים:

1.לאחר פרסום תוצאות הבחירות מתייעץ נשיא המדינה עם נציגים מכל סיעות הפרלמנט. כל סיעה אומרת לנשיא במי תתמוך, וכך מטיל הנשיא את הרכבת הממשלה על המועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר.

לרשותו של המועמד עומדים 28 ימים והנשיא יכול להאריך לו את המנדט בעוד שבועיים, אם לא הצליח מטיל הנשיא את התפקיד על מועד אחר שהוא סבור שיש לו סיכוי להרכיב ממשלה.

לאחר שהמועמד הרכיב ממשלה הוא מבקש את אישור הפרלמנט.

2.- כאמור, שיטת הממשל בישראל היא שיטה פרלמנטרית, והממשלה קמה מתוך יחסי הכוחות בפרלמנט. מכיוון שאין לאף מפלגה יותר מ-60 חברי כנסת, צריך להקים קואליציה של מס’ מפלגות. דבר זה מקנה לכל מפלגה כוח סחיטה גדול, וגם אפשרות וטו על כניסת מפלגות אחרות שעמדתן בנושאים השונה מנוגדת.

בשנות ה-80 הייתה בעיה נוספת. גושי השמאל והימין היו שווים כמעט לגמרי, וכך נוצר מצב שמפלגת העבודה משמאל ומפלגת הליכוד מימין לא היו יכולות להקים ממשלה של הגוש שלהן בלבד. ב-1984 היו למפלגת “המערך” (“העבודה” או כיום “המחנה הציוני”) 44 מנדטים ולמפלגת “הליכוד” היו 41 מנדטים. הן החליטו להקים ממשלת אחדות עם רוטציה. הממשלה כללה 97 חברי כנסת!! בשנתיים הראשונות כיהן שמעון פרס מהמערך כראש ממשלה ובשנתיים לאחר מכן יצחק שמיר מהליכוד. הממשלה שרדה את כל 4 השנים שלה.

ב-1988 נוצר מצב דומה, והפעם קמה ממשלת אחדות ללא רוטציה, בראשותו של יצחק שמיר. אם ממשלת האחדות הראשונה שמרה על יציבות, ואף הצליחה לעצור את האינפלציה ולהסיג את צה”ל לרצועת הביטחון בלבנון, הרי שממשלת האחדות השנייה החזיקה מעמד רק שנתיים ונפלה בגלל “התרגיל המסריח”.

לאחר שכמה מפלגות מצליחות להגיע להסכמות ביניהן נחתם הסכם קואליציוני- הסכם בין הסיעות המהוות את הרוב בפרלמנט, שהן החברות בקואליציה ומרכיבות את הממשלה. ההסכם מתייחס לחלוקת התפקידים במשרדי הממשלה (מי יהיה שר), קווי יסוד למדיניות משותפת, נושאים שבהם יצביעו במשמעת קואליציונית ועוד. להסכם קואליציוני יש תוקף משפטי, אבל בתי משפט נמנעים מלנקוט עמדה נחרצת. ההסכם נשמר בגלל הרצון ההדדי של כל מפלגות הקואליציה לשמור על קיום הממשלה. ההסכם הוא גלוי וחובה לפרסמו.

במסגרת ההסכם באים לידי ביטוי כוחן הגדול של המפלגות הקטנות– מפלגה קטנה שהקואליציה תלויה בה מקבלת כמעט את כל מה שהיא דורשת. המפלגות הקטנות מקבלות בישראל כמעט את כל מה שהן דורשות מבחינת מינוי בעלי תפקידים, תקציבים לגורמים מסוימים שחשובים להן, חקיקה בנושאים שחשובים להן ועוד. אם הן לא מקבלות משהו שהן דורשות אז הן מקבלות כ”פיצוי” משהו אחר. .

ואז קמה  ממשלה קואליציונית (קואליציה)– קואליציה פירושה שילוב של מס’ סיעות (מפלגות) בפרלמנט (הכנסת). סיעה היא נציגי המפלגה המכהנים בפרלמנט.

ממשלה קואליציונית יכולה לקום רק בשיטת ממשל פרלמנטרית, והיא קמה במצב שבו אין לסיעה אחת רוב בפרלמנט. סיעות הקואליציה מהוות את הרוב בפרלמנט, והסיעות שמהוות את המיעוט בפרלמנט נקראות אופוזיציה. הממשלה הקואליציונית מבוססת על הסכם קואליציוני שחתומות עליו כל הסיעות המרכיבות אותה- כלומר ממשלה קואליציונית היא ממשלה המורכבת מנציגי מפלגות אחדות הקשורות ביניהן בהסכם קואליציוני ויחד הן מהוות רוב בבית הנבחרים.  

אלו שנותרים מחוץ לממשלה נקראים אופוזיציה– אופוזיציה היא הסיעות בפרלמנט שאינן שותפות בממשלה (בקואליציה), והן מהוות פחות ממחצית מחברי הפרלמנט. תפקיד האופוזיציה הוא לבקר את הממשלה, ואולי אף להעמיד חלופה אפשרית במקומה.

בדר”כ לאחר הסכם קואליציוני יכולות לקום שלוש סוגי ממשלות:

א. קואליציה צרה (ממשלה צרה)– קואליציה שמס’ חברי הפרלמנט בה הוא מעט מעבר למחצית מחברי הפרלמנט. פרישה של סיעה אחת מן הקואליציה תביא לאיבוד הרוב בפרלמנט, ולפיכך לנפילת הממשלה. בישראל קואליציה צרה מונה 61 חברי כנסת או קרוב לכך, כמו שיש כעת. לקואליציה צרה סיכוי נמוך יחסית לשרוד, ולכן המטרה תמיד היא להקים קואליציה רחבה יותר.

ב. קואליציה רחבה (ממשלה רחבה, ממשלת אחדות)– קואליציה שמספר חברי הפרלמנט בה גבוה בצורה משמעותית מעבר למחצית מחברי הפרלמנט, ופרישה של סיעה אחת מן הקואליציה לא תסכן אותה. קואליציה רחבה זה טוב אבל יש גם חסרונות כמו הצורך לחלק יותר תיקים בממשלה. חיסרון נוסף הוא שיש ריבוי דעות בתוך הממשלה, וכך קשה “להזיז דברים”. 

ג.קואליציה רחבה מאד– לאחר הבחירות של 1984 ולאחר הבחירות של 1988 נוצר תיקו פוליטי בכנסת בין גוש הימין (הליכוד, המפלגות הדתיות) לבין גוש השמאל (העבודה, מר”צ של הגלגול הקודם, המפלגות הערביות). אף גוש לא יכול היה להקים קואליציה לבדו. לבסוף החליטו הליכוד והעבודה להקים קואליציה שתכלול את שתיהן! זה נקרא ממשלת אחדות לאומית. ב-1984 קמה ממשלת אחדות לאומית עם רוֹטַצְיָה: שמעון פרס ממפלגת העבודה היה ראש ממשלה שנתיים, ולאחר מכן יצחק שמיר מהליכוד היה ראש ממשלה שנתיים. רוטציה פירושה חילופי תפקידים באמצע הכהונה. ב-1988 קמה ממשלת אחדות לאומית “רגילה” כאשר יצחק שמיר עמד בראשות הממשלה לבדו. קואליציה כזאת היא כמובן גדולה מאד. היתרון הגדול שלה הוא היציבות. החיסרון הגדול שלה הוא שאי אפשר לבצע שום מהלך בנושא שנוי במחלוקת. שתי המפלגות הגדולות מנטרלות אחת את השנייה. חיסרון נוסף הוא שבשתי המפלגות הגדולות יש עשרות חברי כנסת עם אגו שלא נגמר, וזה מקשה מאד על חלוקת התפקידים.

מדוע יש לזה יתרון:

 1.קואליציה רחבה מחזקת את הלגיטימיות של הממשלה בעיני הציבור.

2.קואליציה רחבה מחזקת את תחושת השותפות הלאומית של יותר אנשים בציבור.

3.קואליציה רחבה משקפת את הרצון לגשר על שסעים בחברה.

4.קואליציה רחבה מקטינה את כוח הסחיטה של כל אחת מהמפלגות הקטנות.

5. קואליציה רחבה מצמצמת את מספר חברי האופוזיציה, ובכך מקלה את עבודתה השוטפת של הממשלה.

שימו לב לסרט הבא:

לסיכום הנושא:

והנה סקירה על המערכת הפוליטית הישראלית:

משימה לסיכום היחידה נמצאת כאן

שאלות תרגול:

1.הצג את המושג ממשל נשיאותי הסבר כיצד עקרון הגבלת השלטון מתממש בממשל זה.

2.הצג את המושג הסכם קואליציוני, הסבר כיצד עקרון הפלורליזם בא לידי ביטוי בהסכם זה.

3.הצג את המושג אחוז החסימה , הסבר כיצד הוא עלול לסכן את עקרון שלטון העם, הסבר כיצד הוא מגביר את היציבות השלטונית

4. הצג את המושג קואליציה רחבה, הסבר כיצד עקרון הגבלת השלטון נפגע מקיומה של קואליציה רחבה.