מקץ עשרים שנה הסופי

שוטר המקוף פסע במעלה השדרה בהילוך רב-רושם.

עשיית הרושם באה לו מתוך הרגל ולא לשם התפארות, כיוון שהצופים מעטים היו.

השעה הייתה כמעט עשר בלילה, אך רוח קרירה, שבישרה על גשם, כמעט רוקנה את הרחובות מאדם.

.תוך כדי הליכה בודק היה דלתות, מנופף באלתו בתנועות מורכבות ומהירות להפליא ומפנה מבטו לרחוב השקט. בדמותו התקיפה ובהילוכו הגאוותני כלשהו נראה השוטר כשומר שלום.

אנשי הסביבה הקדימו והלכו לבתיהם.

פה ושם ניתן היה לראות את אורותיה של חנות-סיגרים או של מסעדה הפתוחה כל הלילה, אך רוב הדלתות שייכות היו לבתי-עסק, אשר נסגרו זה מכבר.
בהגיעו לאחד מגושי בתים, האט השוטר לפתע את צעדו.

בפתחה של חנות חשוכה לכלי-מתכת ניצב גבר, כשסיגר כבוי בפיו. כשהתקרב אליו השוטר, נשא האיש את קולו:
“הכל בסדר, שוטר”, אמר בביטחון. “אני פשוט ממתין לחבר. זו פגישה שנקבעה לפני עשרים שנה. נשמע קצת מגוחך, לא? ובכן, אסביר לך, אם רוצה אתה להיות בטוח שהכל כשורה.

לפני זמן הייתה כאן מסעדה במקומה של החנות זו – ‘מסעדת ג’ו בריידי הגדול’ היה שמה”.
“עד לפני חמש שנים” אמר השוטר. “אז היא נהרסה”
האיש שבפתח הצית גפרור והדליק את הסיגר. האור גילה פנים חיוורים, לסת מרובעת, עיניים חדות וצלקת זעירה לבנה ליד הגבה הימנית.

בסוודר שלו היה נעוץ יהלום גדול, בזווית מוזרה. “הלילה, לפני עשרים שנה”, אמר האיש, “סעדתי כאן, אצל ג’ו בריידי הגדול, בחברת ג’ימי וולס, הטוב בידידי והבחור המעולה ביותר בעולם.
שנינו גדלנו יחד כאן, בניו-יורק, ממש כשני אחים. אני הייתי בן שמונה-עשרה וג’ימי בן עשרים. למחרת בבוקר עמדתי לצאת מערבה, לצבור ממון.

לא יכולתי לגרור את ג’ימי מניו-יורק, הוא חשב שזה המקום היחיד עלי אדמות. ובכן, אותו לילה הסכמנו להיפגש כאן שוב, בדיוק מקץ עשרים שנה מאותו תאריך ומאותה שעה, מבלי להתחשב בנסיבות, או במרחק ממנו נהיה מוכרחים להגיע. חשבנו, כי תוך עשרים שנה יגשים אחד מאתנו את חלומו ויצבור את הונו. “סיפור מעניין”, אמר השוטר. “נראה כי עבר זמן די ארוך בין פגישה לפגישה. האם לא קיבלת כל ידיעה מרעך מאז שעזבת”

“כן, במשך זמן-מה עמדנו בקשר מכתבים”, אמר איש-שיחו. “אך לאחר שנה או שנתיים איבדנו איש את עקבות רעהו.

אתה הרי יודע שהמערב הוא מרחב עצום, ואני נדדתי במרחביו. אבל בטוחני כי ג’ימי יבוא לפגשני כאן, אם עודנו בחיים, כי הוא היה, מאז ומתמיד, הבחור הכן והנאמן ביותר בעולם. הוא לא ישכח לעולם. עברתי מרחק של אלף מילין, כדי לעמוד הערב בדלת זו. והטרחה תהיה כדאית, אם רעי הנושן יופיע”. האיש הממתין הוציא שעון נאה, אשר מכסהו היה משובץ יהלומים קטנים.
“שלוש דקות לעשר”, הכריז. “השעה הייתה עשר בדיוק, כאשר נפרדנו כאן בפתח המסעדה”.
“עסקיך עלו יפה במערב, לא כן?” שאל השוטר.
“ועוד איך! אני מקווה שגורלו של ג’ימי שפר לפחות כדי מחצית מזה. הוא לא הצטיין בחריפות יתרה, אם כי היה בחור טוב מאין כמוהו. היה עלי להתחרות במוחות החריפים ביותר, כדי להשיג את מבוקשי. בניו-יורק מתחפר האדם כעכבר בפינתו. המערב הוא המוציא אותו לאוויר העולם”.
השוטר נופף באלתו, ופסע פסיעה או שתיים. “אמשיך בדרכי. מקווה אני שידידך יגיע במועד שנקבע. האם תחכה זמן רב?”
“כמובן”, אמר השני. “אתן לו חצי שעה לפחות. אם ג’ימי חי עדיין, יהיה כאן עד אז. היה שלום, שוטר”.
“לילה טוב, אדוני”. אמר השוטר כשהוא ממשיך בהקפתו, ובודק תוך כדי הילוכו את מנעולי הדלתות.
הרוח התגברה והפכה למשב קבוע ויציב.

עוברי-האורח המעטים שברובע זה מיהרו לדרכם, כשצווארוני מעיליהם מורמים וידיהם תחובות בכיסים.

בפתח החנות לממכר כלי מתכת עמד האיש, אשר עבר מרחק רב כדי לקיים פגישה מפוקפקת עד כדי גיחוך, עם ידיד נעורים. הוא עישן את הסיגר והמתין.
הוא המתין כעשרים דקות. לפתע נחפז מעבר לרחוב אדם גבוה, במעיל ארוך שצווארונו מורם עד לאוזניו. הוא פסע הישר אל האיש הממתין.
“אתה הוא זה, בוב?” שאל בהיסוס.
“אתה הוא זה, ג’ימי וולס?” קרא האיש שבפתח.
“חי ראשי!” קרא הבא, בתפסו את ידי חברו בידיו שלו, “זה בוב, ברור כשמש בצהריים. הייתי בטוח שאמצא אותך כאן, אם עודך בין החיים. כפתור ופרח, כפתור ופרח, עשרים שנה הן זמן ארוך. המסעדה הישנה נהרסה בוב; הלוואי והייתה קיימת עדיין, כדי שנוכל לסעוד בה פעם נוספת. כיצד נהג בך המערב, בוב ?”

“ביד רחבה: נתן לי כל מה שביקשתי. השתנית להפליא, ג’ימי. מעולם לא תיארתי לעצמי שאתה עשוי לגבוה בשניים או שלושה אינצ’ים”.

“הו,  גבהתי מעט אחרי הגיעי לגיל עשרים”.

“המזל משחק לך בניו-יורק, ג’ימי?”

“פחות או יותר. יש לי מישרה באחת הלשכות העירוניות. בוא, בוב. נלך למקום המוכר לי היטב, ונגלגל שיחה ארוכה על הימים ההם”.

שני הגברים פסעו במעלה הרחוב, שלובי-זרוע. איש-המערב, שהערכתו העצמית גדלה לאין-שיעור עקב הצלחתו, החל מתאר את תולדות עלייתו לגדולה. השני, מכורבל במעילו, האזין בהתעניינות גלויה.

בקרן הרחוב נמצא מזנון-כיבוד, זוהר באורות חשמל. כשנכנסו לתחום המואר, פנו שניהם יחדיו להתבונן איש בפני רעהו.  איש-המערב נעצר בפתאומיות ושחרר את זרועו.

“אינך ג’ימי וולס”, הפטיר. “עשרים שנה הן זמן ארוך, אך לא עד כדי לשנות חוטם רומאי לאף פחוס”.

“לעתים יש בהן כדי לשנות אדם טוב לרע”, אמר האדם הגבוה. “אתה נתון במעצר מזה עשר דקות, בוב ‘החמקמק’. שיקאגו חושבת, כי יתכן שהסתננת אלינו, והודיעה לנו כי ברצונה לחטוף שיחה איתך. אתה מוכן לבוא בשקט, לא כן? זה מעשה הגיוני. אבל, לפני שנלך לתחנה, הנה פתק שביקשוני למסור לך. אתה יכול לקרוא אותו כאן, ליד החלון. זה מהשוטר וולס”.

איש המערב פרש את פיסת הנייר הקטנה, שנמסרה לידו. היד יציבה הייתה כשהחל לקרוא, אך רעדה מעט כאשר סיים. הפתק היה קצר למדי.

” בוב, הגעתי בזמן למקום המיועד. כשהדלקת את הגפרור להצית את הסיגר, ראיתי שפניך הם פני האיש המבוקש בשיקאגו. משום-מה, לא יכולתי לעשות זאת במו-ידי לכן הלכתי ושלחתי שוטר חרש לבצע את  המלאכה.                                                                                                                                     ג’ימי

מידע על הסופר מקור 1– הנרי היה תמיד מאהב לספרות קלאסית, ובעודו רודף אחרי מיזמים רבים, החל א ‘אנרי לכתוב כתחביב. כאשר איבד את מעמדו הבנקאי הוא עבר ליוסטון ב -1895 והחל לכתוב עבור ה”פוס ” , (שהרוויח 25 דולר לחודש .משכורת ממוצעת בתקופה זו בהיסטוריה האמריקנית הייתה כנראה כ -300 דולר בשנה, פחות מדולר ביום

הנרי אסף רעיונות לטור שלו על ידי השהייה בלובי של המלון והתבוננות ושיחות עם אנשים שם. הוא הסתמך על טכניקה זו כדי לקבל השראה יצירתית לאורך הקריירה הכתיבה שלו; אשר היא עובדה מהנה לזכור בעת קריאת יצירת מופת דמיונית של סיפור כמו חולפים בארקדיה . הפיתולים והסיבובים הרבים של חייו, כולל מסעותיו באמריקה הלטינית והזמן שבילה בכלא, העניקו בבירור את סיבובי הסיפורים ואת משחקי המלים שלו.

תקופת הכתיבה הפורייה של הנרי החלה ב- 1902 בניו-יורק, שם כתב 381 סיפורים קצרים.

הוא כתב כתבה אחת בשבוע ל”ניו יורק טיימס ” . חלק מעבודתו הטובה והמפורסמת ביותר נכללת בכרוב ובמלכים , האוסף הראשון שלו של סיפורים שפורסמו, הממוקם בעיר מרכזית אמריקנית, שבה חלקות משנה ומגרשים גדולים יותר שזורים באופן מרתק. אוסף הסיפורים השני שלו, The Four Million , שוחרר ב -1906.

הסיפורים נקבעים בניו יורק, והתואר מבוסס על אוכלוסיית העיר באותה תקופה. האוסף כולל כמה יצירות מופת של סיפור קצר, כולל מתנת המאגי , השוטר וההמנון , ועוד רבים אחרים. להנרי הייתה חיבה גלויה לניו-יורק, יראת כבוד שעלתה בכמה מן הסיפורים האלה.

הסימן המסחרי של הנרי הוא קצותיו השנונים, מתפתל העלילה, ואת אפיונו החם של מצבים מביכים וקשים ואת הדרכים היצירתיות אנשים למצוא כדי לפתור אותם. הסיפור הקצר המפורסם ביותר שלו, מתנת המאגי , מגלם את סגנונו.

זה סיפור על זוג צעיר נשוי, קצר על כסף, שרוצים לקנות כל מתנות חג המולד השני. בעיה זו – היעדר הכספים שלהם – מוצאת פתרון חביב ואירוני מפורסם.

המקור הוא האתר התחברות לשירה ולספרות.

מקור 2-או’ הנרי היה סופר אמריקני שסיפוריו הקצרים ידועים בשנינות, במשחקי מלים ובקצות סיבוב מתוחכמים. הוא כתב כמעט 600 סיפורים על החיים באמריקה.
הוא נולד ויליאם סידני פורטר ב- 11 בספטמבר 1862, בגרינסבורו, צפון קרוליינה. אביו, אלגרנון סידני פורטר, היה רופא. כשוויליאם היה בן שלוש מתה אמו וגדל אצל סבתו ודודתו. הוא עזב את בית הספר בגיל 15 ולאחר מכן היו מספר מקומות עבודה, כולל פקיד הבנק. ב- 1896 הואשם במעילה. הוא נמלט מן החוק לניו אורלינס ואחר כך נמלט להונדורס. כאשר נודע לו שאשתו גוססת, הוא חזר לארה”ב ונכנע למשטרה. אמנם יש הרבה ויכוח על האשמה בפועל שלו, הוא הורשע על מעילה כספים מהבנק שהעסיק אותו, הוא נידון ל 5 שנות מאסר. בשנת 1898 הוא נשלח לבית הסוהר בקולומבוס, אוהיו.
בזמן שהותו בכלא הוא החל לכתוב סיפורים קצרים כדי לפרנס את בתו הצעירה מרגרט. הסיפור הראשון שפורסם היה “וויצ’קלינג דיק של חג המולד ” (1899). הוא השתמש בשם בדוי, אוליביה הנרי, רק פעם אחת ושינה את שם העט שלו לאו הנרי, ולא רצה שקוראיו ידעו שהוא בכלא.
הוא פרסם 12 סיפורים בכלא. לאחר שסיים 3 שנים של חמש שנות מאסר, הוא שוחרר על התנהגות טובה. הוא עבר לניו יורק ב -1902 וכתב סיפור בשבוע לניו יורק, וגם למו”לים אחרים.

 (אוסף הסיפורים הראשון שלו היה “כרוב ומלכים” (1904). האוסף הבא, “ארבעת המיליונים” (1906), כלל את סיפוריו הידועים “מתנת המאגי”, “חדר הצוהר” ו”הדלת הירוקה “. אחד הסיפורים האחרונים שלו היה “כופר האדומים” (1910

.האתר הוא האנציקלופדיה

פרשנות לסיפור: בסיפור זה יש כמה אקטים ספרותיים שגורמים לאנשים לרצות לקרוא את הסיפור
גורם ההפתעה- בסיפור זה מוצגים דברים מוזרים ומקרים קיצוניים ביותר למשל הפגישה ההזויה שנקבעה מלפני 20 שנה בלי שהם בקשר כשכל אחד במקום אחר בתחום אחר וזה גורם לאנשים כשהם קוראים את זה להמשיך כי זה מיוחד ומפתיע ורוצים לראות לאן זה יתפתח אחרי ההלם שלהם מהידיעה על פגישה מוזרה שכזו
המסתוריות- בסיפור זה יש המון דברים שמתגלים רק בסוף ולא מתבהרים עד הרגע האחרון מה שגורם לבן אדם להמשיך לקרוא עד הסוף ובנוסף כל הזמן נוצרות סיטואציות מוזרות יותר מהקודמות שמושכות את תשומת לבך וגורמות לך להישאב לתוך הסיפור. הסיפור מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון מתאר סיטואציות מיוחדות ומשונות שאתה מצד אחד לא מבין למה זה חשוב מצד שני בגלל המוזרות של זה מושך אותך די שתוכל להבין למה כל זה קורה
ההקצנה- בנוסף מה שגורם לאפקט המתח והייחודיות זה הקצנה של מצבים לסיטואציות הכי מוזרות שיש כמו שכתבנו על הפגישה, על ההבדל החד ביניהם, על הסיטואציה שבה במקום מפגש ג’ימי מורה למישהו אחר לעצור את בוב וכו’. בנוסף יש את הפן הרגשי שגורם לך להתחבר לזה כי אם כל ההקצנה עדיין זה מדבר על מצבים רגשיים שגם קוראים לנו למשל על פרידה או על נאמנות לחברים או לצדק ולחוקים וכו’

      (IMDB תובנות חדשות מהסיפור בעקבות מאמר (מקור זה מהאתר
תובנות בעקבות המאמר של האתר “הדבורה היושבת”: סיפור זה מעלה נושא של חברות ונאמנות מול החוק והצדק. בהרבה סיטואציות בחיים אנחנו נמצאים בדילמה מסוג זה- בין אם בבית ספר האם להלשין על חבר בין אם בחיים הבוגרים האם להלשין עליו למשטרה וכו’.
בספר זה ניכר שבוב אומנם קצת מפקפק ביכולות של ג’ימי וכשבקש את מי שטען שהוא ג’ימי הוא היה סקפטי לגבי הצלחותיו, אבל עדיין סמך על חברותו ונאמנותו וידע שיבוא וכשדיבר עם ה”שוטר” הביע הרבה חיבה אל ג’ימי ועל תכונותיו.
למרות החברות הקרובה מאוד בין שניהם אנחנו רואים שצמחו שני בני אדם מאוד שונים זה מזה וכל אחד צמח למקום שונה מה שמלמד או שאופי משתנה עם הזמן או שהרבה פעמים גם לחברים הכי טובים שלנו יש תכונות אופי שונה משלנו ובמקרה זה ראינו התנגשות של ממש בין שתי סוגי התנהגויות בין חברים.
אנו רואים שג’ימי כן החליט לעצור את בוב אך לא אמר לו את זה כי המצפון שלו אמנם לא נתן לו לוותר לבוב אבל גם לא נתן לו לעצור אותו בעצמו וזה מראה על הקונפליקט הפנימי שכנראה שבמצב אמיתי מסוג זה יהיה לבן אדם על מה יותר חשוב ממה ועל מה ועל מה הוא מוותר.

המלצה לספר- אני ממליץ על ספר זה מכמה סיבות:
ראשית, הספר מותח ומעניין וגורם לך מהרגע שפתחת אותו להמשיך לקרוא האקטים הספרותיים שציינו מופיעים בצורה מעולה וההקצנה המיוחדות המסתוריות וההפתעה מופיעות בצורה הכי טובה שאפשר.
בנוסף הספר כתוב בצורה יפה ומושכת את העין ונוגע בנקודות גם סיפוריות ומעניינות וגם מציאותיות ופרקטיות.
בקיצור אני ממליץ מאוד על הספר שמדגים בצורה מושלמת איך כותבים בשפה נכונה איך נוגעים בנקודות הנכונות מה הופך ספר למיוחד ואיך מרתקים בן אדם לסיפור.
בקיצור אנחנו ממליצים מאוד לקרוא את הספר

רשימת מילים ותרגומם:
1.שדרה- רחוב רחב שלרוב נטועים לאורכו עצים
2.רושם- האופן שבו דבר מסוים נתפס בעיני מישהו, לרוב ללא חשיבה מעמיקה.
3.התפארות- שיבוח עצמי, התגאות, השתחצנות
4.שוקקות- מלא חיים, מלא פעילות; תוסס; הומה
5.נושן- ישן מאוד; עתיק
6.דֶלֶף- התפרצות של משהו
7.כפתור ופרח- קריאת התפעלות מליצית למראה דבר נאה
8.מכורבל- קריאת התפעלות מליצית למראה דבר נאה
9.תחובות- דחוף
10.נחפז- ממהר
11.קרן רחוב- אזור היהלומים והתכשיטים של ניו יורק
12.לשכה- חדר עבודה, משרד
13.משׂרה- תפקיד, עבודה, ג’וב
14.לצבור- אסף ושמר, אגר

15. סברנו- חשבנו

:פינה משלנו- מה היינו משנים בסיפור
.היינו עושים את הסצנה הראשונה של השוטר כשהוא לבד יותר קצרה כי אומנם היא מסתורית וגורמת עניין בעזרת המילים שלה אבל היא נמרחת מדי וארוכה מידי

 .לדעתנו היה צריך להביא תגובה של בוב למעצר ועוד תגובה למכתב שכתב לו ג’ימי איזה משפט קצר לסיום או לתאר איך הרגיש בוב כשקרא את המכתב
.להדגיש יותר את החברות העמוקה שהייתה בין ג’ימי לבוב כדי שאחרי זה הסוף יהיה יותר עוצמתי ו”מפוצץ” ולגרום לבן אדם יותר לחשוב בסוף הסיפור
.היינו מציעים להכניס לסיפור תיאורים רגשיים של בכי שמחה התרגשות וכו’. זה היה לדעתנו מוסיף עוד גוון לסיפור ועוד עניין
.היינו מוסיפים עוד הסברים על האופי של בני האדם בסיפור ואחרי זה שיתגלה שאופי שלהם היה הפוך ממעשיהם לאחר עשרים שנה