לידתה של דת חדשה

סיפורנו מתחיל בתקופת בית שני , שבארץ שלטו הרומאים בראשותו של המלך הורדוס.

בעיר בית לחם התגוררו  הזוג יוסף ומרים יהודים מבית דוד המלך.

מרים שהייתה בתולה הרתה מרוח הקודש ובמהלך צעידתם לעיר נצרת  קרעה ללדת.

 ליוסף לא היה מקום להשכיבה  בנוח ולכן נכנס למערה ושם ילדה מרים את ישוע. הסיפור מספר שברגע הלידה האירה קרן אור את הרך הנולד.

יום הולדתו של ישו נחגג בחג המולד 25/12 ומכיוון שהיה יהודי עבר ברית ב-1/1 שבו חוגגים את תחילתה של שנה חדשה.

ישוע גדל עם הוריו ובהגיעו  לגיל 12 במהלך ביקור בבית המקדש הפליא את את החכמים בידיעותיו ובקיאותו בכתובים.

באחד הימים פגש ישוע את יוחנן המטביל שסיפר לו שהוא “בן האלוהים” והטבילו כסמל לניקיון הגוף והנפש.

“טקס הטבילה” הפך לאחר מסמליה הבולטים של הנצרות והתבסס על האמונה של המאמינים הנוצרים שיום הדין קרב והדרך להינצל היא על ידי טבילה אשר מטהרת את הגוף והנפש.

ישו החל לנדוד בערים ולאסוף לו עדת מאמינים אך אנשים לא האמינו בו ואף ניסו להרגו.

על פי האמונה הנוצרית במהלך חייו חולל ישוע ניסים מופלאים כמו הליכה על מי הכנרת, ריפוי חולים, הפיכת מים ליין, האכלת 4000 איש בשבעה ככרות לחם וקצת דגנים ועוד.

בתקופה בה הסתובב ישוע ברחבי הארץ  הצליח לאסוף אליו קהל מאמינים ומתוכם בחר כ-12 שליחים שיעדם היה להפיץ את רעיונותיו כמו למשל:

א.  מצוות בין אדם לחברו, ואמונה שעושר חומרי הוא סוג של סכנה, או מגבלה דתית ובהמשך בדרשה שדרש על ההר  המליץ לאדם עשיר הפונה אליו למכור את כל רכושו.

האיש העשיר מסתייג מהעצת ישוע ולכן אמר לו ישוע: “כמה יקשה לבעלי נכסים לבוא במלכות האלוהים” .

ב.   “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא י”ט י”ח) כאשר אחד הביטויים המרכזיים לתורתו של ישוע הוא הציטוט המיוחס לו: “המכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת” (מתי ), שהוא ציווי לאי-שימוש בכוח גם במקרה בו נפגע המאמין ישירות מאדם אחר.

ישוע על פי האמונה היה אחד משלושת פניו של “השילוש הקדוש”, יחד עם האל האב ורוח הקודש. הוא מתואר כ- “הדבר” או “המאמר”, של האלוהות, והתגשם בעולם בבשר בדמות ישו.

בשנת 33 לספירה בהיותו בערך בן 34 חגג ישוע עם תלמידו את ארוחת ליל הסדר

” המכונה “הסעודה האחרונה.

במהלך הסעודה, בישר ישוע לתלמידיו כי אחד מהם עומד להסגיר אותו ולהביא למותו.

ישוע לא מציין מיהו זה העתיד לבגוד בו, אך מזכיר את העובדה שהבוגד הוא השליח שטבל עמו (את הלחם) בקערה.

ישו מברך  על היין, מצהיר כי היין הוא דמו ומורה לתלמידיו לשתות ממנו

לאחר מכן, באופן דומה, הוא בוצע את הלחם, מברך עליו, מצהיר כי הלחם הוא גופו, ומורה לתלמידיו לאכול ממנו.

בסוף הסעודה אומר ישו “הלל”, עוזב את המקום והולך עם השליחים לכיוון הר הזיתים.

סיפור הסעודה האחרונה משמש בסיס לאחד הסקרמנטים (טקסים) המרכזיים בנצרות – טקס המיסה שבו  ראש הטקס מחלק יין ולחם למאמינים כביטוי לדמו ולגופו של ישו.

הסנהדרין שהיה מוסד לפסיקת הלכה ומשפט בעם היהודי באותה תקופה החליט

להעביר את ישוע לידי לרומאים, שהחליטו להוציאו להורג בצליבה.

על פי האמונה הנוצרית ישוע עבר בדרכו לצליבה עם הצלב על כתפיו בדרך

הויה- דולורוזה בעיר העתיקה בירושלים ,המכונה גם “דרך הייסורים”

ישוע נצלב ביום שישי, במהלך חול המועד פסח, על גבעת הגולגולתא בירושלים.”

 צליבת ישו ומותו על הצלב, הם האירועים המסיימים את חייו הארציים לקראת קימתו לתחייה.  מותו של ישו על הצלב מסיים את ייסוריו, ונחשב, יחד עם תחייתו, לשלב הכרחי בדרך לגאולת בני האדם. בשל חשיבותה העניקה הצליבה לנצרות את

סמלה – הצלב

ישוע נקבר, כמקובל בקרב היהודים, מחוץ לחומות ירושלים לפני כניסת השבת

כמה נשים, שבאו לקבר מהגליל לירושלים, ביום ראשון  וגילו כי הגולל הוסר והקבר נותר פתוח.

מלאך התגלה אליהן והודיע להן כי ישוע קם לתחייה.

סיפור זה הוא הבסיס ל”חג הפסחא” הנוצרי, שחל תמיד בין יום שישי ליום ראשון המקבילים פחות או יותר ל”חג הפסח” היהודי, ואשר מתאפיין באבל על מותו של ישו ביום שישי ושמחה על תחייתו ביום ראשון.

בעדות הנוצריות יום ראשון נחשב כיום קדוש וכיום מנוחה.

על אתר צליבתו המשוער של ישוע הוקמה לימים כנסיית “הקבר הקדוש.”

שמו של ישוע הפך עם השנים בקרב היהודים לישו שזה ראשי תיבות של :

“ימך שמו וזכרו”.