המסע הגדול ממצרים

תקופה קשה עוברת על העם שלי.

המלך פרעה הרשע חוקק חוק לפיו יש להשליך את התינוקות העבריים הזכרים אל היאור.

כך עמנו יישאר חלש, לא יהיה לו צבא, ולעד נישאר עבדים במצרים.

בלידה האחרונה אמי ילדה בן זכר, אחי הקטן, והיא נאלצה להשליכו אל היאור בעודו בחיים.

אמי תשושה וחולה מהלידה, והמשפחה אינה מתפקדת.

אחיי ואחיותיי הקטנים אינם אוכלים כמעט ואני נאלץ לקחת אחריות ולמצוא לנו מעט אוכל בכפר.

אבי עובד ומעונה בידי המצרים בסחיבת לבנים בשביל פרוסת לחם ומרק ביום. הוא תשוש וחולה.

אני מרגיש שמשפחתי אט אט מתפרקת.

לפעמים אני חושב לעצמי, מה היה קורה אם היינו יוצאים מעבדות לחרות…

הכפר גועש ורועש ומתרוצצות שמועות על מאורע במשפחת המלכות.

משה, “נכדו” האהוב של פרעה, הרג וטמן בחול אחד מצרי שעינה במכות אחד משלנו שעבד פרך בסחיבת לבנים.

לאחר שמשה הבין כי פרעה שמע על מעשהו הוא נאלץ לברוח למדיין…

יוכבד, מרים ועמרם חששו בגורלם של בנם וחיכו בקוצר רוח לשובו…

לאחר שחלפו להם עשרים ירחים, שב משה אל מצרים והלך יחד עם אהרון אחיו לבקש מפרעה מלך מצרים, בשם אלוהי ישראל, לשחרר את עמנו לחירות.

פרעה המלך, זלזל בדבריהם על האל וסירב בלעג. אמר: “מי יהוה אשר אשמע בקולו לשלוח את ישראל”.

משה ואהרון יצאו מארמונו של פרעה בבושת פנים, לאחר שפרעה לעג על יהוה וזלזל בעם שלנו.

לאחר שמשה היה שבור ונואש אלוהים הבטיח לו שבפעם הבאה הוא כבר ידאג להוכיח לפרעה את כוחו והוא יוציא את בני ישראל ביד חזקה ממצרים.

ואכן בפעם השנייה הם חזרו אל פרעה, מוכנים וחזקים יותר, בשל אמונתם בכוחו של אלוהים.

משה נתן לפרעה טעימה קטנה מכוחו של אלוהים:

אהרון הטיח את המטה שלו לעיני פרעה והסריסים והמטה הפך לנחש.

פרעה לא מתרשם.

משה השיט את ידו קדימה והיא נהפכה מצורעת מחלה נוראית, וכשהחזיר אותה לחיקו הצרעת נעלמה כלא הייתה. פרעה עדיין לא חושש.

משה הזהיר את פרעה, מפני כוחו של אלוהים, הפעם הוא דיבר לא כמו אדם חסר ביטחון וכבד פה, הוא דיבר כמנהיג.

פרעה קשה הלב אינו נכנע.

היום בבוקר, קמתי מריח מוזר מהיאור.

החלטתי לצאת מהצריף שבו אנו ישנים ולהתקדם לכיוון היאור…

כשהגעתי, הייתי מופתע לגלות שהיאור התמלא בדם!

ישר עלתה בי המחשבה, איך משפחתי תוכל לחיות ללא מים, ועמי?

החלטתי לנסות וללגום מן הדם והפלא ופלא, אני שותה מים!

לא רחוק ממני, מצרי אחד שלגם מן המים ירק מפיו דם. הייתי מופתע מאוד, אך זה לא שינה לי, מיהרתי לאסוף מים בקנקנים למשפחתי.

זקני השבט, הודיעו בכפר שיהוה אחראי למכה הזו, והוא החליט להעניש את המצרים ולהושיענו מהעבדות.

הבנתי שכוחו של יהוה לצידנו.

אך הבשורות הפחות טובות הן, שפרעה קשה הלב המשיך בעקשנותו ועדיין לא הסכים לשחרר את עמנו.

פרעה המשיך בעקשנותו ואלוהי ישראל המשיך להכות את המצרים, עוד ועוד מכות:

צפרדעים בלי סוף בכל מקום מקרקרים ומשגעים את המצרים ופרעה? לא נכנע

כינים בכל מקום, המצרים המפונקים, סובלים מאוד! ופרעה? לא נכנע

ערוב, תערובת של חרקים, מכרסמים ומזיקים תקף את המצרים, ופרעה מבטיח שישחרר אותנו ומפר את ההבטחה לאחר שאלוהים הפסיק את המכה.

דבר, הבקר והחיות מתות. פרעה עדיין לא מסכים!

שחין, המצרים מתגרדים עד דם, ופרעה מתחזק בדעתו ועדיין לא מסכים לשחרר את עמנו הסובל.

ברד, גושים ענקיים של ברד ואש על המצרים. פרעה שוב מבטיח לשחרר את העבדים בתנאי שהמכה תיפסק ושוב מפר את הבטחתו.

ואלוהים מבקש להוכיח לפרעה את כוחו והמכות נגד המצרים ממשיכות:

ארבה, מכסה את כל שדות המצרים, מחריב את היבול. פרעה שוב מסכים לשחרר את העם, אך לאחר סיום המכה, הוא שוב מתחרט.

ה’ מצווה את משה להחשיך את כל מצרים. לאחר מכת חושך פרעה הסכים לשחרר את עמנו אך דרש שישאירו מאחוריהם את הבקר. משה סירב.

ה’ לא מזהיר את פרעה, ומכה את המצרים במכה הקשה והחמורה ביותר שהטיל עליהם – מכת בכורות.

באותו הלילה, הוראה של זקני העם הייתה להקריב צאן הפסח ולשחוט אותו. את דמו למרוח על משקוף הדלת, כך יפסח מלאך האלוהים על בכורינו העברים.

כל בכור מצרי נהרג. המכה טלטלה את מצרים, ופרעה סוף סוף נכנע בפני כוחו של אלוהים ומשחרר את עמנו.

יחי יהוה ומשה השליח המנהיג!

זקני העם העבירו את הבשורה בין כל בני ישראל וניתנה הוראה לעזוב את מצרים מהר ככל האפשר.

לא היה לנו זמן לארוז כמו שצריך או להכין צידה לדרך והנשים אפו במהירות בצק שאפילו לא הספיק לתפוח כראוי.

ברחנו במהירות ממצרים אל המדבר.

שבעה ימים נאכל מצות וביום השביעי חג הוא לאלוהים.

שבועות שאנחנו נודדים במדבר, בשעות היום עמוד ענן עצום מראה לנו את דרכנו, ובלילה עמוד אש הוא המוביל.

אנחנו מתפעלים מכוחו של אלוהים. כוחו בלתי ניתן לתפיסה.

אתמול הגענו לקראת הערב לים סוף ומשה החליט לעצור ללינה.

בוקר, כל המחנה מתעורר לצד צלילי דהירות סוסים וקולות רכבים.

כמות עצומה של לוחמים דוהרת לעברנו, לוחמיו של פרעה…

כל המחנה גועש וזועק. האם הבאת אותנו למות במדבר?!

אולי כבר היה עדיף שנישאר עבדים במצרים.

המחנה כולו בוכה, אבות נשברים, אימהות זועקות וממררות בבכי, הילדים אינם מבינים מה יעלה בגורלם.

אמי חובקת אותי ואת אחיי ודמעות ממלאות את פניה. נשברתי.

לפתע נעמד משה מנהיגנו בפני העם, הרים את ידיו והרגיע את כולנו.

נראה היה כאילו רוח אלוהים יושבת עליו. משה אומר “המצרים כפי שראיתם אותם, עומדים להימחק”.

ויט משה את מטהו על הים, ומי הים נחצים לשניים. העם כולו עובר ביבשה ללא היסוס, כשמימין ומשמאל הים כמעין חומה.

המצרים מתקרבים במהירות אדירה לעברנו, עמוד הענן, שהוביל את הדרך עבר לאחור המחנה.

ויט משה את ידו על המים והמים כיסו את הרכב ואת הפרשים המצרים ואף אחד לא נשאר מהם.

וכל העם ראה את ישועת ה’ וכל העם האמין בה’ ובמשה עבדו.

ומרים הנביאה אחותם של משה ואהרון לקחה תוף בידה והחלה לרקוד ולשיר ואליה הצטרפו כל שאר בנות ישראל.

כל העם שרו שיר להכרת תודה והלל לה’ (שירת הים).

חלק ראשון – גדול ה’ בקריעת ים סוף.

חלק שני – גדולת ה’ במלחמותינו נגד אויביו.

חלק שלישי –  תהילת ה’ ביציאת מצרים והשפע המאורע על עמי הסביבה.

חלק רביעי – דברי סיכום וחתימה על גדולת ה’ וקריעת ים סוף.