על הספר השירים ” כשהשמש ברא צל ” של ורדה אליעזר / שולמית ספיר- נבו

אני רוצה להתחיל בשיר הזה ולסיים איתו.

דווקא בימים אלה כשהאושר נמדד בפירורים ,במטרים ספורים של חופש ובפרח אחד שמאיר את יומך.

דווקא בגלל החושך, הבדידות והצמא הנוראי הזה לאות אחת קטנה של אושר.

אני מוכנה אפילו להיות בצילו.

איזה משפט יפהפה “מקשיבה לאותיות המגדשות באושר” ואני יכולה להרגיש אותו רץ לאורך הגוף.

הדברים הקטנים האלה הממלאים את הלב ברגעי אור. לאחדים מאתנו ,

העוצרים להתבונן, הם רגעי קסם.

הו הכחולים האלה היפים של העורבני השמח והפטפטן. כמה פעמים רדפתי אחריו בפארק הירקון, מנסה לצוד את יופיו בעין העדשה והוא בשנייה אחת הגיח ונעלם כמו קסם.

מסתבר כי גם מקומם של חיות ובעלי כנף קטנים לא נפקד כאן וגם איתם ,

ורדה אליעזר, מנהלת דיאלוג, או מתבוננת בהם בסימפטיה.

בספר הנפלא של אומברטו אקו “תולדות הכיעור”, נאמר בין השאר “לומר שיופי וכיעור הם יחסיים לזמנים שונים ולתרבויות שונות אין פירושו להתעלם מהניסיונות התמידיים לשייכם לתבנית מוגדרת.”

מסתבר שיש גם כאלה שמוציאים יצורים מתבניתם המוגדרת. וורדה אליעזר ביניהם.

הנה כאן ,היופי שבכיעור. לתת מקום למה שאין לו מקום בעולם היופי והנחשקות.

השירים האלה מזכירים שירי וסיפורי ילדים, בהם מתחבבים עלינו, גם החיות האלה שאם נתקל בהם ביומיום שלנו נביט בהם במיאוס. אנחנו עוברים פה שיעור חשוב, שהרי אין זו חכמה לאהוב רק את מה שיפה.

גדולתו של משורר, בין השאר, היא לאפשר לך, הקורא, לקחת שורה משלו,

שיר משלו ולמצוא שם את החוויה האישית של עצמך, או להתחבר עם התחושה / המחשבה ששירו של המשורר הובילה אותך לשם.

אז תודה רבה לך ורדה, אני כעת, לכמה דקות ביוון האהובה עליי , בטברנה שלי ברודוס מתרפקת על הנופים שרצים מול עיניי והם במרחק שעה וחצי טיסה .

רק שעכשיו אלוהים יודע מתיי.

העצב , הכאב, הם מילים פשוטות. מילים שאתה מרגיש ומבין אותן . אין בהן פה פלצנות, או מילים גבוהות, פתטיות. הן נמצאות במקום הכי נמוך שיכול להיות. שם בתוך הבטן שלה. שם בתוך הלב הדואב שלה. ואין להן כנפיים להתרומם ואין להן  חלון לברוח .

“הבוקר שוב עברתי ליד החדר שלך…”

אני לא יכולה לעצור כעת את הדמעות . אני גם לא מנסה.

עכשיו המילים שלה בוכות .אפילו שהמילים בכי או דמעות אינן כתובות בשיר ,

אבל הן כתובות בכל מרצפת ובכל סנטימטר בחדר הזה .

פרקי חיים קשים , כואבים ועצובים עבורו על ורדה אליעזר. חלקם הפכו במשך הזמן לצלקות וחלקם עודם מדממים. בספרה הראשון “זכוכית השמים הכחולה” תמצא הרבה מאלה.

“כל הזמן שבינינו התנפץ” איזה משפט עוצמתי ואפשר לראות לנגד העיניים, את הזמן, ככדור בדולח גדול שנופל מלמעלה ומתנפץ לאלפי אלפים של רסיסים קטנים.

והאזעקה הופכת לזעקה שקטה ושורטת .

“ותמה זכותי ונדמת

ולא אוכל עוד לעזור ולסייע

ונדמת וקולך בזיכרוני בוקע

אל השקט השורט נשמות”

(מתוך השיר “אין”)

חולפים הימים , מתחלפות העונות ומגיע גם “אביב זר”

“… וביומו האחרון של החורף נטמנת

והיית לגעגוע ולכעס ולצעקה אילמת

בי שעדין כאן ונעורתי אל בוקר ראשון

של אביב מיותם”

(מתוך השיר “אביב זר)

“…אבל אתה, כהרגלו של ילד המחפש את החום האמהי, באת

והצקת לי ואמרת-

תראי מה עשית כשבחרת עבורי.

תראי מה עשית.

לו אך, אך לו רק

היית מסכימה.

לו רק היית מסכימה

ללדת אותי.”

(מתוך השיר “לו אך”)

ועוד קריאה קשה ומתחשבנת עם עצמה.

“איך זה לא להיות אמא

איך זה לא לתת חיים.”

(מתוך השיר “איך זה)

אולי, אני גם מוצאת געגועים לבת שלה שלא נולדה לה .

זו שגם ורדה אליעזר הייתה מחכה לה, כדי שתוכל להגן ולשמור עליה, אילו רק הייתה. אינני יודעת בוודאות, זו רק אינטרפרטציה שלי.

האינסטינקט האימהי של ורדה אליעזר, בא לידי ביטוי בשיר הזה. הרצון של כל הורה לשמור על ילדו , להגן, לעטוף ולהתוות לו דרך של אור, מרגע לידתו.

בשקט אני עוזבת את חדר הכאב הזה של ורדה אליעזר.

משאירה את הדלת פתוחה.

אי אפשר לסגור דלתות כאלה.

” הוא הביט לעברי

מרחוק ושחק

והושב אליו שחוק

במבט מתחייך

ולרגע לא היה שם

איש מלבדנו.”

(השיר “מבטים”)

תודה רבה לך, ורדה אליעזר, ששיר זה חותם את ספרך, בנימה עורגת, רוגעת ושמחה. שפשטותו היפה ,תמימה כמו של ילד, נוגעת וממלאה את הלב.

ואני כבר מוכנה להגיד אִלוּ זה היה השיר האחרון דַּיֵינוּ  ולסיים באופטימיות היפה הזו.

אלא שעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת, בכריכה האחורית של הספר השיר “לחבק”.

“לחבק”, המקבל משמעות כפולה בימים אלה שאנחנו עוברים.

ואנחנו מבינים לפתע כמה אנו מתגעגעים לחבק. כמה חיבוק פשוט הוא כעת עולם ומלואו.

ורדה אליעזר, כמה יפה, כמה נוגע, כמה מעיר ומאיר את הלב.

ידי האל האלה המסירות את קורי הזמן וידיך, ורדה אליעזר, הבוראות מהצל את השמש ומחבקות באותיות של אושר.