הטיול שלנו לטנזניה 2021 – חלק שני

בספטמבר שנת 2021 יצאנו אבנר, אמנון, מיכל ואני לטיול בן שבועיים בטנזניה.

ספר זה הוא חלקו השני של טיולנו, הוא מתחיל בשמורת נגורונגורו ומסתיים עם חזרתנו לארץ.
את החלק הראשון של טיולנו אפשר למצוא בספר “טנזניה 2021 – חלק ראשון”, אשר הסתיים בבקורנו בכפר מסאים ביציאה משמורת סרנגטי, ולפני שהגענו למלון בנגורונגורו. הנה לינק לספר הראשון.

https://www.ourboox.com/books/הטיול-שלנו-לטנזניה-2021/

הספר כולל טקסטים שנכתבו על ידי תוך כדי הטיול ונערכו עבור הספר, תמונות שצולמו על ידי מיכל ואבנר וסרטונים קצרים.

הסרטונים מסומנים במשולש של יוטיוב או בתמונה שעליה מופיעים אייקונים שונים והשם שלה. בסוף כל סרטון יופיעו המלצות של יוטיוב שאינן קשורות לספר. כדי לראות סרטון פעם נוספת יש לחזור דף אחד אחורה ולחזור לדף עם הסרטון.

יצאנו מכפר המסאים ונסענו למלון שממוקם על שפת המכתש, חדרים מפנקים, מים חמים כמה שרוצים, אוכל מוגש בצלחות על ידי מלצרים, והפער הוא בלתי נתפס. מוכר לי היטב מטיולים אחרים בעולם השלישי.

בבוקר קמנו לערפל כבד שכיסה את המלון, הדרך והפארק. התחלנו לרדת והטמפרטורה צונחת ככל שאנחנו יורדים. רוח קרה חודרת דרך כל שכבות הבגדים ומקפיאה את הפנים.

למרות שהתכוננו לימים קרים מי ידע שטנזניה יכולה להיות כל כך קרה. עימה אומר שערפל כזה עוד לא היה בספטמבר, עוד השפעה של ההתחממות הגלובלית.

היעד להיום – קרנפים…

כזכור בלב שמורת נגורונגורו נמצא מכתש ענק שנוצר מהתמוטטות לע הר געש. מה שמיוחד כאן הוא כמות בעלי החיים שנמצאים בריכוז מאד גבוה בשטח יחסית קטן. יש בשמורה 10 קרנפים אפריקאים שחורי שפה, מין בסכנת הכחדה חמורה. על כל קרנף שומרים 2 יערנים (Rangers) 24/7, אבל בגלל שהקרנף מתרבה מאד באיטיות לא בטוח בכלל שכל המאמצים יעלו פרי.

אנחנו מקווים לראות לפחות אחד.

הירידה למכתש יפה שאין לתאר. הדרך עוברת ביער צפוף וגבוה, הכביש תלול מאד ועימה נוסע בזהירות רבה.

יש כמה מסלולי ירידה למכתש, זה שנסענו בו הוא מסלול יחסית חדש והוא סלול לכל אורכו, בניגוד לדרכי העפר שהתרגלנו אליהם.

בקרקעית המכתש פגשנו עדרי תאו, עצים עמוסים שקנאים ואנפות, כרגיל להקת אריות במרחק.

החוברה הזכר צווארו נפוח כולו, סימן שהוא כבר בעונת החיזור, מנסה למשוך אליו את הנקבות.

הצבאים והגנו הצעירים מנהלים קרבות משחק, מתאמנים לקראת האביב ועונת החיזור, וליד האוטו רץ תן שחור גב מתוק.

פתחנו את הגג כרגיל ונהיה אפילו עוד יותר קר. אפילו אני כיסיתי את כל הפנים בצעיף כי קפא לי האף. השמים מכוסים בעננים שרצים ברוח, חלקם לבנים חלקם שחורים, מזל שלא ירד גשם, אחרת בכלל היה קשה.

איזה מזל שהשמורה כל כך יפה, שמפצה על הכל.

עצרנו ליד עדר זברות גדול, צמוד לדרך עומדות זוג זברות ומתגרדות על בול עץ, תוך כדי שהן משמיעות אנחות ואנקות, כנראה מאד מהנה הגירוד הזה.

כפי שכבר ספרתי אין הפרדה אמיתית בין נגורונגורו וסרנגטי, ואכן בעלי חיים יכולים לעבור בין השמורות. למשל הפילים בנגורונגורו רובם זכרים מבוגרים שעוברים אליה בסוף חייהם.

עימה סיפר לנו שהם גילו שיש בעיה לאריות בנגורונגורו. בגלל שהמסאים רועים את העדרים בשולי המכתש האריות מסרנגטי לא עוברים לנגורונגורו. נגורונגורו היא שמורה קטנה ומספר האריות בה לא גדול, השילוב של שני הדברים גרם לירידה במאגר הגנטי של האריות בנגורונגורו.

הממשלה וגופי השימור פועלים ליצירת מסדרון בו אסור יהיה לאנשים להכנס, שיחבר בין שתי השמורות ויאפשר מעבר יותר טוב של בעלי החיים. בנוסף הם העבירו כמה זכרים לנגורונגורו ועוקבים אחרי המצב.

התרשמנו מאד מהמאמצים לשימור הטבע.

על שפת האגם (מלוח כמו כל האגמים שראינו כאן כי אין לו יציאה) ראינו פלמינגו. עימה ניסה להסביר לנו את ההבדלים בין הפלמינגו הלבן לפלמינגו הורוד, גם אחרי ההסברים לא בדיוק הצלחנו להבדיל ביניהם.

ציפור נוספת שראינו רק בנגורונגורו היא עגור הכתר המרשים. אמנם הלהקות הגדולות עוד לא הגיעו אבל זכינו לראות לא מעט עגורים.

כמו בסרנגטי, גם בנגורונגורו אנחנו לא לבד, אפילו די צפוף כי השמורה הרבה יותר קטנה, הדרכים מאד צרות, חלקן מוגבהות ובקושי מאפשרות מעבר של 2 מכוניות.

כל פעם שיש אטרקציה הנהגים נדחפים אפילו יותר וכולם מחפשים קרנפים.

עימה הצליח אפילו כאן לקחת אותנו למקומות פחות עמוסים, למשל ראש גבעה שממנה ראינו את כל המכתש פרוש לפנינו, ואת העדרים למטה.

אתגר שליווה אותנו לאורך כל הטיול היה מה עושים כשצריך להשתין.

לבנים אין כמובן בעיה, אבל מה איתנו המיכליות? מזל ששתינו ילדות טבע ולא מפריע לנו לכרוע בצד הדרך.

אבל זה בכל זאת לא פשוט. כל ירידה מהרכב דרשה אישור של עימה. אם העשב גבוה הוא לא הרשה. אם יש עוד רכבים הוא לא הרשה. אם יש חיות טרף באיזור הוא לא הרשה (כמה בדיחות בריחה מאריות סיפרנו, כאבה לנו הבטן מרוב צחוק). לרדת מהשביל הוא לא הרשה.

אז מה היינו עושות? היינו מחכות שלא יהיו רכבים ושהסביבה מתאימה, עימה היה עוצר, הבנות הולכות לאחורי האוטו, הבנים לקדימה, עושות ועושים מה שצריך, אוספות נייר טואלט וממשיכים בטיול. אל תשאלו מה קורה אם צריך משהו יותר רציני מפיפי. זה כבר מצריך לוגיסטיקה מורכבת, אבל אחסוך לכם.

האפריקאים מספרים שכשאלוהים גמר לברוא את כל החיות הוא לקח את כל מה שנשאר לו, ומזה יצר את הגנו. זו אכן חיה מוזרה ביותר וממש לא יפה.

אחת הדרכים הייתה חסומה בעדר שעמד ולא זז, מיכל הצליחה לתפוס גנו די בוגר שעדיין יונק מאימו. תמונה שמדגימה כמה החיה הזו אחרת.

ללא ספק שיא היום, ואחד משיאי הטיול כולה, היתה חיה שכמעט לא רואים ושאמנון גילה – קרקל.

בילינו 40 דקות סביבו, עקבנו אחריו כשהוא הלך וחזר מצד אחד של השביל לצד השני,אפילו ראינו אותו קופץ לגובה מטורף בניסיון לתפוס ציפור.

אחרי כמה וכמה ניסיונות כושלים הצליח בסוף לתפוס עכבר, הכל לנגד עיננו. ראינו אותו מפנה אלינו את הגב ואוכל, וחוזר לנסות לתפוס עוד.

איך מיכל אומרת? הוא קיבל בוק מושלם ממנה ומאבנר שלא יכלו להפסיק לצלם.

עימה כרגיל היה מאד סבלני אלינו ונתן לנו לבלות עם הקרקל כמה שרק רצינו, זאת בניגוד להרבה רכבים שבאו והלכו, רובם אפילו לא הצליחו לראות אותו כי לא הייתה להם סבלנות או זמן.

לנו זה היה ממש טוב כי רוב הזמן עמדנו לבד, אנחנו והקרקל.

את הפסקת הצהרים בילינו על שפת אגם, בין עשרות רבות של מכוניות ואפילו כמה אוטובוסים שהביאו ילדי בית ספר וחיילים לביקור בשמורה. זה תמיד מעניין לראות חיילים של צבאות אחרים, החיילים שלנו כאלה שלומפרים והחיילים בשמורה היו מדוגמים עד קצה הנעלים. בטח עסוקים בטקסים רוב היום.

סביב המכוניות הכחלים, העורבים ועיטים מנסים לצוד פרורי מזון, באגם במרחק עדר היפופותמים.

אבל הצפיפות והרעש ממש הפריעו לנו, סיימנו בזריזות והתחלנו ביציאה מהשמורה.

נגורונגורו השאירה עלינו רושם עז, כמות בעלי החיים, מזג האוויר החורפי עם העננים והערפל, חבל שלא היה לנו עוד זמן.

רק דבר אחד היה חסר – לא ראינו קרנף. כנראה שנצטרך לחזור לכאן בעתיד.

כל שהות בשמורה מחייבת אישור. האישורים הם ל-24 שעות ומגדירים מה מותר לעשות ומה אסור. למשל ספארי לילה מחייב אישור מיוחד.

בכניסה לכל שמורה מחתימים השומרים את שעת הכניסה והשעון מתחיל לעבוד, כשיוצאים מהשמורה הם מחתימים את האישור עם שעת היציאה. המדריך חייב לוודא שהזמן שהיינו בשמורה תואם את האישור שקבל.

אצלנו כמעט תמיד גלשנו, עימה איך שהוא תמיד הצליח לסדר את העיניינים, אבל לפני כל יציאה הוא היה קצת לחוץ. אותו דבר גם ביציאה מנגורונגורו, הגענו ממש ברגע האחרון, אולי אפילו אחרי הזמן.

בזמן שעימה טיפל באישור חיכינו לו באוטו. הוא הזהיר אותנו שחייבים לסגור חלונות ודלתות, כשראינו מה הבבונים עושים למכוניות האחרות הבנו למה.

יצאנו מהשמורה וכמה קילומטרים אחר כך הגענו למלון Farm House.

זהו מלון שבנוי על שטח שהיה שטח חקלאי, ופועל ומנוהל כמשק אוטרקי (מספק את הצרכים של עצמו).

הם מגדלים בשטחי המלון כמעט כל מה שהם צריכים, כולל מטע קפה קטן שכולו משמש לתצרוכת של באי המלון.

אחרי שפינקו אותנו במיץ כרגיל ולקחו אותנו לחדרים שהיו בקצה העולם בערך, יצאנו אבנר אמנון ואני לסיור קצר ומודרך.

המדריך שלנו למד את השמות שלנו מהר מאד וכמובן שהוא הכיר לא מעט ישראלים וידע כמה מילים בעברית. קבלנו ממנו הסבר על גידול, קטיף, יבוש וקליית קפה. הסתובבנו בין ערוגות קייל, כרוב, כרובית, בננות ועוד ועוד.

הכל מגודל בשיטת פארמה-קלצ’ר, גידול מתערבב בגידול, בין הבננות גדלות עגבניות, פרחים פורחים בין ערוגות הירקות.

במלון חי מרבו בשם ג’וני וגם הוא תועד.

היום עזבנו את שמורות בעלי החיים ובקרנו בשמורת בני אדם. בקרנו בכפר של בושמנים והיינו אצל משפחת נפחים.

הדרך עוברת כרגיל בין כפרים, אפשר לראות בתים ברמות איכות שונות, החל מבתי אבן עם גגות פח ועד בתי בוץ וגגות מקש. אפילו ליד הבתים העלובים ביותר אפשר לראות אופנועים מבריקים, עוד אחד מהפערים.

בדרך אספנו מדריך מקומי שמדבר את שפת הבושמנים. בזמן שחיכינו לו אבנר ואמנון דנו בנושאים שברומו של עולם.

סביב כפר הבושמנים גרים הרבה בני שבט עירק-קחי, שאין לי דרך להסביר איך באמת מבטאים את שמו. בדרך ראינו ילדים ונערים שהלכו לנהר להביא מים, נוהגים עגלות רתומות לחמורים או לשוורים. הגדה חולית מאד והחמורים התקשו לעלות עם העגלה המלאה. היה קשה לראות את היחס שלהם לבעלי החיים, אני מבינה שבשבילם הם אמצעי להשגת מים, אבל היה לי קשה. אני מניחה שלמיכל אפילו יותר. עימה ואמנון עשו מעשה ונתנו כתף.

באחת התמונות אפשר לראות נער עם עגלה רתומה לשוורים מדבר בסלולר. אפריקה מלאה בפערים.

נסענו ונסענו, דרך כפרים, שדות, יער שיטים מנוקד בעצי באובב. לפתע מתוך השיחים קפצה עלינו חבורת גברים לבושי פרוות ונושאי קשתות וחיצים. בשפה שכולה עיצורים וקליקים, ותוך כדי תנועות ידים הסבירו למדריך שלנו שאנחנו אמורים להצטרף אליהם.

ירדנו מהרכב והתחלנו לצעוד אחריהם. הם רצו, התפזרו בשטח, כל כמה זמן אחד מהם ניסה לצוד ציפור או חיה אחרת, ואנחנו נשרכים אחריהם, בקושי עומדים בקצב.

אחרי צעדה של דקות ארוכות נכנסו מתחת לעץ שיטה גדול, התיישבו והדליקו מדורה. אחד מהם צד נמיה, ותוך כדי צחוקים וקליקים הם צלו אותה, אכלו ואת השאריות נתנו לכלבים.

התיירים ואנחנו ביניהם עמדנו מסביב, חלקנו די נגעלים, השאר מרותקים.

אחרי חווית הציד הלכנו לכפר, שם “קבלנו” הסבר על חיי הבושמנים. למה במרכאות? כי הבושמן מדבר ומדבר והמדריך שלו מתרגם הכל במשפט אחד.

נכנסנו לתוך חלל של עץ באובב ענק, מקושט בפרוות ובכלים והקשבנו לקונצרט. אחר כך הראה לנו הבושמן איך ניראת הבקתה שלהם מבפנים. גם שם הוא נתן הסבר שלם אבל אנחנו קבלנו תרגום שאומר משהו בסגנון “כאן הם גרים”.

קבלנו הסבר על החיצים השונים ולאיזה חיה כל חץ מתאים (תוך כדי פנטומימה קורעת מצחוק), וראינו איך מדליקים אש משני עצים.

בהמשך כל הכפר ערך לנו הופעה, ואחר כך אבנר ואמנון התאמנו בירי בחץ וקשת. הגברים שפגשנו שמחים ועליזים, כנראה בגלל כל הגראס שהם מעשנים, למרות זאת הם צלפים רצינים ומרשימים.

הנשים לעומתם נראו די עצובות.

אחרי כל ההתרגשות נעמדנו לתמונה משותפת. מיד קבלנו פרוות להתקשט בהן, בלית ברירה שמנו אותן עלינו ואפילו חייכנו בשמחה.

בדרך חזרה לאוטו נפרדנו מהגברים שמייד התחילו שוב לרוץ ולנסות לצוד ציפורים על העצים. כל זה תוך כדי קריאות, צחוקים ותפיחות על השכם.

יצאתי מהכפר ברגשות מעורבים. היתה לי הרגשה של מציצנות, אבל גם מבינה שזו דרך לתמוך בהם כלכלית.

מצד אחד היה מרתק, מצד שני קשה, לי לפחות, לראות את הפער העצום.

דברנו ביננו הרבה על ההשפעה של המקום בו כל אחד מאיתנו נולד, ואיך החיים שלנו היו שונים לחלוטין אם היינו נולדים למשפחה אחרת, בארץ אחרת.

אחרי הביקור בכפר הבושמנים עצרנו במתחם של משפחה שמייצרת תכשיטים וכלים ממתכת.

במתחם גרה משפחה אחת, גבר עם 3 נשים, אמא זקנה ועוד 2 גברים צעירים. לנשים תפקיד ומקום משלהן, לגברים מקום משלהם. בהתחלה ראינו איך הנשים טוחנות תירס לקמח, ראינו את המטבח החשוך, בלי שולחן או ברז, הילדים מתרוצצים סביבן.

ביתן המגורים משמש את בני המשפחה יחד עם בעלי החיים, עיזים, תרנגולות.

אחר כך עברנו למתחם הגברים, וראינו איך אחד הגברים לוקח מסמרים ישנים והופך אותם לצמידים או ראשי חץ.

שני הגברים האחרים לקחו שאריות מתכת והתיכו אותן לנתיך אותו יעבדו בהמשך.

בסוף הסיור נסענו לאגם וראינו דייגים מקומיים שבאים לאגם כשהוא מלא (בעונת היובש האגם מתרוקן ואז הם עוברים לאגם מאניארה).

בתמונות רואים אותם מתקנים רשתות, דגים באגם, סירות מודבקות בסרטי הדבקה, גם זו דרך להתמודד עם נזילות.

עדר עיזים שהסתובב מסביב התאהב בסירות ואבנר התאהב בקומפוזיציה.

צלמנו את המבנים הזמניים שהם מקימים, למעשה הם מין שבט נודד, אבל שלא כמו השבטים הנודדים אצלנו הם עוברים מאגם לאגם.

הם בקשו שלא נצלם אז התמונות צולמו מרחוק.

מאיזור השבטים חזרנו חזרה לכביש הראשי והתחלנו לנסוע לארושה, העיר שבה נבלה את הלילה והיום הבאים, לפני שנטוס לזנזיבר.

הכביש עובר דרך עמק שבו שדות על שדות של בצל אדום. בצל מהאיזור הזה משווק בכל רחבי טנזניה ואף מיוצא למדינות השכנות, והוא ידוע באיכותו בכל האיזור.

הריח בלתי ניתן לתיאור, במיוחד למישהי כמוני שלא יכולה לגעת בבצל טרי.

בתמונות אפשר לראות את השדות, את הקוטפים ואת ערימות הבצל.

אגב, הם לא מוכרים לפי משקל אלא לפי דלי.

אחרי הצהרים הגענו לארושה.

ארושה היא העיר הגדולה ביותר שבקרנו בה בטנזניה, שוקקת, מלאת תנועה, שווקים ורעש. אחרי השקט של השמורות זה עולם אחר לגמרי.

בניינים גבוהים, רחובות שרובם סלולים, מכוניות וזיהום אוויר. צד אחר לגמרי של הארץ.

אחרי שבילינו יום שלם עם אנשים שמעולם לא התקלחו, שמעולם לא היו להם מים זורמים בבתים או חשמל, הגענו למלון 5 כוכבים למקלחת חמה ומפנקת.

כולנו חשבנו עליהם בזמן המקלחת והארוחה המפנקת שאחריה.

היום האחרון שלנו לפני הטיסה לזנזיבר התחיל באיזי. סופסוף קמנו מאוחר, אכלנו ארוחת בוקר מפנקת במלון בארושה וחשבנו שנעביר קצת את הזמן בארושה, נחזור למלון, נתארגן ונצא לשדה.

אחרי ארוחת הבוקר הסתובבנו במרכז מרגש שצמוד למלון. זה מרכז של סדנאות ובית קפה סביבתי וחברתי, בדיוק כמו שאני אוהבת. המרכז לא היה פעיל כי היה יום ראשון, חוץ משני נפחי זכוכית, אחד מהם אילם, שיצרו כד לנגד עיננו.

כשחזרנו למלון גילינו שאנחנו עוזבים את המלון ולא חוזרים. רצנו מהר לארוז מזוודות ויצאנו לסיור בעיר.

לטובת הסיור קבלנו מדריך מקומי שהוביל והסביר לנו מה קורה.

הסיור התחיל בשוק מסאים והיה לי די קשה להיות בו. במתחם מקורה ודי קטן היו מלא חנויות פצפוניות וצפופות, בפתח כל חנות עמד מוכר או מוכרת והתחננו “בואי תסתכלי”, “להסתכל לא עולה כסף”, “בואי תכנסי”, “מאיפה את”, “בואי תקני”.

ככה אחד ועוד אחת ועוד ועוד.

היינו התיירים היחידים במקום, חלק מהחנויות אפילו לא נפתחו.

עמדנו מיכל ואני כמה דקות ליד אישה מבוגרת שיצרה משהו מחרוזים קטנטנים. אחרי כמה זמן נשברתי והלכתי, מיכל נתקעה איתה ובלית ברירה אחרי שההיא לא הפסיקה להתחנן, גם קנתה עגילים.

ככה זה כשיש לב רחב ורחמן.

היה לנו כל כך לא נעים שבקושי צלמנו. בתמונה אנחנו מחוץ למתחם עם המדריך המקומי שליווה אותנו.

אחרי שוק המסאים יצאנו לסיור רגלי באיזור שכולו שוק ועוד שוק.

השוק הראשון, הכי עני. רואים ערימות של תפוחי אדמה, בצל אדום ועוד תמונות אווירה.

הירקות נמכרים בבודדים או לפי ערימה, המון דוכנים של חפצים יד שנייה.

באחת התמונות למטה רואים אישה שמכינה ומוכרת ממתקים מעץ הבאובב. היא שמה כמות קטנה בשרוול פלסטיק ובעזרת הנר מדביקה את הפלסטיק (ממש כמו בסופר אצל הקצב…).

השרשראות בתמונה אחריה הם שרשראות שהכינה עם הממתקים.

בהמשך איזור צפוף של דוכנים עם בגדים ונעלים, כלים משומשים ותיקים. ממש שוק ראש העין בגרסת אפריקה.

יצאנו מהשוק לתחנה המרכזית.

בדרך עברנו ליד דוכני אוכל רחוב. אבנר ואני אוהבים מאד מאכלי רחוב אבל הפעם לא הסתכנו. ראינו איך מכינים מין כיסון ממולא מפנקייק דק שבמרכזו שמים בשר, בצל וביצה, אחר כך מקפלים לריבוע ומטגנים על פלנצ’ה. מאכלים דומים ראינו גם בארצות אחרות.

סביב האוטובוסים מתרוצצים רוכלים, ממש כמו בהודו, ומוכרים דרך החלונות ליושבים באוטובוס. קשה לתפוס את כל התנועה והאקשן. באחת התמונות רואים מוכר שתיה ולידו בחור עם לוח עץ גדול מלא שעונים או משקפי שמש.

בהמשך חייטים ברחוב וחנות לממכר מוצרים מצמיגי פלסטיק. בתחילת הספר הראשון “הטיול שלנו לטנזניה 2021 – חלק ראשון” הייתה תמונה בשוק המסאים עם המון סנדלים. הסנדלים עשויים מאותו חומר גלם. כאן אפשר לראות מה עוד הם עושים מהצמיגים.

בפינת רחוב ישב רופא מקומי, פעם היינו קוראים להם רופאי אליל, היום אנחנו יודעים שיש להם ידע רלוונטי ולפעמים חשוב.

הם מכירים את הצמחים המקומיים ויודעים איך כל אחד מהם משפיע. נכון שלא מעט מהשיטות שלהם כוללות גם גירוש רוחות ועוד מיני אמונות כאלה ואחרות, אבל הידע שלהם בצמחי המרפא המקומי לא יסולא בפז.

ליד הרופא חנות שמוכרת תרופות מקומיות. אבנר ואני מכירים חנויות כאלה מהונג קונג ומסין, שם זו תורה שלמה ומפותחת, שלא מעט רופאים מערביים מאמצים ומשתמשים בידע ובכלים.

המשכנו להסתובב ברחובות, עוברים משוק לשוק.

שווקים של ירקות ופירות, שווקים של קצבים (שעשינו ככל יכולתנו להתרחק מהם), חנויות תבלינים עם מגוון עשיר ויפה, בגדים, כלי בית, טלפונים סלולרים וכל מה שרק אפשר לחפש.

לקראת סוף הסיור ראינו אישה שמכינה תערובת ירוקה עם ריח שמזכיר לי את הבית, כוסברה ולימון, צ’ילי ושום, אולי עוד דברים שלא זיהיתי (כמעט כמו הירוק מסאלה של ליזי, למי שמכיר).

סיימנו במסעדה שמגישה אוכל משולב, גם של מיזונגו (לבנים כמונו) וגם מנות מקומיות.

עימה הזמין לנו מגוון משני הסוגים. התענגנו על מנה בסגנון מקומי של תרד, בננות מטוגנות וצלוית על הגריל, במיה נהדרת וגם העוף הצלוי הבלתי נמנע.

לעומת התרד והבמיה שהיו מאד טעימים הגישו לנו גם עגבניה שהם קוראים לה עגבנית בר. היא ירוקה ויש לה צורה שמזכירה חציל בלאדי קטן, והיא מרה שאפשר למות. היא נחשבת למעדן והמקומיים מאד אוהבים לבשל ולאכול אותה.

גם אחרי שטעמתי כמה פעמים לא הצלחתי להתרגל למרירות. התחלתי להתגעגע לעגבניות שרי תמר של הארץ, מתוקות מתוקות.

אחרי האוכל לקח אותנו עימה לשדה התעופה קילימנג’רו ושם נפרדנו בחיבוקים. אין ספק שהוא היה חלק משמעותי ביותר בהצלחת הטיול. אנחנו ממליצים עליו בחום לכל מי שרוצה לטייל בטנזניה.

אחרי בידוק בטחוני אחד, ועוד אחד ועוד אחד (שבמהלכם איבדתי את קרם ההגנה ששכחנו בתיק היד, ככה זה כשאורזים בחופזה), הגענו לאולם הנוסעים. אולם נוסעים זו מילה קצת גדולה, יותר כמו חדר נוסעים. צפופים עם עוד נוסעים כאילו אין קורונה. לפחות הרוב תיירים אז שמים מסכות.

ישבנו וחיכינו, לוח הטיסות מראה שיוצאים ב-19:40, אבל כבר 19:30 ועוד לא קורה כלום. לפחות יש משחק כדורגל מעניין בטלוויזיה. אמנון קרא בשקט, מיכל ראתה סרט בטלפון, אבנר ואני נהנינו מהמשחק. עוברות הדקות, הלוח ללא שינוי, השעה כבר רבע לשמונה, המטוס שאמור לקחת אותנו רק נחת.

מדי פעם הכורזת אומרת משהו בסווהילית (5 דקות) ובאנגלית (דקה אחת ובלתי מובנת בעליל), אנחנו רצים לעמוד בתור ומגלים שזו לא הטיסה שלנו, וחוזרים למשחק ולספר. סופסוף קראו לנו לעלות ואחרי טיסה של 40 דקות ובאיחור של שעה נחתנו בזנזיבר די מרוטים.

וכאן מתחיל החלק ההזוי והמצחיק. אסף אותנו מישהו שלא ידענו על קיומו, לקח אותנו לרכב עם נהג (שעליו דווקא כן ידענו), והתחלנו לנסוע למלון.

הבחור הבלתי צפוי ניסה ללא לאות למכור לנו דיל משולב של בדיקת קורונה וסיור תבלינים. ידענו שסדרו לנו משהו במלון ולא היינו מוכנים להתחייב. הנהג נוסע במהירת של 10 קמ”ש, הבחור מנסה לשכנע אותנו ואנחנו לא מוותרים.

בסוף הוא נשבר וירד מהאוטו, הנהג “האיץ” ל-50 קמ”ש והרגשנו שכבר מגיעים.

הק”מ אומנם יורדים אבל הזמן נשאר על 40 דקות. הכביש חשוך ואנחנו עייפים מהיום הארוך. אמנון כרגיל עקב אחרי הדרך ועדכן אותנו מה המרחק מהמלון ואיך הנהג אמור לנסוע. כששאלנו את הנהג עוד כמה זמן מגיעים תשובתו המלומדת היתה “לא יודע”. נקרענו מצחוק שכל פעם שמתקרבים למלון הוא בורח לו, מטרה נעה. הנהג בטח חשב שאנחנו משוגעים.

אחרי שעה וחצי שבה עברנו 47 ק”מ הגענו סופסוף למלון, וב-11:30 בלילה הושיבו אותנו לארוחת ערב. נו באמת. אחרי מרק וקצת פירות בקשנו שלא יכינו כלום, שלמנו על בדיקת הקורונה והלכנו לישון.

והכי טוב, נקבעה לנו בדיקה במרחק רבע שעה מהמלון…

התעוררנו לבוקר בהיר וחמים.

המלון מפנק, למרות שניכר שרמת התחזוקה לא משהו. בריכה שני מטר מהים, כמו בתאילנד, עצי קוקוס וגרווילאה, חול לבן וקשה, ממש כמו ללכת על שביל כבוש. מים רדודים בסופם ריף וכחול כחול של ים. יפיפה.

אחרי ארוחת הבוקר נסענו לבדיקה. הכביש עובר לא רחוק מהים, בין הכביש לים ריזורטים ענקיים ומפוארים, בצד השני של הכביש החיים האמיתיים. חושות, נשים שוטפות כלים בדליים, שדות נטושים, אנשים עניים. אפריקה זורקת לך את הכל בפנים.

ירדנו מהכביש לדרך עפר שעברה בתוך כפר עלוב שבעלובים, ואנחנו תוהים האמנם זה המקום. שוב אמנון ווייז מאשרים שהנהג יודע לאן הוא נוסע.

ואכן כן, הגענו לצילייה, לידה חדר בדיקות, חצי שעה כל הסיפור.

רק תיירים נמצאים במקום, מעניין אם זה בגלל שזו עמדה שמיועדת לבדיקות לפני טיסה או בגלל שהמקומיים פשוט לא נבדקים.

חזרנו למלון לבילוי על החוף, לקחנו לנו יום של חופש מכל פעילות או תוכניות.

אחרי הצהרים התפנקנו עם קפה ועוגיות, אבנר ואמנון פצחו במשחק פול סוער.

ביום האחרון שלנו בזנזיבר התפצלנו. אבנר ואני נשארנו לעוד יום של בטלה ומנוחה במלון, מיכל ואמנון נסעו לשמורת הטבע ג’וזאני פארק.

ג’וזאני פארק הוא יער סבוך במרחק כשעת נסיעה מהמלון. בניגוד לספארי שעשינו עד עכשיו הטיול בשמורה הוא רגלי. חיים בה קופי קולובוס אדומים שחיים רק כאן וקופי גונון שחורים שכבר ראינו בעבר.

האירוע של הבוקר היה כשקוף אחד הסתקרן מהמצלמה של מיכל, תיירת שהייתה איתה בסיור צלמה אותו מציץ פנימה.

בהמשך טיילו מיכל ואמנון ביער מנגרובים, שהם עצים שהסתגלו לחיות בתוך מים מלוחים.

אחרי הצהרים יצאנו אמנון, אבנר ואני לטיול על החוף.

השפל היה בשיאו ובריכות עם דגיגים, קיפודי ים וסרטנים נחשפו לפנינו. המלון נמצא על החוף המזרחי של האי, מה שאומר שבזריחה רואים את השמש עולה מהים ובשקיעה שוקעת ביבשה מאחור. חוויה מאד מוזרה לישראלים כמונו.

טיילנו על החוף בשעת שקיעה ואין שמש ששוקעת בים.

ראינו על החוף ציורים עגולים מטיפות חול, אחרי בדיקה ומחקר גילינו שהם מיוצרים על ידי סרטנים שמעיפים את החול מתוך החור של המחילה שלהם.

בהמשך ראינו מצוק עם מאובנים שקועים בתוכו ומעליו מלון עם חדרים גדולים ומפוארים עם חלונות ענק פונים לים.

אפשר רק לדמיין את הזריחות המטורפות שרואים מהם, או מה הם רואים בזמן סערה.

זהו, תם הטיול.

בבוקר האחרון קמנו בשקט, אכלנו ארוחת בוקר ובצהרים התחלנו להתגלגל חזרה הביתה.

טסנו טיסה קצרה לשדה התעופה קילימנג’רו שבטנזניה, בדרך אליו עברנו ליד הר הקילימנג’רו שפינק אותנו במבט לפסגתו המושלגת.

אחרי חניה של כשעה בה אפילו לא ירדנו מהמטוס המשכנו לאדיס אבבה, ומשם טיסה חזרה לארץ.

בדיקת קורונה אחרונה להפעם והביתה.

היה אחד הטיולים היפים והמיוחדים ביותר שחווינו. אנחנו ממליצים בחום על טנזניה בכלל ועל עימה בפרט.