קורונה ואיה פותרות את המשבר

מאת כרמל אהל לבנון

ואיריס אהל

יום אחד הקורונה התעוררה והרגישה רע. כולם שנאו אותה והיא לא הבינה למה. היא רק אכלה לה תאים וככה היא יצרה ילדים. חשבה הקורונה, הרי גם בני האדם צריכים לאכול, ככה הם לא מתים. אז גם עמי צריך לאכול.

תמיד כשהקורונה היתה עצובה, היא הלכה לאימה. גם הפעם היא החליטה ללכת לאימה.

הקורונה צעדה לביתה של אימה ואימה שאלה אותה “קורונה את בסדר?”

קורונה ענתה “לא כל כך, אמא” ואז שאלה את אימה “למה כל בני האדם שונאים אותנו?”

אמא קורונה ענתה “בגלל שאנחנו לוקחים מהם תאים.”

קורונה אמרה “אבל כדי לחיות, אנחנו צריכים את האוכל שלנו. בלי אוכל לא נוכל לחיות. הם גם צריכים להבין  את זה, בגלל שגם הם אוכלים וככה הם שורדים. אז ככה גם אנחנו.”

אמא קורונה לא ענתה. בשתיקה יצאה קורונה מביתה של אימה.

צעדה קורונה לעולם בני האדם וחשבה אנחנו צריכים לפחד מהם, הם כל כך עצומים ולעומתם אנחנו פצפונים.

אחרי כמה לילות שבהם לא ישנה קורונה, סוף סוף היא הגיעה אל עולם בני האדם.

חשבה לעצמה קורונה, איך אני אשכנע את בני האדם שעמי לא אכזר?

יש לי רעיון, אני אחפש ילד שהוא לא כמו מבוגר, הוא לא מפחד ממני. הוא יוכל לשכנע את עולם בני האדם שאני ושאר הקורונות לא מסוכנות. אני אתחיל בכך שאני אחפש ילדים.

אחרי ימים רבים, שבהם קורונה מצאה רק ילדים שפחדו מהקורונה, קורונה מצאה ילדה שלא מפחדת ממנה ומקורונות אחרות. אמנם הילדה לא פחדה ממנה, אבל המשפחה שלה כן. לקורונה יהיה מאד קשה להכנס לביתה של הילדה. רק כשהוריה יצאו למסעדה, היה לה זמן לגשת אל הילדה כדי לנסות לשכנע אותה שתשכנע את עמה שקורונות לא מסוכנות.

קורונה פתחה את דלת ביתה של איה. וגילתה בפנים את איה יושבת וקוראת ספר. קורונה אמרה שלום, ואיה הרימה מבט והסתכלה על קורונה. אך היא לא ראתה דבר, בגלל שקורונה קטנטנה בגודל מיקרוסקופי.

אך לאיה היתה שמיעה מאד חדה והיא שמעה מישהו אומר משהו, היא לא היתה בטוחה מה הוא אומר. היא מיד הביאה את המיקרוסקופ שלה ואת הרמקולים הקטנים שלה. עכשיו היא יכלה לראות ולשמוע את קורונה.

קורונה חזרה על דבריה ואמרה “שלום”.

איה נבהלה. היא הבינה שיש קורונה בבית שלה. איה רצה והביאה אלכוג’ל ומסיכה. איה שאלה את קורונה “למה הגעת לבית שלי?”. קורונה ענתה “כי חיפשתי ילד או ילדה שלא מפחדים ממני ומצאתי אותך”.

“פתרון מצוין, איפה דודך גר?” שאלה קורונה.

“בשבדיה” ענתה איה.

“סבתא שלי גרה בשבדיה” ענתה קורונה. “אני אתקשר אליה ואנסה לשכנע אותה לומר לי איך מגיעים לשבדיה”.

“מחר בשבע ההורים שלי יוצאים למסיבה ואני נשארת לבד בביתי. אז תבואי מחר בשבע ותספרי לי מה סבתא שלך אמרה.”

“אוקי” אמרה קורונה, “אז ניפגש מחר.”

“ביי”, אמרה איה. “ביי”, אמרה קורונה.

”ביי” אמרה איה. ”ביי” אמרה קורונה.

אחרי כמה שעות קורונה כבר הייתה במטוס. לפני שעלתה למטוס חשבה קורונה בטוח הם עושים בדיקת קורונה, לא נורא אז אני לא אדבק לאיש אני אדבק למזוודה.

אחרי כמה דקות שקורונה הייתה בתוך המזוודה, היא חשבה לעצמה, אי אפשר לנשום בתוך הריבוע הזה (היא התכוונה שאי אפשר לנשום במזוודה הזאת).

לפתע בקע קול מהרמקולים “נא לשים חגורות אנחנו נוחתים בשבדיה בעוד כמה דקות”.

“תודה” אמרה קורונה “זה סיוט לשבת בתוך המזוודה הזאת”.

בסוף הוא השתכנע, הוא אמר שייקח לו שבוע-שבועיים לייצר רובוטים עם תאים אבל הוא הבטיח שהוא ינסה.

קורונה טסה בחזרה לישראל ואחרי שבועיים הופיעה מודעה בעיתון:

אנו נרגשים להודיע שאיש גאון ושמו סוונס משבדיה חשב בהיגיון על המצב והמציא רובוטים עם תאים, כדי שיהיה לקורונות מה לאכול. ואז הקורונות לא יהרגו בני אדם אלא יהרגו רובוטים. אנו שמחים להודיע שמהיום לא צריך לשמור על ההנחיות.

בזכות איה, קורונה וסוונס אנשים רקדו ברחובות.

וככה קורונה הצליחה לגרום לזה שבני האדם לא ישנאו אותה וגם לא יפחדו ממנה.

הסוף