אני עם עצמי לבד בבית

“נו באמת, די, נמאס לי שהזום לא עובד!”

“כל יום אותו הסיפור, הזום נתקע, אני מתקשרת לאבא, והוא אומר: אין מה לעשות”.

קמתי בעצבים, והלכתי למטבח. על השיש ראיתי את המסכה של אבא, שנורא אהבתי, אבל אסור לי לגעת בה.

“מי כבר יגלה?” חשבתי לעצמי בזמן שחבשתי אותה על הפה והאף, וניגשתי למראה הענקית שבסלון.

התחלתי לעשות פרצופים מצחיקים. תחילה חייכתי בביישנות, לאחר מכן עשיתי פרצוף עצוב ולבסוף הוצאתי לעצמי לשון.

“יואו אני כזאת מצחיקה!”

“רגע. מה קורה פה? איך אני רואה את הפרצופים שלי? הרי אני עם מסכה!”

נגעתי בפנים שלי בבהלה לבדוק עם המסכה עדין עלי, ונחרדתי לגלות שכן.

הסתכלתי במראה וראיתי את עצמי נוגעת בפני המבוהלות, ללא המסכה. התחלתי ללכת אחורה, וזאת שבתוך המראה התקדמה לעברי באיטיות עד שיצאה לגמרי מתוך המראה.

נעמדנו זו מול זו כאשר אנחנו בוהות אחת בשניה בבהלה.

ואז היא שאלה “מי את? ומה את עושה בבית שלי?!”

הורדתי את המסכה ואמרתי “אני עדן.”

“איך זה ייתכן? אני עדן וזה הבית שלי!” היא אמרה.

התרחקתי ממנה כמה צעדים. “קודם כל, זה הבית שלי! ולמה את לא חובשת מסכה? זה מסוכן!”

“על מה את מדברת?! למה אני צריכה לשים מסכה? היום זה לא פורים.”

“מה הקשר לפורים?! יש קורונה!” עניתי.

“מה זה קורונה?!” שאלה הילדה.

“את צוחקת עלי? קורונה זאת מחלה שבגללה מתו המון אנשים, ובגללה אנחנו

יושבים בבידוד ובגללה אנחנו חובשים את המסכות המעצבנות האלה.”

“כן, בטח! מצחיק מאוד, ניסיון כושל לעבוד עלי.”

התקרבתי לחלון וסימנתי לה לבוא.

נעמדנו זו לצד זו והסתכלנו החוצה. בדיוק באותו רגע יצאה רחלי, השכנה.

“הנה רחלי!” קראה הילדה בקול. “זאת השכנה שלי, היא בטח מחכה לשליח הפיצה, כנראה שהנכדים שלה הגיעו.”

מספר שניות אחרי זה, עצר ליד הבית שליח של סופרמרקט חבוש מסכה. הוא הניח את המשלוח על המדרגות וברח.

רחלי אספה את השקיות, וכאשר הסתובבה לעברנו, ראינו שגם היא חבושה מסכה.

“כולם השתגעו פה?! למה כולם עם מסכות? ולמה השליח ברח? וממתי רחלי מזמינה אוכל מסופר? הרי היא כל כך אוהבת לעשות קניות!”

“יש לי תשובה אחת בשבילך – קורונה!”

“אני לא מבינה. איך את נפגשת עם חברים? איך את הולכת לחוגים? איך את לומדת? אני כל כך מבולבלת.”

“אני לומדת בזומים, ואני לא נפגשת עם חברים, ולא הולכת לחוגים.”

“וואו! זה נורא! אני הייתי בורחת מהבית, בורחת מהמקום הזה, אני הייתי טסה לחו”ל!”

“אין לאן לברוח, זה בכל העולם.”

“את רצינית?! לא יכול להיות שזה בכל העולם.”

“צר לי לאכזב אותך אבל…זה נכון.”

הדלקתי את הטלוויזיה בדיוק באמצע תשדיר חדשות, והקרין הציג את מספר החולים והמתים היומי בארץ ובחו”ל.

הילדה הייתה בשוק ואז אני שאלתי אותה “מה אצלכם אין קורונה?”

“ממש לא! אצלנו הכל רגיל. רק לפני שבוע חגגתי יום הולדת. עשו לי מסיבת הפתעה! כל המשפחה שלי הגיעה. סבא וסבתא הביאו לי במתנה דובי ענקי, כמעט בגודל שלי! זה היה היום הולדת הכי טוב שהיה לי!”

הסתכלתי עליה, ונהייתי ממש עצובה.

“מה קרה? לא חגגו לך יום הולדת?”

“לא ממש. חגגתי עם הורים בבית. סבא וסבתא אחלו לי מזל טוב בטלפון. זה היה היום הולדת הכי עצוב שהיה לי אי פעם.” סובבתי את הראש הצידה, כדי שהיא לא תראה את הדמעות שלי.

“ובכלל לא הייתי עם סבא וסבתא כבר הרבה חודשים! לא מרשים לי לבקר אותם, כי זה מסוכן בשבילם.”

“אל תדאגי. אולי עכשיו המצב נראה גרוע, אבל בכל זאת, הקורונה הזאת, היא לא לכל החיים, וכשהיא תסתיים תהיה לך מסיבה הרבה יותר גדולה משלי, ומתנות פי שתיים מהרגיל”.

“אולי את צודקת.” עניתי בחוסר ביטחון.

“רוצה אולי לאכול משהו?” שאלתי את הילדה.

“רעבה בטירוף!” ענתה הילדה בלי לחשוב פעמיים.

הלכנו ביחד למטבח. פתחתי את המקרר והכנסתי את הראש פנימה.

“חח, זה באמת נראה כאילו שאת מנסה לצוד את האוכל! זה מה שאמא שלי תמיד אומרת, כשאני מחפשת לעצמי מה לאכול.”

התחלתי לצחוק ודפקתי את המצח בסיר עם תבשיל האורז של אמא.

“זה נכון.” אמרתי. “אמא באמת תמיד אומרת את זה”.

“מה דעתך על טוסט?” שאלתי.

“יש לי צליאק, כאילו.. אני אלרגית לגלוטן.” אמרה הילדה בחיוך מבויש.

” וואלה! גם אני! זה ממש מבאס, אבל לומדים לחיות עם זה…”

הכנתי לנו שני טוסטים עם גבינה וקטשופ. הריח שהתפשט בבית היה נהדר. אפילו דולי, הכלבה שלי, הגיעה בריצה למטבח, כשהיא נובחת, מקשקשת בזנב ומנסה לגלות על מה המהומה.

“אמא’לה!” צווחה ילדה. ” מה זה? מאיפה החיה הזאת הגיעה?”

“זאת דולי! אמא ואבא אימצו אותה חודש אחרי שהתחילה הקורונה. הם לא רצו שאני אשאר כל הזמן לבד בבית.”

“את הילדה הכי ברת מזל שיש! את יודעת כמה שנים אני מתחננת להורים שלי שיקנו לי כלב???”

“כן.” עניתי. “אני בהחלט יודעת. בערך מאז שלמדתי לדבר.”

הסתכלנו זו על זו, ופרצנו בצחוק. “מסכנים ההורים, ממש שגענו אותם עם זה!”

“את רואה?! לא הכל רע.” אמרה הילדה כשהיא מנסה ללטף את דולי.

דולי המסכנה.

אחרי שהבינה שלא מדובר במאכל שיגיע לצלחת שלה, היא קלטה שעומדות מולה שתי בנות זהות לחלוטין כשאחת מהן היא הבעלים שלה, ואחת…לא. אבל מי זו מי, היא לא הצליחה להבין. היא התרוצצה ביננו, הריחה אותנו, קפצה ונבחה. היא נראתה מבולבלת לגמרי.

לבסוף זרקנו לה חתיכה מהטוסט, מה שהרגיע אותה למספר רגעים.

“אפשר לפחות לשבת ולאכול על המרפסת? אני מרגישה כמו בכלא.”

“כן, בטח” אמרתי.

יצאנו למרפסת עם הצלחות, והתיישבנו על הנדנדה.

בחוץ היה כמעט ערב, וממש שקט. אפשר היה לשמוע את החריקות של הנדנדה בכל פעם שנשענו אחורנית.

“אבא הבטיח לטפל ברעש המעצבן הזה, אבל הוא ממש עסוק. הוא אמר שבגלל הקורונה, חלק מהאנשים לא מגיעים לעבודה, ובגלל זה הוא צריך לעבוד יותר.”

“מעניין.” אמרה הילדה. “גם אבא שלי הבטיח לתקן את הנדנדה, אבל גם הוא עובד המון. הוא אמר שהמצב בחברה ממש טוב, ויש המון הזמנות ובגלל זה הוא צריך לעבוד יותר.”

“יואו!” קפצתי פתאום. “אף אחד בחיים לא יאמין לי שהיית כאן. רוצה לעשות תמונה למזכרת?”

“בטח” ענתה לי בחיוך רחב.

הצטלמנו, והיא אמרה “סורי, אני חייבת לזוז.”

חזרנו לסלון, וממש לפני שהיא חזרה לתוך המראה, קראתי לה:

“כל עוד זה לא קורה בעולם שלך, תנצלי את הזמן עם המשפחה. תבקרי את סבא וסבתא כדי שלא תצטערי כמוני!” ואז היא נעלמה.

התישבתי על הרצפה ליד דולי שנסתה להחביא חתיכת טוסט מתחת לשמיכה שלה.

פרסמתי סטטוס חדש שלי ושל הילדה ורשמתי “אני עם עצמי לבד בבית.”

מיד קבלתי הודעה מאמא: “מה זאת התמונה הזאת?”

חייכתי לעצמי וכתבתי לה: “סתם אמא, את לא תביני.”