שרי ברק ז”ל

שרי ברק * בבואה

שרי ברק, בת שושו ומנו, נולדה בעין גדי, בחשוון תשכ”ג והלכה לעולמה בחשוון תשל”ט.
נערה הייתה. כל כך צעירה ומלאת חיים. מותה בא לה פתאום.
יצאה לטיול עם בני כתתה ולא חזרה. חלפו מאז ארבעים שנה.

במשך שנים התקיים בבית הספר האזורי בעין גדי בו למדה, יום ספורט לזכרה ביום השנה. כי ספורטאית הייתה. עם סיום שנת הלימודים בכל שנה, קבלו בוגרי המחזור ספר קטן למזכרת. כי כותבת הייתה. שרי כתבה כל חייה, למן הרגע בו למדה לכתוב. היא כתבה את חייה. מלאה פנקסים בשירים, תיאורים, התבוננויות, חלומות לעתיד, רגשות ומחשבות. הכתיבה הייתה בשבילה צורך והנאה. היא כאילו השאירה לעולם בקשה: “יהי חלקי עמכם”. עם חלוף השנים השתנו דברים רבים בעולם, גם בעין גדי ובבית הספר האזורי הקטן. תלמידים, מורים, מנהלים התחלפו. מנהגים שהשתרשו נמוגו וכבר אינם.לקראת יום השנה הארבעים לפטירתה חשבנו שנכון יהיה להוציא שוב מהדורה חדשה של הספר, בהתאם לרוח הזמן. אנחנו, שהכרנו את שרי בחייה, ונושאים את זכרה בהערכה ובאהבה כל השנים האלו, רוצים ומקווים שבאמצעות מהדורה דיגיטלית זו, יזכו עוד אנשים רבים וחדשים להכיר את שרי.
כשאנחנו קוראים את הדברים שהיא כתבה, אנחנו מאפשרים לה לשתף, לספר, לשמח. ואנחנו מקשיבים לה. אנחנו אתה, מלווים את השמחות ואת התהיות, את הכעסים וההנאות שנתנה להם ביטוי. והיא איתנו, ברגעים האלו כשאנחנו קוראים, גם מי שלא זכה להכיר אותה בעודה מתהלכת בין החיים.
והריהו, כפי שהיא מביאה אותו, מוגש כעת כאן לפניכם.

ידיד

יש לי ידיד
איתי הוא משחק תמיד.
הוא בא לביתי ואני לביתו
הוא אוהב אותי ואני אותו.
אנחנו לומדים באותה הכתה
ומשוחחים ומשחקים בהפסקה.
בקיצור:
יש לי ידיד נהדר
ועכשיו כבר אין לי מה לומר.

חסידה

עברה בשמים חסידה גדולה
פתאום לבור היא נפלה
הוצאנו אותה וטיפלנו ברגלה
והיתה לנו חסידה אדומת מקור
שפעם נפלה לתוך הבור.

פרח

פרח צמח בגן,
פרח יפה וקטן,
השמש העירה לו בקרנים חמות
בקרנים מפזזות.
והפרח יפה, צומח ופורח
והפרח מאד שמח.

ברחוב

יושבת אני מול החלון הפתוח
בשערותי משחק לו בנחת הרוח.
על המדרכה האנשים ממהרים
מכוניות עוברות ביעף, סוסים דוהרים.
יושבת אני וצופה ברחוב
שבעה אני נחת, וכה טוב לי, כה טוב.

לבד בבית

יושבת אני כאן בדד, בדד
יושבת אני בביתי לבד
בחדר שקט ודממה
רק קול טקטוק שעון נשמע
בחושך נראה כל חפץ וצעצוע
מפחיד ומתמיה
שוכבת אני בחושך השחור
ומבקשת בלבי: הדליקו כבר אור!!!

מדוע

מדוע מזדקנים עם כל יום שחולף?
ולמה כל יום חיש מהר מתעופף?
מדוע חוט חיינו הולך ונגמר
וכל יום שחלף נחשב לעבר?
ומדוע אנחנו מזדקנים והולכים
וימינו ביעף באויר הם פורחים?
מדוע ולמה שואלים כולם _
מדוע? – כי זאת היא דרכו של עולם!

24.3.73

יומן יקר!

יש לי לספר לך שני דברים היום:
אחד שמח ואחד עצוב. ואתחיל בעצוב:
ביום רביעי מת דוד לזר שהיה דוד של אמי ואני אהבתי אותו מאד. הורי נסעו להלויה שלו ולי הם אמרו שהם נוסעים לבקר אותו בביה”ח, הם לא ספרו לי את האמת אבל אני מבינה אותם.

הדבר השני-המשמח, הוא שהחל לגדול לי החזה, כבר מזמן הוא החל לכאוב לי ואמי אמרה שהוא מתחיל לגדול לי. בינתיים רק צד אחד החל לגדול ואמא שלי אמרה שבקרוב גם השני יתחיל לגדול.

17.4.73

יומן יקר!

לפני כמה זמן התעוררתי מן השינה, קראתי ספר טוב: “השנים הללו” על תולדות המדינה. אך, כמה טוב שאפשר לשכב במיטה, הרי חופש פסח. אוף, כרגע היה כאן בּוּם-על-קולי והמכסה של המזוג-אויר נפל. איזה כיף לך שלא שמעת את זה: יומני, תסלח לי שאני כותבת במרחקים גדולים טוב?

אתמול עבדתי בטפול של עדי. כל הבוקר שחקנו אִתם ושמרנו עליהם (אני ואילת)
ובצהרים נתנו הפסקה אצלהם והיה כיף.

שלום! שרי

30.1.3821

היום החלטתי להסתכל באלבום. דבר ראשון אכלתי טבלת שוקולד כדי שקרינתי
תתחזק, לאחר חמש דקות הפצתי אור רב והורדתי את האלבום מהבוידם. התחלתי
להסתכל, כמה צחקתי כשראיתי כמה חלשה קרינתי בילדותי: רק שני מטרים. גמרתי להסתכל, התעורר בי החשק לצלם, זללתי שתי קופסאות דבש ודלי סוכר, לקחתי את המצלמה ויצאתי החוצה.
מלאכת הצלום משכה את לבי כל כך עד שהחלטתי שאהיה צלם כשאהיה גדול.
צלמתי וצלמתי ולא שמתי לב שירד הערב.

הלכתי לביתי ובמשך ק”מ ממני היה עוד אור, עליכם לדעת שלי יש את הקרינה החזקה ביותר מכל הכתה ואני מאד מתגאה בזאת. הסתכלתי בטלויזיה בתוכנית “המלאך” – המלאך הוא האליל שלי, אני מאד מקנא בו כי לו יש גם הילת אור על הראש וגם אור מוקרן מהגוף ולי יש רק קרינת גוף. בערך בתשע וחצי הלכתי לישון.

1.2.3821

כמה שהקרינה שלי נחלשה – בחצי קילומטר, עכשיו קשה לי לקרוא והאותיות לא
ברורות כי אין לי אור, עכשיו אני מבין את דובי המסכן שיש לו קרינה של חצי ק”מ ובעד זה הוא לא קורא הרבה. אני מתנחם שמחרתיים אגמור את הדיאטה – סוף סוף אוכל לזלול מקרר מלא קרם כאשר אהבתי.

3.2.3821

אבוי לקרינתי! אינני רואה כבר אפילו לא את שאני כותב ולכן אגיד לך ולכם שלום.

זה לא יפה מצידן, חזירות כאלה, לא אכפת להן שאני אלך הביתה ואבכה.
ניראה אותן, שינסו הן להיות בועד…
כשיבחרו ועד חדש אז דווקא אני יצביע בעדן, שיראו להן איך זה ואחרי זה
שיעשו הצבעת אמון אז אני אכתוב נגד.
עכשיו אני מבינה למה כל-כך רצו הצבעה חשאית, פחדו שאני אראה שהם לא
בעדי, חזירות…
מעכשיו אני יעשה להם את המוות. שידעו שגם ילדים אחרים חוץ מהם יכולים
להעלב ולבכות, שידעו!!!!

קבוצינו שוכן למרגלות הרי-יהודה וכידוע בהרי יהודה ישנן מערות רבות אשר שמשו בזמנו כמקום מסתור לבר-כוכבא ולאנשיו. אחת מהן היא מערת הברכה.
התחלנו לעלות במעלה הר ישי הידוע בקבוץ כהר ה”פרונקל” בגלל צורתו.
העליה היתה קשה ומפרכת ואנו גררנו רגלינו במאמצים רבים, עוד מטר ועוד מטר… סוף סוף הגענו אל הקטע הנכסף – אל הירידה, אשר בסופה נמשך קניון רחב שהדרך בו מישורית וקלה וכעבור זמן מועט של הליכה מזורזת הגענו אל תחילת השביל המתפתל ועולה אל מערת הבריכה. עלינו בדרך לא
דרך ובשביל לא שביל, הזענו ונשפנו כקטרים אולם לא התייאשנו והמשכנו כשפנינו למעלה, אולם כ- 50 מטר לפני המערה נתברר לנו שכל מה שעלינו עד עתה הוא כגן-עדן לעומת מה שמצפה לנו כעת. השביל הצר התפתל על מצוקים ולרגלינו נשקפה תהום עמוקה ומפחידה וכאלו להוסיף על פחדינו – התנוססה לפתע באמצע הדרך מצבה האומרת: “כאן מעדה ונפלה למות צפורה לנדראו”.
אין צורך להוסיף ש”לבנו נפל למכנסינו” כעבור זמן מה הגענו למערה תשושים מפחד ועיפות.

אקרא לך ר. למה – ר? – סתם, זה מה שבא לי. אם להגיד את האמת כבר המון פעמים התחלתי לכתוב יומן, קראתי את הספר אנה-פרנק ובא לי הרעיון לכתוב אבל כל הזמן חשבתי שיפרסמו את זה ודימיתי את עצמי לאנה. הפעם אני מקווה שזה יהיה כנה, אמיתי, לא ממש יומן, כעין ידידה ששומעת ולא מגיבה, זה לפעמים טוב.
אני מודה כי זה לא יהיה לך קל, החיים שלי כמו שאני רואה אותם הם איומים, כל הזמן יש לי צרות ומריבות ואני בוכה תמיד (כשלא רואים) ונעלבת וכולם מעצבנים, אומרים שזה גיל ההתבגרות, אמא שלי מרגיזה אותי עם השיטות שלה, אני מבינה אותה, היא רוצה להיות אמא טובה, כמו בסרטים שמשוחחת ומסבירה אבל היא לא מבינה שזה לא הולך. תמיד כשהיא מתחילה לדבר בשקט ולהתענין, היא לא יודעת שאני בלב שלי צוחקת עליה והשיחות האלו רק מרגיזות אותי ואחרי כל שיחה אני יוצאת עוד יותר מצוברחת, גם השיחה כשלעצמה לא עוזרת כי אמא שלי נותנות עיצות שהיא עכשיו בתור מבוגרת קל לה להגיד, אבל היא לא מבינה שאני עוד ילדה וזה קשה לי.

אינני יודעת אם השלום יבוא
אבל אני יודעת
שבשבילם זה יהיה מאוחר.
כן, אני ראיתי
שכשנגמר יום-הזכרון
הנר עוד בער ועלתה השלהבת
ובחוץ כבר כולם
התחילו לרקוד, ושמחו ביום העצמאות.
ואלה היו שקט דומיה
לצד הרעש, השמחה,
אש קטנה המזכירה את המתים
לעומת אש גדולה-אש החיים.
ואלה היו שני הניגודים
הגדולים ביותר שראיתי.
והנר בער וכלה לאטו,

אמור לי אלוהים, האם יש לך לב
לשמוע בכי תינוק בן שנה שנתיתם מאביו
או לראות אלמנה מבכה בעלה?
לי, בכל אופן, אין לב.
הגרון נשנק ודמעה אחת עומדת
בזוית העין.

צבעים

יש כל מיני צבעים בעולם,
אני – אוהבת את כולם
צבע אחד עליז…מקפץ,
צבע שני שובב…מתרוצץ..
צבע התכלת הוא עמוק ושלו
תמימותו כמו נוגעת ללב.
הצבע השחור הוא נוצץ… קודר
הצבע הצהוב, נדמה-כי על הדף הוא דוהר.
אוהבת אני את האדום העז,
אהבתי גם את הכתום הנחפז.
יפה גם הזהוב המפזז
כן הירקרק שתמיד הוא עולז
יש כל מני צבעים בעולם
אני – אוהבת את כולם.

תפלה

ה’!
מדוע בראת אותי מפוזרת?
תמיד מתגרים בי כולם.
אם אני מאבדת דבר מה –
אז מיד אני אשמה,
אך אם ילד אחר מאבד חפציו:
הוא איננו אשם, הוא שכח במקרה וכך תמיד המצב.
רק אני מפוזרת וכולם – צדיקים:
כולם מאבדים, כולם שוכחים ורק עלי צועקים.
נו, מילא!!!
אני מפוזרת זה בכל העולם ידוע
אבל למה אלוהים, למה – מדוע?

על העלון שעבר ומה אני רוצה שיהיה

דבר מעציב יש בכיתתנו, מה שלא תעשה יקטלו אותך ואפילו יהא הדבר המושלם ביותר. לאחר צאת העלון הראשון, התנפלו כמה ילדים עלי ועל אילת, שאנו  המערכת, וטענו שהעלון לא היה על רמה וצריך להתבייש בו.
אני לא אומרת שהעלון היה מושלם ולא היו בו פגמים אבל זו היא הרמה שלנו ולא צריך להתבייש בה, להפך: להתגאות בה. סך הכל הרי אנחנו לא סופרים ומשוררים. חוץ מזה המתנפלים לא מצאו את הכתובת הנכונה לבוא אליה בטענות. אילת, הדר ואני בסך הכל המערכת, לא אנחנו כתבנו את החומר ואנחנו לא אשמות שזוהי הרמה שלנו. אני מבטיחה לכם שכל מי שכותב מתאמץ לכתוב טוב ואין מה לבוא בטענות.

אופנת השבוע בגנים

לאחרונה התפשטה במהירות אופנת ה”מקסים” בגנים.
ביום שישי אפשר לראות את בנות החמד מסתובבות בשמלות ארוכות שוליים
ונזהרות שלא לדרוך עליהם. את עדי ראיתי שלשום עולה במדרגות ובגינדור
נשי מרימה את שולי המקסי וצועדת בטפיפות קטנות. את המידי זנחו במקצת, עוד אי אפשר לראות במדרכות הקבוץ ילדה בגן-חובה המסתובבת עם מידי ומגפיים אופנתיים המגיעים עד הברכיים, אולם לראות ילדה מגנון בולבול המנסה להתישב כמו נשים מבוגרות בנענוע ישבנה הקטן וכרכורים ותנועות ידיים
אפשר גם אפשר לראות.
שמעתי שמועה שנעלי העקב פושטות לאט אולם בשיטתיות ברחבי הארץ, בקרוב
אצלינו, אמן.
בקשר לבנים: חולצות לבנות ומכנסיים. את הצילינדר והמגבעת זנחו בזמן האחרון
ועל המטפחת הלבנה אבד הכלח אולם בני החמד גדלים בלי תסבוכים ותסכולים
אפילו שהם מפגרים בהרבה אחרי הבנות.

29.7 שרי

תמיד, כשתינוק נולד
אז נשמעת צפירה
וספינת חייו מפליגה.‎
מבריקה ויפה היא נוסעת, חותרת
בים החיים האפל.
בתחילה בהירים השמים,
צוחקת השמש מעל
אך לאט, לאט משתנה הרקיע
וחשכת עננים מתכסה.
וגשם יורד, בתחילה נטיפים
ולאט לאט מתגבר
ורוח נושבת והים סוער
הספינה כקלפת האגוז מיטלטלת.

רביעי 22.10.75

שרה עצבנה אותי נורא היום. באה על חשבון שעור היסטוריה ועשתה שעור מחנך, היא מתנהגת אלינו כמו אל ילדים קטנים ועשתה משחק השקט, מה אנחנו,  תינוקות? עשתה לנו רשימות ותלתה על הלוח וכו’… אני מעריכה את העבודה שלה אבל זה בכלל לא נחוץ. חוץ מזה עכשיו רק תחילת השנה ועושים מזה כזה עסק, ממש מרגיז. קובעים לנו מה נעשה ואסור לערער על דעתם כי יקבלו כזאת מקלחת שיותר טוב לשתוק. אני חושבת שזה גם לא עניין של שרה ואורי. כמה שפחות אנשים שיתעסקו בענין יהיה יותר טוב. הרעיון המוצלח ביותר שלהם היה לקנות יומן. שרה למשל כבר החליטה שנעשה מחקר על בית-הבראה. מה ענינינו? זה בכלל לא נוגע לנו, אז מה אנחנו צריכים את זה, רק כדי להגיד שעשינו? כל מלה שלהם חייבת להיות מלה מסיני? בזמן האחרון כל המבוגרים כאלו מרגיזים. ביחס לנושא הזה. כל הבנות כבר התחילו לכתוב את ה”יומן”.

23.10.75

מהשמצות רבגוניות אפשר לעבור לתוצאות הישיבה (בכל זאת היו כמה!) לפני
יומיים התאספנו אצל שרה בבית ודברנו על משימות ה”בר-מצוה”.

אמנם רב הזמן אלי נאם לנו על כפר חב”ד אבל בכל זאת החלטנו משהו: כל ילד ימצא לו מקום עבודה במשק. אני התלבטתי בין הנהלת חשבונות, ילדים קטנים (גן) וכל מני דברים אחרים. בסוף החלטתי גן “סלעית”. אומנם בהתחלה רציתי גן סנונית מפני שיש שם ילדים יותר חמודים אבל עכשיו אני שמחה שבחרתי בגן “סלעית” מפני שהם יותר גדולים ואפשר יותר ללמד אותם. רבקה הבטיחה לי לתת להעביר “רכוז”.

אני ואוסי נוסעות במסגרת משימות אישיות לכלא. (אסירות ונוער). ניקח “טייפ” להקליט שיחות ומצלמה והעיקר – מחברת עבה. אנחנו רוצות לדבר עם סוהרים, לשמוע איך הם מתנהגים עם האסירים מה הם עושים במקרה של התפרעות וכו’… ואני גם מקווה שיתנו לנו לדבר עם האסירות. אם יתנו זה יהיה מעניין לשמוע איך הן הגיעו לזנות או הפשע ואיך הגיעו לכלא.

היום עבדנו איפה שבחרנו. אני עבדתי בגן-סלעית. בגלל שרבקה עבדה דוקא
היום בבית-הבראה. הייתי צריכה לעשות מין הפסקה. באתי ב- 12 אכלתי אתם
ארוחת צהריים היו להם קציצות נורא קטנות וקציצה כזאת פצפונת לא מספיקה
ונורא התביישתי לקחת עוד מפני שחשבתי שאני אגמור להם הכל. בסוף אף אחד לא לקח, אז אני אכלתי. היה נורא נעים להזכר, בהכל: הם אוכלים בחדר שפעם היה כתה א’ שלנו. הרב בכלל לא השתנה, נשארו אותם משחקים ואותן הקוביות
האדומות והציורים של נחמה והפמוטים והחנוכיה שזבו עשה בזמנינו. ממש בול
אותו הדבר. הגן בכלל לא השתנה. אחרי שגמרנו – שטפתי את הכלים. יש להם כל שבוע שני תורנים שבהתחלה אומרים מה יש לאכול היום ובסוף מנקים ועוזרים לשטוף. ברור שהם עושים ברדק עולמי ולא עוזרים כלום. אבל זה נחמד בשבילם, שטפתי כלים וקפלתי כביסה ואז הם התחילו להתעורר. כל הזמן הייתי צריכה להקריא להם ספורים, הפה שלי כבר כאב אז הצעתי להם לבוא להתנדנד בקרוסלה. אחרי זה הייתי צריכה לספר להם עוד פעם סיפורים כך שנפלתי מהפח אל הפחת, אחרי זה “נשבר” לי מהם וכבר הגיע הזמן אז הלכתי. בינתיים קבלנו מכתב מתל-מונד שהפנה אותנו לנציב בתי-הסוהר שלא אישר את הביקור. זהו המכתב מנווה-תרצה.

“האפיק”

דף ועוד דף, ממש יאוש. ערמות של דפים ענקיות שאף פעם לא נגמרות. דף מפה, דף משם וככה 200 אפיקים. כל חבר שרואה נכנס ומחייך “ממש כמו מכונה”, הוא אומר, “נקח אתכן כל פעם”. “תודה רבה”, אנחנו עונות במקהלה. “פעם הבאה תמצאו מישהו אחר”. שושו מגיעה מתמוגגת: “ממש נפלאות, צריך לצלם אתכן” ורצה להביא מצלמה. בינתיים אנו עושות הפסקה. הרי אנחנו באמת לא מכונה. דליה מגיעה עם מצלמה. לכבוד הצלום אנו מסתדרות לעבודה ונכנסות לקצב. דליה מנסה מפה משם וקובעת: אין מספיק אור ומסתלקת. בינתיים כבר התחלנו לעבוד

ולא כדאי להפסיק. רצוי לגמור עם הסיוט מהר.

עוברת שעה! ושעתיים, וערמה עצומה של אפיק כבר גמורה. אנחנו מתכוננות להסתלק. פתאום מופיעה אילה: יופי, כבר גמרתן? עכשיו לחלק לתאים…..

שרי

אתמול היה נורא כיף. בלילה לא התחשק לנו לישון אז פטפטנו קצת ואח”כ הלכנו ועשינו צ’יפס עם השומרים. שמעתי שיורד שלג ונורא רצינו לנסוע לראות אותו, אבל לא היה רכב לירושלים רק האוטו של הכביסה המלוכלכת, שהיה בו רק מקום אחד. העיקר, ב-4:30 הלכתי לישון, ואוסי, רענן, יונתן ןערן נשארו ערים.

ב-5:30 אוסי העירה אותי ואת הדר ואמרה שנוסעים לי-ם לראות שלג. הדר לא רצתה, אבל אני קפצתי מהמטה, לקחתי ת’בגדים הכי חמים שהיו לי ואת הארנק ורצתי.

בסוף התברר שהם סתם מתחו אותי ובכלל לא נוסעים, אבל בגלל שקמנו אז כבר נורא התחשק לנו לנסוע. צופפנו את השקים של הכביסה ועשינו מקום, וככה נסענו. כמובן שזו לא היתה הנסיעה הכי נעימה שבעולם, אבל מה לא עושים כדי לראות שלג? הגענו. צ’רלי הוריד אותנו במקום הכי רחוק מהתחנה המרכזית (ערן המטומטם אחראי לזה. הוא דוקא התעקש לרדת)- ונסע.

התחלנו להשתולל בשלג ולקפוץ ולהתחלק, זה היה שלג כזה כיף, נהדר כזה, חלק ולבן, עמוק.

אחרי זה הוא ספר לנו שהוא נתקע במעלית של הילטון. אני לא הכי מאמינה. בסוף נסענו אבל צ’רלי נעצר כל שניה כדי לצלם, לשתות מים, למלא שלג בשקית.

כל האוטו התעצבן עליו והוא ממשיך כמו ילד קטן. בסוף הגענו וישר נכנסתי למיטה. התעוררתי ב-10:00 בלילה!!!

אתמול היה משחק הגמר בכדורסל בין מכבי למובילג’ירג’י. איזה מתח שהיה. ראו אתנו את המשחק גם החוג לידיעת הארץ. שמנו ת’טלויזיה על הדשא ושכבנו צפופים כמו סרדינים וראינו ת’משחק. היה כזה כיף. אלו ששכבו בסביבה שלי היו נורא נחמדים וכל הזמן עפו בדיחות באויר. אני חושבת שזה היה מרב מתח. אחרי כל סל שלנו היו כאלה מחיאות כפיים וממש קפצנו מרב שמחה. היה נהדר. ממש נהניתי. בסוף נצחנו!!! וזכינו (אנחנו- זה ברור) בגביע אירופה!!!

… אחרי זה הלכנו (יותר נכון זרמנו) לחדר אוכל ושם שתו יין וצחקו ושמחו כל כך. החוג לידיעת הארץ התחיל להשתולל ולעשות שמח, לרקוד הורה ולעשות רונדו סביב השולחנות. היה ממש נהדר.

היום כשהלכתי לתומי בדרך המובילה מביתי המוצלח לחדרי המוצלח עוד יותר צץ במוחי רעיון והרי אני ממהרת להעלותו על הכתב, שמא ישכח ממני בדמי ימיו. והרי הוא כלשונו וכדברו:

כשאני אהיה גדולה, ויהיו לי בעל וארבעה ילדים, תהיה לנו בבית מחברת חוקים שתעמוד במקום בולט ובה ירשמו כל הקורות והחוקים למשפחת ברק (או השם של בעלי).

בינתיים חשבתי רק על סעיף “השטיפת-כלים”. (בגלל שאולצתי בביתי היקר לשטוף את כל הכלים). אז ככה – בהתחלה, נישא אני ובעלי בעול ונשטוף כלים. כל אחד 3 ימים בשבוע, ואת הנותר מי שיתחשק לו.

כשיוולדו לנו ילדים ילך הדבר בצורה כזו – כשיגיע הרך הנולד לגיל 8, הרי הוא בר-מצוה ועליו לשאת גם בחובות המשפחה, והרי הוא נאלץ לשטוף כלים, ביחד עם אביו ואמו, כל אחד 2 ימים והיום הנותר – ראה סוף הסעיף הקודם. כך עד שיגדלו כל הילדים ואז יהא כל אחד שוטף יום אחד בלבד בשבוע ואת היום הנותר – עיין בסעיף הקודם אם כבר הספקת לשכוח. זהו.

זה נורא מעצבן אני יושבת וסתם יש לי דמעות בעיני.

בלי שום סיבה בא לי לבכות. למטה כל “המאפיה” צועקים בקולי קולות.

אני כל כך שונאת אותם. ת’צחוק המזויף שלהם, ת’ התחנחנות,

ת’התחנפות. מקשקשים כל כך הרבה שטויות.

לפעמים אני יושבת שם וממש מתביישת. אני שואלת את עצמי: מה, הרעשנים האלה בכתה שלי?

תמיד כשהם יושבים על הדשא אני יושבת אתם כי אני אוהבת חברה אבל הם ממש טפשים.

אני חושבת שהם נהנים מהשטויות שלהם אבל לאדם מהצד זה ניראה אידיוטי.

אני חושבת שאני פשוט במצב רוח כזה של לקטול כי לפעמים גם אני יחד אתם נהנית אבל בזמן האחרון אני באמת לא סובלת אותם.

ואת חייבת לחייך, שהרי כולם מצפים…

ואת חייבת לחייך, שהרי כולם מצפים ממך שתהיי עליזה וחייכנית כמו תמיד, ואם לא תהיי כזאת זה יקלקל להם את כל התאוריות הפסיכולוגיות שלהם, ולכן את מחייכת חיוך קלוש, ויודעת שכולם יודעים שזו סתם העמדת פנים, אבל בכל זאת, את חייבת. ולו רק בשביל ההרגשה הטובה שלפחות ניסית. הרי כבר היה מי שאמר “ההצגה (ואני הוספתי – התמידית) חייבת להמשך”.

והוא לא ידע עד כמה צדק…

מאזן נסיון – תקופה שמאד אהבתי אותה (עד כמה שאני זוכרת) ושהמון פעמים אני נזכרת בה זו תקופת הגן. כל ההשתוללויות בפרדס (שכבר וסל מזמן) ובמשתלה ליד ההידרופונים (שגם היא כבר לא קיימת) אני חושבת שזה בגלל הגננת – ברכהל’ה ובגלל שזה היה גן מעורב. אני חושבת שזה שיש לי אסטמה זה בהחלט משפיע על האופי שלי. זה הפך אותי לרגישה מאוד לסבל של אחרים, תמיד אני חושבת פעמיים לפני שאני אומרת דברים על משהו, כי אולי זה יעליב אותו. חוץ מזה כשהיתי קטנה הייתי הרבה בבתי-חולים וכל המראות המפלצתיים שם, ואני זוכרת אותם ברור מאד, זעזעו אותי מאד ונתנו לי משהו – לא להתרכז רק סביב עצמי.

מאזן לימוד – אני לא מרגישה שאני יכולה לכתוב על זה. רק בקשר ללימודים אני חושבת שתנ”ך, היסטוריה, ספרות ופיסיקה (למרות שאני שונאת את המקצוע הזה) נתנו לי הרבה. בעיקר נקודות ראות חדשות. אנגלית אני אוהבת כי זה מעניין כל השאר בכלל לא מעניינים אותי, אבל אני לומדת, כי אני באופן כללי אוהבת ללמוד ואין ברירה, חייבים ללמוד גם מה שלא כל-כך אוהבים. ספורט אני אוהבת כי זה נותן לי אפשרות להתפרק ולשפוך את המרץ. כמו כן – להתרענן קצת בין השעורים.

ניסיתי לחשוב מה אני הייתי עושה וכו’… לא תאמיני, אבל גם נזכרתי באנטיגונה, בקשר לאשתו, נזכרתי במה שאת ודליה אמרתם, ורק אחרי הסרט ראיתי כמה שזה נכון, שהטרגדיה הכי גדולה היא של האנשים שנסחפים לענין נגד רצונם. כל סרטי האימה למניהם, כמו רעידת- אדמה” ו”המגדל הלוהט” מפחידים אותי מאד, בגלל שאני תמיד חושבת שדבר כזה יכול בהחלט להתרחש, ואז זה יהיה נורא.

שרי