זכרונות מתולדות משפחתי: מספר שאול יגודז’ינסקי                                                  

סבים מצד אבי הם: מינדל ודויד יגודזינסקי מהכפר זבוצ’ין השוכן ליד העיר שדלץ, בפולין המרכזית. סבתי ניהלה חנות מכולת קטנה עם דירה מעליה. סבי ניהל את האחוזה של הגביר. הגביר בילה בחוץ לארץ ודרש מהיהודי להעביר לו יותר ויותר כספים. – למינדל  ודויד היו שלושה בנים. כשאבי אהרון הוא האמצעי. ב1917 בזמן מלחמת עולם הראשונה, פלשו קוזאקים רוסיים לכפר והחרימו פרות. על אף הפצרותיה של אשתו, דויד נסע לגבות מהם כסף. הוא קיבל מהם מכות עם מקלות עד מוות, זרקו אותו לעגלה והסוס הביא אותו חזרה לאורווה. לאחר מותו סבתה נשארה ללא פרנסה. היא מסרה את בניה כשוליות לבעלי מלאכה, בעיר שדלץ והתחתנה בשנית. אבי אז היה בן עשר, ילד בכיתה ד’. כשוליה באותם הזמנים נאלץ לעשות כל המטלות הבית: הבאת מים, לחטוב עצים, טיפול בילדים ולימוד המקצוע.

ארל’ה היה ילד שובב וגם מרדן, לכן עבר הרבה בעלי מלאכה, על אחד זרק מגהץ, לשני דרך על המחט ונתן לו לחפש, לבנו של השלישי הכניס חתול מתחת החולצה. בסוף הגיע למקצוע הצבע בו נישאר. אך ידע גם לתפור, גם לתקן נעל וגם לגהץ. הנערים שכמוהו התחברו ביניהם לחברות עמוקה. שיחקו יחד בזמן הפנוי, דומינו, דמקה וגם הלכו מכות עם הגויים. פעם חטף ארל’ה השובב עם בקבוק בראש, חתיכת זכוכית נתקעה לו באף. הנערים הוציאו את הזכוכית וסתמו את החור בלחם עם קורי עכביש. הניתוח הצליח, נשארה לו רק צלקת. כשגדלו יחד היו שייכים למפלגה הקומוניסטית החשאית, פעם גם נעצר ונחקר בעינוים, אך לא גילה דבר. להתחיל עם בחורות היו הולכים לקן של השומר הצעיר, שם הוא הכיר את אימי.

סבים מצד אמי הם: רבקה [מבית קרופובניצקה] ושאול [שולקה] ראפאל

שאול היה תלמיד חכם, שחי מכספי הקהילה. הזוג חי בצריף עלוב ללא מים, או שרותים. הצריף עמד בחצר. מולו ברחוב הייתה משאבת מים ציבורית. מעבר לרחוב השתרע מגרש הקרקסים הניידים (מצאתי את הצריף לפי המשאבה והמגרש, לפי סיפורים). בגיל שלושים ניפטר שאול. השאיר אחריו אישה חולנית וארבעה יתומים. בעל הצריף ניסה להוציא אותם, הוא פירק את הסרגלים שמסתירים את החריצים שבין הקרשים למניעת הקור. למרות זה הם נשארו, כיוון שלא היה להם לאן ללכת. תחילה קיבלו תמיכה מהקהילה, ומהמשפחה. אך מהר למדו להסתדר לבד. הבת הגדולה – גוטצ’ה קיבלה על עצמה את סיעוד אימם הגוססת מסרטן ותפקיד אם הבית. השני היה – שמעון הוא למד תפירה והתמחה בבגדי נשים. בהיותו ילד נפל למשכב, בגלל התנאים הקשים בהם חייו. הוא אושפז בבית חולים, ביום ששמע את הרופאים שלמחרת משחררים אותו, ברח מהבית חולים דרך חלון השרותים. כי לא יכל לשלם בעד האשפוז.

חנה – הבת השלישית, שהיא האימא שלי. מצאה את יעודה כרוקמת ועושה צווארוני מלמלה, המאוד מבוקשים. למרות העבודה הקשה בלילות, היא סיימה את בית הספר היסודי. זכור לסימה חברתה, תמונה שהיא זכרה מביקור אצל חנה: חנה ישבה עם הרגלים בתוך גיגית עם מים חמים בשביל להתחמם, כשהיא רוקמת ומשננת בקול את הדקדוק הפולני. סימה וחנה היו חברות טובות כל חייהן, יחד הלכו לבית הספר, לשומר הצעיר ולהכשרה קיבוצית. הן נפגשו גם בשמחה בארץ אחרי 20 שנה. רוחצ’ה – האחות הרביעית והצעירה מכולם עזרה לכולם וגם הפריעה. לרוחצ’ה מהתקופה הזו זכורה לטובה, שכנה פולניה שלקחה אותה אל הנחל, חפפה לה את הראש וסירקה אותה.

עם חבריה מ”השומר הצעיר”, שמרה חנה אימי על קשר, גם בארץ –

כל מכר נחשב למשפחה

סיפור מבגרותה של דודתי רחל: האחיות חנה ורחל התחברו עם שני בחורים, שנשלחו ע”י משפחותיהם, לפתוח חנויות הלבשה באנטוורפן [בלגיה] בשנות ה30. החבר של רחל שמו משה מנדזילבסקי, בא לביקור לשדלץ הביא מתנות ובביקור השני לקח את רחל איתו. החבר של חנה, בא לביקור לשדלץ הביא מתנות ובביקור השני, בא כבר כאיש נשוי עם אשתו. ואז אמי הסכימה להתחתן עם ארון. חנה וארון התחתנו בשדלץ 1936. הוא היה בן 29 והיא בת 25. שכרו דירה בקומה שנייה במרכז העיר והכול היה ורוד,עד פרוץ המלחמה ב 1939.

עד פרוץ מלחמת עולם השנייה, עבד אהרון כצבע במחנה הצבאי [פואל’ג / הגדוד השדלצקי] המשטר בפולין היה חצי צבאי. מנהלים של משרדים ציבוריים היו קצינים: כמו מנהל הדואר, מנהל קופת חולים ועוד. כך שלא חסרה לו עבודה. עד כדי כך שכשאשתו בקשה לסייד את הבית, שלח לה צבע שפגש ברחוב והוא הפריז במחיר.

פעם בחורף, כשלא הייתה עבודה פגש את מפקד קופת חולים. הקצין קרא לו לבוא “אני אסדר לך עבודה”. הורה להוריד את כל התמונות בפרוזדורים וקבע – יש סימנים על הקירות צריך לסיד. הם די חיבבו את הז’ידק שלהם (מראה על רצון טוב). הם היו בני אצולה משועממים, ירו על ציפורים בחדרים והוא בא תיקן בלי לדווח. כמובן בתשלום. היו גם קוריוזים: קצין פלוני הביא לארון דוגמית של צבע ירוק ודרש לצבוע את משרדו. לארון היה צבע ירוק דומה ,לכן הוא צבע בו גם את החדר וגם את הדוגמית והצבע יצא זהה. אחד מהקצינים היה צייר, הוא עשה רישום של מלחמות פולין על קירות חדר המדרגות, שבבית הקצונה ובחר גוונים לעשיית צבע ולצביעת הרישום השתמש בצבע ארון. אחר כך הצייר ביצע הצללות על מנת לתת לדמויות נפח.

בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה                                        הגרמנים פלשו לפולין מהמערב ורוסיה מהמזרח זה היה ההסכם הסודי בין מולוטוב וריוונטרוף. כשהגרמנים כובשים שטחים עד נהר בוג והרוסים כובשים את השטחים הפולנים, שממזרח לנהר בוג. ארון היה בגדוד בזמן ההפגזה הגרמנית הראשונה. חנה לא עבדה, היא הייתה בבית עם התינוקת ריבה שהייתה בת שישה שבועות. הפצצה שנפלה על הבית גרמה למפולת, אשר הפרידה בינה לעריסה של התינוקת. היא נאלצה לפנות ערימות של לבנים, כדי להגיע לתינוקת הבוכה.

ארון חזר – שמע מהשכנים, שאשתו וביתו בחיים והן אצל אמה שלו בזבוצ’ין [כפר ליד שדלץ]. הוא העמיס על אופניו חבילה מהדברים החיוניים, שהצליח לאסוף מבין ההריסות, כגון: מצעים ובגדים. כשהגיע לקצה הרחוב, שמע פתאום צרחה “יהודי רד (כאילו תפס גנב, פניה מעליבה. צמרמורת עוברת רק להשמיע את זה) מהאופנים”. זה היה שוטר פולני, שבאיומי אקדח לקח לו את האופניים וכך הוא המשיך עד זבוצ’ין עם כל רכושו על גבו. כעבור ימים ספורים נסוג הצבא הפולני מזרחה מעבר לנחל בוג ונכנסו לשדלץ גרמנים. הגרמנים, התייחסו לפולנים כמו לעבדים. תפסו אנשים ברחוב והובילו אותם לעבודות.

במצוד כזה ניתפס ברחוב של שדלץ ארון, גיסו לעתיד חיים צ’רניביץ’ שהיה ספר, שמע מהומה יצא מהמספרה לראות מה קורה וגם הוא ניתפס לשיירה. הוליכו אותם תחת משמר, כשבדרך לוכדים עוד קורבנות. בכל מקום שעברו התעללו ביהודים, בתלישת פיאות ועלבונות. ארון קבע עם חיים שבורחים בלילה. כשהגיע לילה הוא לא מצא את חיים. בבוקר הודה לו חיים שפחד לברוח. למחרת ארון הצליח לתפוס לחם, שזרקו להם הפולנים בדרך, אך מסר אותו ליהודי זקן שהתחנן לאוכל. פעם הצליח לתפוס פרוסה ודחף אותה מהר לפה. הגרמני הבחין בכך, תלש לו את הלחם וצעק “אתם יהודים אסור לכם לאכל לחם” (בגרמנית נישמע נורא). המשיכו ללכת, ארון הרגיש שהוא חייב לברוח. המסמרים בנעל הציקו לו והרגלים השטוחות [הרי בגלל זה לא קיבלו אותו לצבא]. הוא אמר לחיים שהלך לידו “כשנגיע לשדה והחייל השומר יהיה עם גבו אלינו, אנחנו רצים עד מבני הכפר”.

ארון רץ, שמע שאחריו יש עוד רצים. הוא הגיע לערימות עצי הסקה ואחר כך לאסם, התחפר בקש ונירדם. הנוחות, ריח של הקש והעיפות הרבה, גרמו לו להתעורר רק למחרת. כאשר נפתחה דלת האסם הוא הרים את הראש. אישה שעמדה בפתח נבהלה ורצה לקרוא לבעלה. האיכר בא עם קלשון, הבין מיד, “אתה מהשירה של אתמול?” כן ענה ארון בגרון ניחר. “הגרמנים הכולערות האלה לקחו לי פרה. בוא אני עזור לך”. נתן לארון להתרחץ לאכל ולשתות וגם עצות אך לחזור לשדלץ. הוא חזר לעיר, רק לאחר שבדק, שבין המתים בשדה לא נימצא דוד חיים.

ארון התחנן בפני המשפחה [משפחה ענקית, רק לאביו היו 11 אחים]. אחיו אמרו לו “אנו סומכים על זה שלמעלה. וחוץ מזה למי תברח לרוסים שכחת, זה הם הרגו את האבא שלך”. ארון ראה שהוא לא משכנע, נפרד ונפרד מהם לתמיד [נספו כולם] ויצא לצד הרוסי לחפש את אשתו שבהעדרו הצטרפה לאחיה ואחותה ויחד עברו את הבוג. יש לציין שרוסיה הייתה היחידה, שקיבלה את הפליטים הפולנים הבורחים מהנאצים ואנחנו חבים להם תודה שניצלנו!

ארון עבר במעבורת את הבוג בעיר בראסט זו עיר פולנית עתיקה ומבוצרת היום זה ביילאורוס (רוסיה הלבנה). שם על רציף העוברים לצד הגרמני פגש את האחים שלו. לא עזר כלום, הם היו עייפים ורצו הביתה. זכור לו שלאחיו הקטן הייתה חברה. עם דמעות בעיניים ראה אותם עולים למעבורת. מרחוק ראה את אחיו הגדול עם חבילה על גבו, אחריו הלכה אשתו עם תינוקת וצרור דברים בידיה ובן דודי בן השלוש וחצי מחזיק בשמלתה. כך הלכו אל מותם.

ארון הסתובב בעיר וחיפש את חנה אשתו. להפתעתו הרבה פגש את חיים צ’רניביץ’. מתברר שחיים לא ברח מהגרמנים והמשיך ללכת עם השיירה. בדרך היה מעבר מים, כולם עברו, רק חיים במקום לעבור לצד השני ניכנס למים עמוקים יותר ויצא רק כשהשיירה התרחקה. כך ניצל והלך למעבורת לבראסט.

חיים ניזכר שלמשפחת ראפאל יש קרובים בסביבה ושם צריך לחפש את חנה, גוטצ’ה ואת שמעון אחיהם עם אשתו אסתר. “לפני שאנו הולכים למשפחה”, אמר ארון “יש לי ביקור לעשות. פגשתי קומוניסט מכר שלי משדלץ, שסיפר לי שהקבוצה שלנו עוסקת בספירה וארגון למשלוח לתוך רוסיה. של בסיס הספקה הפולני, השוכן במבצר בראסט, אשר נפל שלל לידיהם”. ארון וחיים הלכו למבצר. חיים נישאר למטה וארון עלה לפגוש את החברה. הפגישה הייתה לבבית, הציעו לו משהו ללבוש ואמרו שיוכל גם לעבור את הלילה במקום. במקרה ארון שמע לחש בין שניים והבין מיד. אחד אמר “כשיחשיך תצעק מלמטה הוף.הוף ואני אזרוק לך שק,משהו,משהו”. ארון ירד לחיים, אמר לו מה לעשות ומהר חזר למעלה. החליף את בגדיו ונעליו בחדשים, עזר לקשור חבילות ונשכב עמם לישון. בבוקר כשנפרדו שמע “זרקתי לך!!”, “לא זרקת לי!!” חיים מכר בשוק המקומי את תכולת השק. הם קנו דברים נחוצים והלכו לפגוש את משפחת ראפאל.

בבריסק הם הסתדרו מיד. התחילו לעבוד, קיבלו תלושי מזון כמו כל התושבים וגם מגורים. ארון עבד בתחזוקה של מפעל לספירט והתנדב למכבי אש. היה מאוד מקובל, כי ידע איך להסיג ספירט.

המרחק בין פסי רכבת ברוסיה יותר רחב משאר הארצות, לכן עסקו הרוסים במרץ כדי להתאים את המסילות בשטחים הכבושים מהפולנים לרכבות שלהם. הביאו כמויות אדירות של קרונות והחלו באוקואציה [פינוי כל מפעל חיוני] לעומק רוסיה, הרחק מהגבול עם גרמניה. הם בשקט התכוננו למלחמה. השלב הבא היה פינוי אוכלוסייה בעיתית מאזור הגבול החדש. בסדר מופתי הועמסו מיליוני אנשים לקרונות, עם צידה לדרך. ביניהם היו כמויות גדולות של חיילים פולנים ללא קצינים. את הקצינים הפולנים, כלאו הרוסים בקטין [וחיסלו]. הנוסעים לא ידעו לאן נוסעים. לכן היו הרבה מיקרים שאנשים ירדו בתחנה כלשהי להביא: מים, או דבר מה אחר ולא מצאו יותר את יקיריהם. רוסיה היא מדינה הכי גדולה בעולם, הרכבות פוזרו לכל קצותיה. הרכבת בה נסעו משפחתנו, הגיע לעיר סיטיפטיוקר ברפובליקה “קומי” בסיביר. השנה הייתה 1940.

משם הועברו במשאיות על הנחל ויזינגה הקפוא למחנה עבודה כפויה – ויזינגה.

בחוץ קור של 40 מעלות מינוס. הכניסו אותם למבנים ארוכים מעץ עם תנורי חימום, עליהם גם בישלו ושורות של מיטות. ביין משפחה לשנייה תלו שמיכות בשביל הפרטיות. למחרת למדו את שיגרת המחנה: הגברים יוצאים להפיל עצים, להוריד מהם את הענפים ולסדר לספירה. לפי זה קיבלו תלושי מזון. היה גם מפעל תפירה, לשם הלכו חנה ושמעון אחיה. אשתו אסתר עבדה עם הגברים בהורדת ענפים מהעצים המופלים וביעילות רבה היא הסתובבה עם גרזן מושחז כמו תער בחגורה וזכתה בשבחים על עבודתה. עבודה ביער תוגמלה יותר, אך תנאי עבודה היו קשים ביותר. ראשונים נפלו זקנים וחולים, אחר כך ילדים ואנשי צווארון הלבן, שלא עמדו בכפור העז וחלו. גם בין העובדים היו מקרי מוות בגלל חוסר ניסיון, כמו נפילת עצים על מישהו. בגלל הכפור העז, אם מישהו רצה לנוח התיישב ונירדם היה מת.

חיים של גוטצ’ה גם בסיביר הצליח להתחמק מעבודה קשה. הוא סיפר, גילח וסיבן את המפקחים הרוסים. ארון עבד ביער והרגיש כל הזמן רעב, למרות זה החליף לא פעם את מנת הלחם בטבק. האוכל היה קצוב, שקול ומדוד. פעם נשלחו ארבע, לשחרר עצים התקועים בנחל. ארון היה ביניהם. הם קיבלו מזון לארבע ימים. הם הגיעו למקום, התמקמו, התיישבו ובלי להרגיש חיסלו את כל האוכל. הם עבדו במרץ וסיימו את העבודה ביום אחד. הם חזרו למחנה ועוד שלושה ימים לא קיבלו אוכל.

האוכלוסיה המקומית הייתה מגווונת, חיו שם ילידים בני המקום בשם “קומי” והיו בני אסירים שנשלחו במשך דורות לסיביר ונשארו שם. יום אחד סיים ארון את הנורמה (המיכסה) מהר יותר והחליט לחזור לבד למחנה. לא היה קר במיוחד ויצא לדרך. הלך והלך עד שהבין שהלך לאיבוד. הוא הרגיש שהוא מאבד תחושה ברגלים. למזלו הגיע לבקתה של אנשי קומי. פתחו לו מיד ובעל המקום צעק “אורח בבית אלוהים בבית”. מייד העמיס את ארון על גבו החסון, הביא אותו למי מעין, שבר את הקרח והחל לטפל ברגליו של ארון. תחילה טבל אותם במים הזורמים, אחר כך הצליף בהם בזרדים ושפשף אותם בשלג. חזר על זה מספר פעמים. עד שארון קיבל חזרה תחושה ברגלים. הקומי החזיר אותו לבקתה האכיל והשקה אותו. השכם בבוקר עטף לארון את הרגלים בסמרטוטים, הלביש לו נעלי לבד והראה לו שהוא נימצא בפרברי הכפר ויזינגה (בו היו בני המקום ובני אסירים שנשלחו ונשארו במקום. מסיביר לא ניתן היה לצאת בלי אישורים. זה היה איזור סגור), אליו היה צמוד מחנה האסירים, שם היו ארון ומשפחתו.

אחרי פלישת הגרמנים לרוסיה ב 1941 קיבלו הרוסים החלטה להקים מחדש שתי ארמיות מהפולנים הכלואים בגולגים שבסיביר: אחת – א.ק (ארמייה קריובה – של המדינה) בפיקודו של גנרל אנדרס והשנייה – א.ל (ארמייה לודובה – של העם) בפיקודו של גנרל וולטר שויארצ’בסקי. א.ק תלחם תחת פיקוד בריטי ו א.ל תחת פיקוד רוסי.

בעקבות זה ב1942 – שוחררו כל הפליטים הפולניים ממחנות עבודה, גם מויזינגה. כולם נסעו, לרפובליקות חמות יותר. חנה הייתה מאוד חלשה אחרי מחלת טיפוס, לכן נשארה. הם עברו לגור אצל המקומיים, איתם היא עבדה במפעל. ארון התנדב לנסוע לעבוד ב”ארכנגלסק”. הוא ידע שעובדים שם סנדלרים משדלץ, מכירים שלו ומסתדרים לא רע.

בארכנגלסק עבד סבלות בנמל, בפריקת אוניות עם הספקה מהמערב ובסנדלרייה עם החבר’ה. הם תפרו נעלים חדשות לצבא הרוסי ומהצד תפרו גם נעלי נשים. אותם מכרו בשוק המקומי. לפתע היה לארון טוב. הם ישנו במפעל המחומם, היה לו אוכל ושתייה בשפע וגם כסף.

כשהחליט לחזור לויזינגה החבר’ה שיחדו את המפקד המקומי, על מנת להשיג לו אישור נסיעה ברכבת. כסיבת נסיעה, כתב “עקירת שיניים”. ברוסיה לא יכולת לקנות כרטיס, לעלות לרכבת וכדי לנסוע היה נחוץ “פס”, שניבדק בכל מקום בקפידה. ארון צויד בבקבוקי וודקה והרבה נקניקים לשוחד. נסע ברכבות עד סיטיפטיקר [עיר בירה של רפובליקת קומי] שם ביקר את חיים וגוטצ’ה והמשיך בדרך לויזינגה. יחד עם עוד אנשים, שרצו לנסוע בכיוון, שכרו משאית ונסעו. בדרך אנשים ירדו והנהג סירב להמשיך. בעד נקניק וודקה הסיע אותם עוד כיברת דרך וסובב את המשאית לאחור וכך הגיע ארון ברגל עם שק על הגב לויזינגה. מפקד מקומי בדק את הפס של ארון ואמר “כתוב כאן שאתה זקוק לעקירת שינים. לך תעקור או שאני עוצר אותך!!” ארון הגיע למרפאה המקומית. לא היה שם רופא שינים. המטפלת אמרה לו “השיניים שלך נשרו מחוסר ירקות, נשארו רק השורשים. זה יכאב לך מאוד כי אין לי אחיזה לצבת”. הוא ביקש שיקשרו אותו והיא ביצע את העקירות.

בינתיים נולדתי אני ונקראתי על שמו של סבי [שאול ראפאל] שאול יגודז’ינסקיי יליד ויזינגא -רפובליקה  קומי שבסיביר 29/9/1943. בחודש ספטמבר בסיביר זה כבר חורף. כאן אימי לקחה את היוזמה, היא שיחדה בחולצות רקומות על ידה את אשתו של קפטן אונית משא. הוא העלה אותנו על האוניה, כשהנהר הפשיר. כך שטנו עד לסיטיפטיקר וחברנו לחיים וגוטצ’ה. זה היה באביב 1944 ברוסיה המלחמה כבר נגמרה. הם ניגשו למשרד הביטחון המקומי, הצהירו שהם פליטים פולנים וקיבלו תעודות מעבר. ומשם נסעו לקווקאז, למפגש עם שמעון ואסתר. בקווקאז ב1945 המלחמה הסתימה. נולדו לגוטצ’ה ואסתר בנים ואני זכיתי לשני בני דודים (בן – בנם של גוטצ’ה וחיים צ’רנייביץ’ וסרג’/ שאול – בנם של אסתר ושמעון ראפאל).

גברים שגויסו בשנת 1942 חזרו למשפחותיהם מחזית ברלין, איתם הסיפורים על זוועות השואה. כולם הקשיבו, אך בסתר ליבם קיוו שיש ניצולים ממשפחותיהם. במקומות בהם היו ריכוזים של פליטים פולנים ,פעלו ביעילות רשויות הגירה של פולין החדשה, שבשליטה רוסית. מפת פולין שונתה. השטחים שמעבר נהר בוג נשארו בידי הרוסים ובמקומם צורפו לפולין, על חשבון גרמניה המובסת: שלזיה ופרוסיה הקטנה – הנקראת היום “פומוזה”. השינוי היה עצום. פולין ממדינת נקניק עם מיעוטים: אוקראינים, ביילו רוסים, ליטאים ויהודים. לפני המלחמה לפולין היתה יציאה לים ברוחב של נהר ויסלה (רק הנחל היה פולני). פתאום לאחר המלחמה והשינוי הגיאוגרפי (שנעשה בייאלטה ע”י המעצמות) פולין ממוקמת יותר מערבה והייתה למדינה מונוליטית [ללא מיעוטים], עם יציאה לים בכל רוחבה.

בשנת 1946 בעזרת הרישומים שבידיהם, הועלו בסדר מופתי כל תושבי פולין לשעבר (בין יהודיים וגויים לא היתה הפרדה, כי בקומוניזם אין התייחסות לדת בכלל) לרכבות מערבה. החלה רפרטרייציה [ישוב מחדש] של אוכלוסיה פולנית בשלזיה התחתונה. במקביל לטרנספר של גרמנים משלזיה, פומוזה, סודטים, אלזס לגרמניה. זה בוצע על סמך הסכם ייאלטה, בפברואר 1945 (חודשיים לפניי סיום המלחמה) בין סטאלין, צ’רצ’יל ורוזבלט. בה נקבעו הגבולות החדשים של אירופה.

ברכבת בה נסעה המשפחה היו הרבה מיוצאי שדלץ. הם התארגנו כבר ברוסיה, כדי לחזור ביחד (כל בן עיר נחשב לבן משפחה).

הביאו אותנו לעיירה קטנה בוגושוב. בשלזיה תחתונה. הסדר היה כמו בבית מלון מודרני, לכל משפחה חיכה מפתח של דירה, לפי מספר נפשות, סכום כסף ותלושי מזון. בנוסף היהודים קיבלו עזרה מארגון ג’ויינט. אנחנו קיבלנו דירה בת שלושה חדרים עם כל התכולה ברחוב קולאיובה. אפילו החשמל, המים והגז היו מחוברים. למחרת אמא נתנה לי שוקולד, מחבילה שקיבלנו ויצאתי החוצה. אימי הסתכלה מהחלון וראתה, שניגש אלי ילד וביקש להתחלף אתי. לקחתי ממנו את תפוח האדמה, שהיה לו מדדתי מה יותר גדול ונתתי לו את השוקולד.

הגברים מיוצאי שדלץ, יצאו ברכבת לווארשה ההרוסה ומשם לשדלץ לחפש קרובים. בשדלץ פגשו עוד ניצולים, ששרדו בכל מיני מקומות בנס. אבא להפתעתו פגש בן דוד גאצל, שהשתחרר מהצבא הפולני, הוא ענד מדלית גבורה על מדיו המרופטים. בסיפורו: יחידתו קיבלה פקודה ליצור ראש גשר מעבר לויסלה, מפקדו הרוסי הורה לו “אתה צולח עם החיילים בסירה הזו. אם תעבור תקבל מדליה אם תחזור, תקבל כדור בראש”. בצליחה הזו הוא איבד עין.

אבא עם חיים הלכו לזבוצ’ין לנסות לברר מה קרה בבית סבתה מינה (אמא של אבא). חיים קטף תפוח מהעץ, יצאה אליהם פולניה בצעקות. כשהתקרבה הכירה את אבי והזמינה אותם להיכנס. זו הייתה הגויה של שבת של סבתה מינה. הם נכנסו, בפנים ישב בפינה בעלה ותיקן נעל. האישה יצאה להביא עצים להכנת תה ואז אמר האיש “אני החזקתי פה את אח שלך הקטן והיא גרשה אותו לרחוב וירו בו”.

בעיר שדלץ נותר מתוך 17,000 יהודי אחד ושמו: יאנטל גאלדמאן:

יאנטל עשה הכול, כדי להביא את עצמות הנספים היהודיים לקבורה ונעזר בניצולים לעבודה הקשה פיזית ונפשית זו. הוא ידע איפה נהרגו יהודים והוביל את הקבוצה. הם אספו עצמות בבית הכנסת השרוף, בבית החולים ובחצרות בתים, בהם השכנים הרגו יהודים בעיר ובכפרים שבסביבה. את העצמות הביאו לבית הקברות היהודי וקברו בקבר אחים.

שישה שבועות ארכה עבודה זו כשהקבוצה לנה בבית הטהרה של בית הקברות. בלילה הראשון ירו עליהם. פתאום נפרצה הדלת וניכנס קצין רוסי עם חיילים. הוא שילח את החיילים החוצה ואמר בידיש אני יהודי וכל עוד אני פה ,תקבלו שמירה.

ארון ניכנס לעירייה ושאל “היכול אני לקבל דירה באחד הבתים של הדודים שלי?” ענו לו “רק אם תשלם בעד הוצעת זבל ומסי העירייה של הדיירים בשבע השנים האחרונות”.

ברחוב תפס אותו פולני, ואמר “שמעתי שנשארת בחיים יופי, אני מעיירה קרובה “וושיצה” ואני אשלם לך בעד העברה על שמי של תחנת כוח של הדוד שלך (אח של אביו). האיש קבע עם ארון, אך ארון פחד ממנו והסתלק.

אחד הניצולים  שהגיע מאושוויץ’, סיפר לאבא “פגשתי באושוויץ את האח הגדול שלך. הוא נראה תשוש עם ידיים קפואות, בטוח לא עבר את הסלקציה”. אחרי 6 שבועות התפזרו הניצולים ורק  יאנטל גאלדמן נשאר בשדלץ, הנקייה מיהודים. הניצולים נשארו בקשר ועד סוף ימיהם דיברו על [שטעייטישה] בני העיר כמו על משפחה.

בבוגושוב ארגן הג’וינט מעון לילדים יהודים, אימי שעברה הכשרה קיבוצית לפני המלחמה, מונתה לגננת. ילדים קטנים בילו שם כל היום ובצהרים היו מצטרפים גם תלמידי בית הספר. אחרי כשנתיים התחילה הקהילה היהודית להתפזר. חלק נסעו לאמריקה, ביניהם גאצל. חלק לצרפת, ביניהם שמעון ואסתר. חלק לישראל, כמו פינקלמן (האדריכל שהיה איתי בגן של אימי) ורבינוביץ’. הנותרים עברו למקומות בפולין, בהם נשארה עדיין קהילה יהודית.                                              קיבלנו חבילות מצרפת. התברר שדודתי רחל עם בעלה משה, בזמן פלישת גרמנים לבלגיה, נעלו את חנותם, מסרו את המפתח לשכנה בלגית וברחו לצרפת. שם נכלאו במחנה ריכוז ושרדו. הם חזרו  לבלגיה והשכנה החזירה להם את המפתח מהבית עם החנות, שלא נבזזו כלל. הם העתיקו את  העסק לגראנובל בצרפת וגם נולדה להם בת יחידה רוזי (אמה של מקסי).

ארון חזר משדלץ ביודעו שהוא חייב להבנות בפולין מחדש.

הוא פנה למשרד התעסוקה ובמקביל חידש את השתייכותו למפלגה הקומוניסטית.

לפני מלחמת עולם השנייה חיו בפולין 3 מיליון ו 340 אלף יהודים. 3 מיליון נספו בשואה. רוב הניצולים התפזרו בעולם. ביהודים שנשארו ראו הרוסים [בעלי הבית האמיתיים של פולין הקומוניסטית] פוטנציאל למשתפי פעולה איתם. זה רק הגביר את רגשות האנטישמיות אצל הפולנים. גם כך הם תמיד רצו פולין נקייה מיהודים. על רקע זה פרץ הפוגרום בעיר “קלצה”.

את ארון רשמו כאיש תחזוקה של כורי פחם ושלחו אותו לקורס לקבלת דרוג מקצועי, כשחזר עם דירוג, נשלח לקורס ניהול. ביום שהופיע לעבודה, הודיעו לו שניבחר לוועד עובדים. הוא נשלח לנהל את וועד עובדים של כורי האורניום במכרה (בכפר שפונה) “מיאדז’אנקה”. בשביל לקרב אותו למקום עבודה, נתנו לנו בכפר ינוביצה ויאלקה בית הבראה קטן למגורים, גרנו שם שנה. בשבילי המקום כייפי: יער פרטי מגודר מאחורי הבית ,שבנוי על גבעה קטנה, המכוסה דשא. מול דלת הכניסה צמח עץ רחב עלים, שסביבו היה ספסל עגול. לידו זרמו מים בזרזריף קטן שממלא בריכת דגים.

בינוביצה הלכתי לכתה א’. בחודש מרץ אימי אמרה לי “אני בהריון וצריכה ללדת”. זה לא היה סוד בשבילי, כל הנשים שסביבי היו בהריון אחרי המלחמה. גם דודתי גוטצ’ה ילדה את בת דודתי רגינה. “אתה תגמור את הלימודים, תקבל תעודה בבוגושוב ותחזור לינוביצה”. וכך סיימתי את כתה א’ אצל דודה גוטצ’ה. ביום שקיבלתי תעודה, לקחתי כסף אצל שכן והלכתי לתחנת רכבת, קניתי כרטיס, עליתי ונסעתי. ילד בן שבע וחצי, שעת נסיעה ואני עומד כל הדרך מול הדלת, כדי לא לפספס את התחנה הוורודה של ינוביצה ויילקה, כשהתעודה בידי. כך הגעתי הביתה וראיתי לראשונה את אחותי מינה [על שם סבתה שיינע מינדל].

במיאדז’אנקה ניגמר האורניום. הממונים שלחו את ארון לקורס מפקדים ומינו אותו ליושב ראש וועדי עובדים של אזור “קובארי”.

אימי לא רצתה לגור בכפר וגם לא רצתה מגורים מטעם מקום העבודה .לכן עברנו לעיר ילניה גורה, לדירה רגילה בבית משותף. אבי קיבל מזכיר, רכב צמוד עם נהג וטלפון. המזכיר היה כותב לו נאומים שהתקשה להגות אותם בפולנית. את המחצבים היו הרוסים מסיעים במשאיות סגורות לעיר לגניצה ומשם בהטסה לרוסיה. דבר יחידי שוועד העובדים השיג זה תנאי עבודה לעובדים וכך ניבנה בית תרבות בקובארי, שכונת מגורים, מרפאה, מעבדה לחקר הריאות. חילקו כל יום חלב, תחת האדמה במקומות העבודה, למרות שהם היו מעדיפים וודקה. אחד אמר לאבא “אדון יגודז’ינסקי כוס חלב לא עובר את הגרון, אבל חצי ליטר ספירט זה כן”. ארגנו תחרויות ספורט, מצעדי גאווה, חגיגות [ברבורקה] יום הכורה. כולם נשלחו להבראה. ילדי עובדים נשלחו לים, להחלפת אוויר, בחופש הגדול לחודש ימים. גם אני וריבה אחותי נסענו לקייטנות האלה כל שנה. אימי לא רצתה שאבא ימשיך לעבוד שם “אתה עובד בשביל הרוסים וזה לא ניראה טוב גם בעיני הפולנים וגם בעיני היהודים”.

ב1954 אזל האורניום גם בקובארי. ארון ניגש עם המלצות, למשרד קבלנים ודרש להתקבל כשותף. הם חששו לסרב לו… הוא התקבל בתנאי שייקח כשותף קבלן מנוסה. הוא קיבל את שליווינסקי קבלן  מנוסה בשיקום מפעלים, איתו הסתדר נהדר, עד יום נסיעתנו לארץ ביוני1957.

ב1952 הגענו לילניה גורה – הירשברג בגרמנית הפירוש “הר צבי”, עיר עם 90,000 תושבים. היום יש שם רק 80,000. על שטח שיפוט 106 קמ’ מרובע. אני הולך לכיתה ב’, אך לפני זה עלי להביא חלב, יש תינוקת בבית. אני רץ לבית הספר ולא מאחר אף פעם. דרך חזרה זה כבר סיפור אחר, אני בוחר לעצמי דרכים משונות: דרך העיר העתיקה, או דרך הספרייה, או דרך הנחל, שכל יום מחליף את צבעו לפי החומרים, הנשפכים ממפעל הצלולואיד. הכי מעניין היה כשהקימו פסל של חייל רוסי המקבל פרחים מילדה. זה היה פעם ראשונה שראיתי פיסול. לפעמים היה יוצא לי לחזור עם ילדים שהלכו באותו כיוון.  משהו היה מכריז “מי שדורך על הקווים הוא ז’יד וכולם משתדלים לא לדרוך, גם אני כמובן”. הרחוב שלנו זה רחוב ללא מוצא. הוא נגמר ליד הנחל, היינו כ 12 בנים בשכנות טובה מאוד.

תחתינו בבניין גרה משפחת זמוייסקי, היו להם: בת יותר גדולה בשנה ממיניה אחותי, בן פראנעק הגדול ממני בשנתיים, שהיה למופת בשבילי והיה להם גם ילד מאומץ אותו הביאו איתם מעבר לבוג. הילד היה: נמוך וגיבן גם מקדימה וגם מאחור, היו לו פנים של מבוגר עם עיניים עצובות. הם אימצו אותו רק בגלל שאף אחד לא רצה משפחה מיוחדת. היה לילד לחץ מתמיד על הראות והוא ניפטר ב 1953.

באותה שנה נפטר גם חבר מהכיתה. הלכנו במאורגן לבית הקברות להיפרד ממנו. בפעם ראשונה  ראיתי משהו מת. פתאום שכב לפניי ילד, בקושי דומה לחברי סרבטניק. הוא היה בן יחיד. ההורים בכו.

ב 1954 בית הספר בו למדתי הנהיג שיעורי דת, הכומר היה ניכנס לכיתה ואני הייתי יוצא, כשכל הכיתה מלוה אותי במבטם. בפרוזדור פוגש אותי מנהל בית הספר קראו לו מרוז [כפור בפולנית] הוא היה מאוד רציני, התלמידים רעדו בפניו. קרא לי “יגודזינסקי למה אתה לא בכיתה?” ואני תלמיד כתה ד’ הידוע רק מדקלומים, עומד מבויש לפני המנהל ואומר “יש שיעור דת בכיתה ואני הרי ז’יד”. המנהל הביט בחלון :ואמר “על תגיד ככה, תגיד שאתה מאמונת משה” והלך. בכיתה התחילו לחשושים “ז’ידק, ז’יד”. ניהל את השיטנה התלמיד הכי טוב של הכיתה, שמשום מה הייתי יותר טוב ממנו בפולנית. הסתובבתי ודחפתי אותו. נכנסה המורה ואני שמעתי מאחורי לחש מאיים “היום אתה לא תגיע חי הביתה”.ידעתי שזה רציני. אחרי למודים הגעתי לצומת שלפני ביתי. שם התחילו לרגום אותי באבנים. ניצלתי את זה שהייתי במגרש הביתי שלי ובמקום לעבור לידם בכיוון הכניסה ולחטוף עם אבן בראש, רצתי מסביב לבית ממול עקפתי אותו, חציתי את הכביש בריצה והגעתי הביתה. למחרת הלכתי עם אימה לבית הספר. הוציאו מהכיתה למנהל את הגיבורים ויותר לא הציקו לי.

הבית המשותף בילניה גורה, התנהל באמת בשותף. כל הדיירים היו יורדים לעבוד בגינה והשכנות נכנסו כל הזמן אחת לשנייה להתייעצות והשאלת מצרכים. במיוחד גברת זמויסקה אישה דתייה, שפעלה וחינכה את ילדיה לפי פסוק “תאהב את זולתך, כמו את עצמך”. מול משפחת זמוייסקי גר זוג שהבעל היה משתכר ואז אשתו הייתה בורחת אלינו. אימא שלי הייתה אומרת לו “לך לישון ובבוקר היא תחזור והוא היה הולך לישון”.

מעלינו גרה משפחת יז’יקובסקי היה להם בן קאז’יק חייט במקצועו, היה חתיך עם כלב המתנפל על כולם. אני אהבתי את הכלב של פראנעק. זה היה כלב זאב בשם לוקס. הייתי מוריד לו אוכל לחצר, שם הוא היה קשור והוא משמחה היה קופץ עלי. פעם קיפץ מסביבי, עד שהפיל אותי עם השרשרת שנקשרה סביב רגלי. פעם שמעתי התבטאות של גברת יז’יקובסקי ושאלתי את אימא, האם היא אנטישמית? אימא ענתה “יכול להיות, אבל היא הצילה את דוקטור פרבר בשואה” [רופא ילדים ידוע, שטיפל באמנון ובועז בישראל]. מול יז’יקובסקי גרה משפחת גאיידולביץ’. היו להם שני ילדים, הבן היה החניך שלי. כל שלמדתי מפראנעק העברתי לו. קרוא לו יז’יק. פעם לקח אותי יז’יק לבית ספר צבאי, שם אביו היה חצוצרן  והלכנו לסרט שהוקרן לחניכים. ניצלתי את זה מספר פעמים.

בחצר היה לנו עץ ערמונים גבוה, עליו היינו מטפסים. יום אחד ראה אדון גאיידולביץ’ מול חלונו בקומה שלישית את בנו. צעק לו שירד ענה הילד “לא יורד, אבא ירביץ לי”. לא ארביץ, ענה האב. “אז אני יורד”. זה היה משא ומתן.

הייתי צמוד לפראנק בכל משחק ומעשי קונדס. הלכנו ליער, הבאנו תחמושת ישנה וזרקנו לאש, שטנו על משטחי קרח, אחרי ההפשרה בנחל, או שהיינו נתפסים ונגררים אחרי עגלות כשמחלקיים לרגלינו. מציצים בחלונות בית המרחץ העירוני, שהיה בחצרנו וביקרנו בבונקרים של הגרמנים. המקום שאהבנו במיוחד, לשם היינו הולכים כל ה12 חבר’ה מהרחוב, היה השדה ליד מגדל תצפית של העיר. יש שם מעין מים נהדרים. שיחקנו שם מחניים, מחבואים, מלחמות וכדורגל. אני אהבתי לבוא לשם ולעקוב אחר בניית הגשר לצ’כייה. היה חשוב לי לראות איך בונים גשר רכבת קשתי מעלינו (כמו שעקבתי אחרי עבודתו של הפסל, לראות איך יוצא פסל מהאבן).

היינו באים לשם גם כדי לעשן סיגריות. מעל הכל אהבנו קולנוע. מספיק שמכרתי שני בקבוקים (הכל יכולת למכור למיחזור) וכבר היה לי כסף לסרט. היו לנו שלושה בתי קולנוע. מי שהיה מגיע יותר מוקדם, היה קונה כרטיסים לכולם.

פעם כשהייתי בן שתיים עשרה וחצי קרה המקרה. חזרתי מבית הספר, לא היה אף אחד בבית. הכנתי שיעורים. אבי חזר שיכור, ניזרק על הספה ונחר. הכנתי לי סנדביץ’, לצהריים וירדתי למטה .עברו חברה ואמרו “יש משחק כדורגל אתה בא?” למה לא, אמרתי והלכנו. כשחזרתי זינק עלי אבי הפיל אותי באגרופים ובעט בי עד שהתעייף, ניצלתי את הרגע, קפצתי אל הדלת וברחתי מהבית, על מנת לא לחזור לשם יותר.

העלבון חנק אותי. הלכתי עד תחנת הרכבת, שנוררתי כסף מאנשים וקניתי כרטיס, לא חשוב לאן. כאן מצא אותי פראנעק כשאני יושב ומחכה לרכבת. פראנעק הכיר אותי הכי טוב. הוא לא חיפש אותי בעיר, בא ישר לתחנת רכבת. אני רציתי הזדהות ורחמים והוא עמד מעלי והטיף לי מוסר. “אתה כבר לא ילד. היית צריך להישאר על ידו, להביא גיגית או מים ואפילו לעזור לו להגיע לשירותים. ואתה הפקרתה אדם קרוב בצרה. בוא חוזרים ושמור את אביך ואת אמך”. ושמרתי עד גיל 101 שמרתי. עד יום מותו של אבי ישנתי על ידו בבית חולים כי כך ציווה עלי פראנעק.

ב 1956 היה בישראל מבצע סיני. נכנסתי לקולנוע ולפני הסרט הקרינו יומן חדשות מהעולם הראו חיילים ישראלים עם נשק ודגל ישראל ואני שידעתי רק על יהודים, שיעשו הכול כדי לא להתגייס בפולין, בכיתי מגאווה. באולם היה שקט כי זה מה שהם ידעו על יהודים. את הסרט כבר לא ראיתי חזרתי הביתה ואמרתי שאני רוצה להיות חייל ישראלי. קיבלתי חיזוק מהדוד שמעון מצרפת “תעזבי את הקומוניסט שם ותעלי עם הילדים לישראל” כתב לאימי. וכך גם אבא ניכנע. משפחת צ’רנייאביץ’: גוטצ’ה, חיים וילדיהם: בן ורגינה עלו לפנינו וקיבלו חצי צריף אזבסט במצקין כפר סבא.

           ב 7.7.57 עלינו ארצה באוניה דרך איטליה.

נכנסנו לחצי הצריף יחד עם משפחת צ’רנייאביץ’ ב”שיכון” מצקין כפר סבא,      שהיה למעשה מעברה.

.

קישור לספר על הביקור אצל פראנעק ב”ילנייה גורה”

ב 2018:

https://www.ourboox.com/books/%D7%99%D7%

9C%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%94/