אפיון דמות – סיירת מירוץ הצבי

בחוץ ירד גשם. ירושלים נשטפה, התרעננה, כמו קבלה זריקת חיות משמים. שירה עמדה באוטובוס בדרך לבית החולים. העגלה העמוסה במנות חמות ומהבילות צמודה אליה והמשפטים שאותם שמעה רגע לפני שיצאה לדרך עוד מהדהדים בתוכה. “היום? במזג אויר כזה?” כך אמרה אחת. והאחרת הוסיפה “בבתי חולים יש המון אוכל. האנשים יסתדרו גם בלי שתירטבי…” “וחוץ מזה”, הוסיפה שלישית “איזה טעם יהיה בכלל למנה שעשתה את דרכה לבית חולים בגשם?”

שירה לא ידעה איזה טעם יהיה או לא יהיה למנה חמה ביום כזה. מה שהיא ידעה בוודאות הוא שזו הקביעות שלה. זה החסד שלה. זה הדבר הטוב שהיא עושה גם אם לפעמים היא חוזרת הביתה עם עגלה מלאה כמעט במנות החמות שאותן היא מביאה לבית החולים כדי לחלק לבני המשפחה שמלווים את החולה. אלו שיושבים על יד החולה ואין להם זמן וכוח לדאוג לעצמם…  לה יש כוח ברוך ה’ וזמן? זמן יש לה בשפע אולי אפילו קצת יותר מדי…

ובמחלקת ילדים הטיפות זולגות בזו אחר זו בקצב אחיד מתוך שקית העירוי השקופה אל מתקן הפלסטיק ומשם אל מחט העירוי שמחוברת לווריד קטנטן, עדין, כמעט שקוף בעצמו. וריד של תינוק.  הגשם השוטף שבחוץ, הרעננות, הצמיחה לא הגיעו אל תוך החדר הקטן שבו שוכב שי בן השנה וחצי ונאבק על חייו. ליד שי יושבת אימא שלו והמשפטים ששמעה בימים האחרונים מהדהדים בתוכה… “זיהום קשה ביותר, החיידק אלים” אמר רופא אחד והאחות שלצדו הוסיפה: “הגעתם ממש ברגע האחרון! למה התעכבתם? במקרה כזה באים ישר לבית חולים!”. בהזדמנות אחרת אמרה רופאה צעירה אחת “אני מקווה שנשאר לו מספיק כוח להיאבק. כי רק אם הוא יאבק הוא ינצח. אנחנו עוזרים אבל…” המשפט נשאר שם. באבל הגדול הזה. ואימא של שי שואלת את עצמה מה פירוש נשאר לו מספיק כוח?וכמה כוח אמור להיות לתינוק שלה בן השנה וחצי?

אז עכשיו שי מחובר לעירוי של אנטיביוטיקה ורוב הזמן הוא ישן. הרופאים אומרים שזה טוב. שהמנוחה עוזרת לו לשמור את הכוח למלחמה החשובה באמת. היא שמעה את הגשם ולא הבינה למה דופקים על החלון כל הזמן. כי את אימא של שי  מעניינות רק טיפות מסוג אחד. הטיפות המוכנסות לגוף הקטן, הנחוש להיאבק. טיפות שעוזרות להעניק לו חיים.

שלושה ימים שהם כאן. אימא ותינוק. הוא אינו מצליח לפקוח עיניים, והיא אינה מצליחה לעצום אותן. הוא אינו אוכל ולאינו שותה, והיא? אולי אתמול בבוקר אכלה ואולי היה זה שלשום בערב. צל של רופא עובר ליד הדלת. היא מנסה לצוד את המבט. להבין מהעיניים מה קורה. הרופא עוצר לידה. מבטו מפחד לפגוש במבטה. “תראי גברת”, הוא פותח, “כבר כשהגעתם המצב היה לא טוב. והמצב שלו לא השתפר, אולי אפילו קצת להפך” הוא מדבר בזהירות. אבל היא אינה פנויה לשמוע את מה שנאמר בין השורות. “ומה עכשיו? מה עושים עכשיו?” היא שואלת. הרופא מעביר משקל מרגל לרגל. לא קל לו ואם לו לא קל, מה אִתה? לה קל יותר? פשוט יותר? “גברת, אנחנו משתדלים. אבל אינני יודע מה יהיה באמת. אנחנו בני אדם לא יותר מזה” וכבר הוא ממשיך אל חדר אחר, מיטה אחרת, חולה אחר, אימא אחרת…

תפילות. אנחנו זקוקים לתפילות. המחשבות עברו בתוכה ברורות, מאירות, מהירות כמו ברק. היא מוציאה מהכיס את הפלאפון שלה. היא תתקשר, תבקש. כולם יתפללו. הנה. המספר הראשון כבר מופיע על המסך. לחיצה על המקש הירוק ו… הפלאפון כבה. הסוללה. צריך להטעין את הפלאפון בסך הכול… לא נורא. לא קרה שום דבר. אבל המטען. איפה המטען? הוא כאן באיזה מקום. היא הרי כבר השתמשה בו… היא  פותחת את התיק. מוציאה את כל מה שיש בתוכו, מחפשת ואינה מוצאת. לא מוצאת. היא מתיישבת על הרצפה בין כל החפצים שלהם. נשענת על הקיר שמאחוריה. חיוורת. אין לנו מטען. הוא הלך לאיבוד. הכול אבוד

שירה סיימה את הסיבוב הקבוע בין המחלקות. כל המנות שהביאה אִתה נשארו בתוך העגלה. נראה שעגלה עם גלגלים מכוסים בבוץ ודפנות נוטפות מים, שמצטרפת למחלקת בעלת שיער רטוב ומעיל לח, אינה גורמת לתאבון אפילו אצל אלה הסמוכים למיטתו של חולה. היא פנתה למסדרון. עוד פנייה ימינה והנה היא ליד המעליות. אבל ברגע האחרון, לפני שעזבה את המחלקה, החליטה להציץ לחדר הקטן של האימא והתינוק עם החיידק האלים.

היא הציצה לחדר. התינוק ישן  נושם נשימות שטחיות. אבל אימא שלו נראתה לה מוזר. היא ישבה על הרצפה בתוך ים של חפצים מפוזרים. ומִלמלה משהו. הפנים נראו לשירה חיוורות מאוד, ובכלל נראה שקרה לאישה הזו משהו. האישה שכל המחלקה אומרת שהיא עשויה מברזל ושאם התינוק ייצא מזה – זה רק בזכות האימא שלו שעוטפת אותו ככה.

שירה נכנסה לחדר ועמדה מול האישה הצעירה. מתוך אינסטינקט היא הוציאה מנה מתוך העגלה והציעה בעדינות. “קחי. תאכלי. זה ייתן לך כוח.” היא הציבה את המנה על הברכיים של האישה היושבת על הרצפה.

האישה חייכה חיוך קטן. “רציתי לטלפן. אני לא מוצאת את המטען. אין לי סוללה… ” “למי אין סוללה? לך או לפלאפון?”  האישה חיכה חיוך קטן. “כנראה שזה הולך יחד… תביני אנחנו פה כבר שלושה ימים… הוא מגייס את כל הכוחות שלו ואני את כל הכוחות שלי. אבל את יודעת, לא תמיד יש לנו מספיק כוח… גם הסוללה שלנו לפעמים נגמרת. וכמו בפלאפון, כדאי לבדוק בזמן  מתי זה עומד לקרות”.

שירה הקשיבה בריכוז. “אז הסוללות נגמרו לפלאפון ולך בדיוק באותו זמן?” האישה הנהנה “טוב. אז נתחיל עם הסוללה שלך.” היא פתחה בתנועות מיומנות את הצלופן שעטף את המנה שהביאה מהבית כל הדרך באוטובוס, בגשם, במזג האוויר הזה… היא חתכה את המזון לחתיכות קטנות, הוסיפה סכו”ם ומפית, והגישה את המנה לאישה שמולה. האישה נטלה את המזלג ברכה והחלה לאכול. הן ישבו יחד על הרצפה .האישה אוכלת, ושירה מקפלת את הבגדים שעל הרצפה. אורזת הכול מחדש  בתוך התיק.

הרוכסן נסגר. שירה התבוננה באישה. היא ראתה בעיניים שלה הרבה עייפות אבל גם עוד משהו. משהו מודאג, מפחד. “למי רצית להתקשר? מה היה כל כך דחוף?”

“זה התינוק שלי. המצב שלו אינו  מצליח להשתפר. הרופאים אינם יודעים מה לעשות. רציתי להתקשר לכמה אנשים שיארגנו תפילות. שיעוררו רחמים”.

“זוכרת מה אמרת קודם על כוחות? אדם צריך להעריך נכון את הכוחות שלו. את אִתו פה. כל הכוחות שלך צריכים להיות מרוכזים כאן. אני הולכת עכשיו. יוצאת מכאן החוצה. אני אבקש בשבילכם,  אארגן תפילות, תהִלים, כל מה שצריך. תני לי את השם שלו, הנה אני רושמת, נחלק את המשימות לפי הכוחות”.

השם הועבר. שתיהן קמו מהרצפה. ואז התגלה גם המטען. כי כששירה התרוממה היא שמה לב לחוט חשוד מתחת למיטה של שי. עכשיו גם הפלאפון התחיל לחדש את כוחותיו. שירה חייכה. ‘נו, אז עוד בעיה כבר נפתרה. להתראות. רפואה שלֵמה”.  מי הבחורה הזאת? על השאלה הזאת לא הייתה תשובה פרט למפית נייר מקומטת בתוך כף היד שסמל עם מגן דוד מתנוסס עליה ועליו שתי מילים: “עזר מציון”.

עוד לילה עבר והבוקר הביא אִתו שינוי. הרופא הביט בהם מחייך: “הדופק טוב יותר וגם הנשימות. בכלל הבדיקות מצביעות על יציאה מהמשבר. אנחנו מרוצים מההתקדמות. הוא יהיה בסדר. כך אני חושב”. שי, כמו הבין את הדברים, שלח אל הרופא חיוך קטן.

במשך היום המצב הלך והשתפר. ובערב, כשדמות עם עגלה ולה גלגלים מכוסים בבוץ ודפנות נוטפות מים, שיער רטוב ומעיל לח נכנסה אל החדר, כבר היה ברור כי משמים נענו התפילות.

שירה הביטה בתינוק ואחר כך באישה הצעירה שלידו. “זה אתם מאתמול, נכון? הוא נראה אחרת כל כך. חי כל כך! דאגתי לכם באמת. היה לי אכפת. ושוב ירד היום גשם אבל הייתי מוכרחה לבוא ולראות”.

שי חייך שוב. שירה הצחיקה אותו והחיוכים שלו העמיקו. ושוב נשמעו דפיקות על החלון. אבל עכשיו הן כבר לא הפריעו כי גם בתוך החדר ירד גשם של ברכה.