תאריך: 1/1/40

יומני היקר,

היום ברחתי בעזרת מבריח פולני מצידה המזרחי של פולין שבשליטה רוסית לצד המערבי של פולין שבשליטה גרמנית. בעת הבריחה פחדתי כמו שלא פחדתי אף פעם בחיים שלי. ידעתי ואני עדיין יודעת שצפוי לי עתיד קשה כאן, במעב פולין בה שולטים הנאצים שהחלו כבר להטיל גזרות על היהודים. אבל גם ידעתי שאני צריכה להגיעה לכאן כדי לעזור בקיבוצי ההכשרה של תנועת החלוץ אליה אני משתייכת.

המחשבות שחשבתי על העתיד הקשה שצפוי להיות לי כאן, במערב פולין והחשש פן תתגלה יהדותי בציבור ואהיה חשופה להשפלות, להצקות ואפילו לאלימות לא הרגיעו אותי כמובן, ונפשי לא שקטה עד לרגע שהגעתי לדירת הקומונה. שם ההתרגשות שחוויתי כשראיתי את חברתי הטובה, פרומקה אותה לא ראיתי כבר הרבה זמן השכיחה ממני את החששות והפחדים והפגישה עמה מילאה אותי זכרונות נעימים שלה ושלי.

לאחר שהגעתי לצד הגרמני של פולין נסעתי ברכבת לדירת הקומונה. בעת שחיכיתי לרכבת ישבתי על ספסל, למרות שהספסלים בתחנות הרכבת מיועדים אך ורק לפולנים. השוטר הנאצי גדל הגוף שהסתובב בתחנת הרכבת חשד שאני יהודיה, בהכוונה של אחד הסטודנטים הפולנים שחיכו בתחנה “ומה על זו? גם היא יהודיה, נדמה לי.” אמר הצעיר הפולני תוך כדי שהצביע לעברי. אך אני הישרתי את מבטי וזקפתי את ראשי, בניגוד ליהודים האחרים שראו את ההשפלה בכפיפות ראשם ובפרצוף המושפל שניסו להסתיר. השוטר ניסה למצוא סימנים של השפלה בפניי ובגופי אך הוא לא מצא את מבוקשו ומיד הלך לחפש יהודים אחרים.

בעת השהות שלי ברחובות ובתחנת הרכבת כמעט בכיתי למראה היהודים המסכנים שהנאצים חסרי הלב והפולנים האנטישמים מכים אותם, מקללים ורומסים כל טיפת גאווה שקיימת אצלם.

לרגע הצטערתי על כך שלא עליתי לארץ ישראל, למרות שכבר הגיעה תורי לעלות לשם. אך סילקתי מהר את המחשבה הזו מראשי, הרי צריכים אותי כאן עכשיו בתור אחראית לקיבוצי-ההכשרה, לארץ ישראל אוכל להגיע אחר כך, אמרתי לעצמי, אך בסתר ליבי לא הייתי כל כך בטוחה בכך.

יומני היקר,

לא כתבתי הרבה זמן… הייתי כל כך עסוקה בזמן האחרון שבזמן הפנוי שהיה לי כל מה שרציתי זה לנוח מהעבודה המפרכת. האוכל הדל לא משביע אף אחד. המאמצים שלי ושל חברי התנועה האחרים להשיג אוכל עלו בתוהו, ואנחנו נשארים רעבים ועייפים.

מאז שהגעתי לכאן נאלצתי להתרגל לכמה דברים:

הדבר הראשון אליו נאלצתי להתרגל הוא הסרט שעל זרועי. הדבר השני הוא המרוץ עם הזמן, לפני העוצר בערב. לצפיפות ולהמולה התמידיים בדירה שאליה מגיעים כל העת חברים נוספים. והדבר האחרון הוא האוכל הדל והבלתי מגוון.

אבל היום סוף כל סוף קיבלתי את האישור לשיקום קיבוץ גרוכוב. בשביל האישור הזה המתנתי שעות ארוכות כמעט בכל יום במרכז לעזרה יהודית. והיום סוף סוף התקבל האישור המיוחל. אני לא יכולה לתאר במילים עד כמה אני מאושרת. האישור הזה מבשר טובות. בעזרתו נוכל לעבד את אדמת גרוכוב ולאוכל הדל שאנחנו אוכלים יתווספו ירקות שכעת חסרים וכמעט אי אפשר להשיגם. ומכיוון שאני צריכה כבר לארגן את ההעברה לגרוכוב לא אאריך היום בדבריי.

תאריך: דצמבר 1940

יומני היקר,

איני מסוגלת לעכל את מה שעיניי רואות ואת מה שאוזניי שומעות. הנאצים ובני בריתם, האיטלקים נוחלים ניצחונות רבים במלחמה. צרפת כבר נכבשה וכן בלגיה, הולנד ולוכסמבורג. כמובן שהנאצים אינם פוסחים על המזרח וגם שם הם מתקדמים. אם החדשות הללו נשמעות רעות, דע לך יומני שזה לא הכל. לפני חודשיים ננעלו החומות ברובע היהודי של וורשה. ובחודשיים הללו הסיכויים של כל אחד מהשוהים בגטו להשאר בחיים לאחר המלחמה קטנו באופן משמעותי.

רעב שורר כאן, בגטו. עתה לא מגיעים לכאן איכרים למכור את תוצרתם, כפי שנהגו קודם לכך, לכן קשה להשיג תוצרת חקלאית, וההקצבה הדלה של המזון שמחולקת בגטו לא מספיקה למאות אלפי היהודים הכלואים בחומות.

מידי בוקר אני יוצאת מדירת הקומונה לעיסוקיי. כל פעם שאני יוצאת לרחובות הגטו אני מסרבת להאמין למראה עיניי: המוני רעבים הפושטים את ידיהם לנדבה תוך שהם אומרים “יידן, יהודים, בני רחמנים”. וליבי נכמר מרחמים עליהם, אך אין לאל ידי לעזור להם. לאחר מכן אני רואה ילדים שבוטלו לימודיהם סוחרים בסיגריות שהוברחו אל הגטו, בלחם ובחפצי בית שאנשים מכרו כדי שיוכלו לקנות מעט מזון למשפחה.

אני מנסה לעודד את עצמי באמירות: זה זמני, זה יחלוף, נצא מכאן בחיים ועוד. אבל אני יודעת שהאמרות הראשונות אינן נכונות ואני כבר מתחילה לפקפק באמרה השלישית.

היום כשהתהלכתי ברחובות הגטו ראיתי גופת אישה מוטלת על המדרכה. בדרך כלל אני מנסה להמנע מלהסתכל על הגופות הרבות הנמצאות בגטו ואני מנסה גם להמנע מלחשוב עליהן, כדי לא לנפץ את טיפת התקווה שעוד נותרה בי. אך מן הגופה הזו לא יכולתי להתעלם. כשקרבתי אל הגופה ראיתי כי ליד הגופה יושב ילד מיבב. הושטתי את ידי אל הילד ושאלתי: “איפה אתה גר? בוא אביא אותך הביתה, אבא בוודאי כבר דואג לך.” “אבא לא בבית” סיפר לי הילד, “הגרמנים לקחו אותו למחנה עבודה. לנו לא היה מה לאכול. אמא נתנה לי רק לחם. והיא לא אכלה כלום. בגלל זה היא עכשיו מתה.” ילדים מסכנים, חשבתי לעצמי, הילד בן חמש בלבד וכבר מבין דברים כמו נער, והוא בטח לא היחיד שהנאצים הרסו את ילדותו. ואז נזכרתי בילדות שלי, במשפחה, בחברות ונתקפתי חרדה עצומה. הנאצים מתקדמים בצעדי ענק למזרח והם בוודאי יגיעו בקרוב לעיירה ביטן שבבלארוס, ושם בוודאי הנאצים האנטישמים יעוללו דברים נוראים לקהילה היהודית הענפה הנמצאת שם, ביניהם משפחתי.

כעסתי על עצמי על שחשבתי על הדבר הנורא הזה אבל ידעתי שהדבר הנורא הזה לא רחוק כל כך מהמציאות. כמעט בכיתי אבל ניסיתי לעצור את דמעותיי בכל יכולתי, לא רציתי שהילד יראה אותי בוכה. לאחר הליכה של 5 דקות הגענו לבית היתומים של יאנוש קורצ’ק. שם יאנוש קורצ’ק סיפר לילדים על ארץ ישראל בה ביקר: “שם יש פרדסים ירוקים, ועכשיו צומחים עליהם תפוזים כתומים, ובשדות פורחים צבעונים, כלניות, רקפות ונרקיסים.” היתומים הקשיבו לו בקשב רב וכך גם אני. הסיפור של קורצ’ק גרם לי תחושה של געגוע לארץ ישראל על אף שלעולם לא ביקרתי בה. בנוסף הסיפור החזיר אותי לעולם הדימיון שאותו זנחתי מאז שבגרתי, והחדיר בי תקווה ואופטימיות (על אף שאני ידועה כפסימית ללא תקנה). לאחר שקורצ’ק סיים את סיפורו נפרדתי מהילד בשתיקה והלכתי לדרכי.

נ.ב

שכחתי לציין שיצחק ואני זוג. (אמנם זה קצת באיחור כי אנחנו זוג כבר מהקיץ אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא).

-הסוף-