דף מיומנה של דמות מתוך הספר יומני הנסיכה-אוליביה גרייס

יומני היקר,

זו אני אוליביה גריס שכותבת לך בכל יום…אתה יודע כמה חשוב לי לכתוב לך בכל יום, גם כדי לספר לך על מה שעובר עליי, וגם כי אבא שלי אמר לי לכתוב ליומן ולספר לו על מה שעובר עליי, זו הדרך שבה אני אף פעם לא מרגישה לבד ותמיד יודעת שלמרות שהוריי לא מגדלים אותי אני תמיד אוכל לדבר, לספר ולשתף…

היום עבר עליי יום קשה הרגשתי עלבון ונפגעתי מאוד מהתנהגות הבנות, אני עצובה ומאוכזבת.

מהרגע שהגעתי לבית הספר הרגשתי שהיום הזה יהיה יום לא מוצלח.

למרות שחלמתי שבחטיבה יהיה לי טוב ושמעתי מהרבה אנשים דברים נפלאים אני מבינה שכנראה זה לא מה שחשבתי.

בחטיבת הביניים לא עושים כל מה שרוצים וגם לא חלמתי שאנאבל ג’ניקס תאיים להרביץ לי על ידי התורן של הדגל בלי שום סיבה בכלל.

אני לא עשיתי לה כלום ואפילו לא מצאתי סיבה טובה שכך יהיה.
בפעם הראשונה שדחפה אותי ונפלו לי כל הדפים חשבתי שזה בטעות, כתבתי לה שזה בסדר ושלא איבדתי את מערכת השעות- אצלנו, לאבד את מערכת השעות זה דבר מלחיץ מאוד, ואני עברתי את כל השנים בלי לאבד את המערכת ולא קיבלתי אף הערה.
בפעם השנייה כשדחפה אותי שוב כבר הבנתי שמשהו באמת לא בסדר, וזה היה נראה לי מוזר. היא עשתה את זה חזק עד שאיבדתי שיווי משקל ונפלתי ישר על הישבן ליד כולם!
זה לא כאב, אבל זה היה מביש.

זו הפעם הראשונה שהבנתי שכנראה אנחנו לא חברות, שכנראה אני בבעיה רצינית.

אנאבל גיחכה, וההתנהגות שלה הראתה  לי שדברים השתנו, עד היום לא היינו חברות טובות אבל גם לא היינו אויבות, ולכן לא הבנתי למה שתזרוק לי את הקלסר ותדחוף אותי.

מה שקרה אחר כך היה גרוע יותר, כל החברות היפות והמקובלות של אנאבל התאספו סביבנו, אנאבל התקרבה אליי לפנים אמרה שניפגש היום בסוף היום ליד התורן של הדגל ותכסח אותי. אחר כך היא דחפה אותי עוד פעם ונעלמה יחד עם החברות שהלכו אחריה וצחקו.

יומני היקר, אתה יודע שאני ילדה ממוצעת ואפילו משועממת המראה החיצוני שלי ממוצע לגמריי, צבע העור, העיניים, הגובה, המשקל והשיער ממוצעים ממש, ולכן לא הבנתי למה זה קורה לי…

יש רק שתי סיבות בהן אני מוזרה, אימא שלי קראה לי בהרבה שמות ואני לא יכולה לשאול אותה למה כי היא מתה כשהייתי תינוקת, והסיבה השנייה היא שאף פעם  לא הייתי במטוס סילון או על אופנוע ים כי אני גרה עם הדודים שלי, כמו שאתה יודע, אימא שלי מתה ואבא שלי לא נמצא איתי הוא רק כותב לי מכתבים ואני עונה לו.

אני ילדה רגילה, אוהבת לצייר ציורי חיות, אוהבת לחלום, ורוצה להיות עם חברות כמו כל ילדה בגילי.

לא הצלחתי למצוא סיבה למה אנאבל רוצה להרביץ לי, גם כשניסיתי לברר עם החברות שלי לא מצאנו סיבה, ואני הרגשתי פחד מהמחשבה שאנבל מעוניינת להרביץ לי, רעדתי מלחשוב שכל החברות שלה אתה ואני לבד.

פחדתי ממה שעלול לקרות לי מהיום, הבנתי שהרבה דברים הולכים להשתנות

 רציתי לבקש עזרה מג’סטין ,ג’סטין הוא לא אחי האמיתי, הוא הבן של הדודים שלי.

למרות שהתלבטתי פניתי אליו, הוא סילק אותי גם אחריי שהסברתי לו במה מדובר הוא עדיין פגע בי וסילק אותי.

העובד בקפטריה שמע את ג’סטין צועק עליי הרגשתי  מושפלת. רצו לכתוב לי הערה כמעט התעלפתי מהמחשבה שהוא ראה את זה. מה שג’סטין לא ידע זה שהמנהל בישי שמע את הצעקות, הוא ניגש אל שנינו ושאל אם אנחנו רוצים הערה, אמרנו לו שאין צורך ואני מקווה שניצלתי…

הייתה לי תחושה קשה והבנתי שאולי לא ארצה להמשיך בחטיבה.

אני לא מהמקובלות, ההופעה שלי לא מקובלת הלבוש לא מגניב כמו שאר הבנות ואין לי חברים.

אני עצובה, מודאגת ופוחדת מהעתיד..

אני לא יודעת איך מתחיל יום ואיך הוא יסתיים..

אני כל כך מקווה שיהיה בסדר..