הכלבה ” אהובה”

שירה פתחה את הקופסא הארוזה בסרטים צבעוניים.

היום יום ההולדת שלה והיא היתה מאוד נרגשת לקראת המתנה הגדולה שקיבלה מאבא ואמא

מתוך הקופסא הציצה כלבה קטנה ושחורה.

שירה מיד התאהבה בגורה הקטנה,

וקראה בקול: ” אהובה”,זה יהיה שמה

כי אוהב אותה לנצח.

בכל הזדמנות היתה הגורה אהובה קופצת אל בין ברכיה של שירה ומתכרבלת בפינוק. שירה היתה מלטפת אותה ברכות ואהבה

מהראש ועד הזנב,  מהראש ועד הזנב,  מהראש ועד הזנב.

פתאום שמעה את הגורה אהובה עונה לה בנביחות קטנות שרק היא הבינה:

האו האו שירה היפה,

תמיד אקבל את פנייך בשמחה.

האו האו שירה הטובה,

לטפי אותי כדי שאהיה שמחה.

שירה גדלה וגם אהובה הגורה גדלה.

עד שהגיע הזמן ללכת לגן הילדים ולשחק עם חברים.

בזמן ששירה שיחקה בגן הילדים

אהובה הגורה היתה עושה בבית נזקים:

פעם אחת כירסמה את הנעליים החדשות והאדומות שקנו לשירה,

שירה היתה מאוד עצובה.

אהובה התקרבה, הניחה את ראשה על הברך של שירה ולחשה בשפה הכלבית שרק שירה מבינה:

האו האו שירה היפה

תמיד אקבל את פנייך בשמחה

האו האו שירה הטובה

לטפי אותי כדי שתהיי שמחה

פעם אחרת משכה את נייר הטואלט מהשירותים ועד לסלון.

היא נשכה את הנייר וחתכה אותו לחתיכות קטנטנות

עד שהסלון היה נראה  ממש כמו חצר שהתכסתה בשלג לבן

וזה עוד לא הסוף…

כששירה חזרה הביתה מהגן

היתה מסדרת בסבלנות את כל הבלגן,

ולא היתה כועסת על אהובה הגורה,

כי איך אפשר להאשים גורה שנשארה כל הבוקר לבדה.

שירה היתה מתיישבת ליד אהובה על הרצפה, ומלטפת אותה בהמון אהבה

מהראש ועד הזנב, מהראש ועד הזנב, מהראש ועד הזנב.

פעם אחת נכנסה אהובה לתוך ארון הבגדים של אמא,

והופ, הדלת נסגרה עליה.

אהובה פחדה מהחושך, אבל חיכתה בסבלנות.

כשהתחיל להרגיש לה חם ומחניק, שרטה את הדלת  ומשכה עליה את כל הבגדים שהיו תלויים על קולבים.

אהובה נבחה כל כך חזק , בכתה, התחננה, ורק בצהריים, כששירה חזרה מגן הילדים היא שחררה אותה מיד, כירבלה אותה בין בירכיה וליטפה אותה שוב ושוב עד שנרגעה למרות שהיה לה ריח נוראי של זיעה

כל אחר הצהריים הן שיחקו ביחד בגינה

ובערב כששירה צפתה בטלויזיה במנוחה

מיד קפצה הגורה אל בין ברכיה

ושירה ליטפה אותה ברוך ובאהבה

מהראש עד הזנב,מהראש עד הזנב,מהראש עד הזנב.

אהובה ענתה בנביחה המיוחדת שרק שירה היתה מבינה

האו האו שירה היפה,

היום לא קיבלתי את פנייך בשמחה.

האו האו שירה הטובה,

לטפי אותי כדי שאהיה שמחה.

הזמן חלף ושירה גדלה עד שהיתה תלמידה בבית ספר.

גם הגורה אהובה גדלה,והפכה לכלבה גדולה ויפה.

כבר לא משתוללת ועושה נזקים,

רק מחכה בשקט לשירה שתחזור מבית הספר

כדי שתוכל לנבוח לה את השיר:

האו האו שירה היפה

תמיד אקבל את פנייך בשמחה,

האו האו שירה הטובה,

לטפי אותי כדי שאהיה שמחה.

יום אחד חזרה שירה מבית הספר

להפתעתה  אהובה הכלבה לא קיבלה את פניה בכניסה.

מוזר מאוד, מה קרה?

שירה חיפשה בכל הארונות שבבית, חיפשה בגינה ומתחת למדרגות וגם שם אהובה לא היתה.

בדאגה גדולה חיפשה וחיפשה,קראה לה ושרקה

הרי לא יכול להיות שחברתה הכלבה נעלמה.

ואז נזכרה שלפני כמה ימים הכלבה אהובה משכה מהבית שמיכה, וגררה אותה למקום נסתר בגינה.

שירה התקרבה למקום בזהירות רבה.

רק אתמול היא הבחינה שהבטן של אהובה מאוד גדלה. ואולי הגיע הרגע…

אולי אהובה ממליטה?

אולי היא צריכה עזרה?

שירה התרגשה, הנה אהובה כלבתה,ולידה שלשה גורים קטנטנים בדיוק בצבע שלה. כל כך קטנים וחמודים.

היא התיישבה ליד אהובה הכלבה וליטפה אותה במבטה

אך לא נגעה בה בכלל.

למרות שהגורים היו כל כך מתוקים, שירה לא נגעהבהם.

אמא הזהירה אותה כבר לפני כמה ימים, שלא תפריע ולא תקלקל

רק אהובה הכלבה ליקקה אותם בקדחתנות

מהראש ועד הזנב, מהראש ועד הזנב, מהראש ועד הזנב.

זה נמשך שעה אולי אפילו יותר.

שירה הביטה בגורים וחשבה: הכלבה מלקקת ומלקקת , מלקקת ומלקקת ואין שום תגובה.

למה הם לא זזים?

למה הם לא נושמים?

                                      שירה פרצה בבכי נורא.

קראה לאמא שתבוא להושיט לאהובה עזרה.

כשאמא התקרבה, היא הבינה שאין כבר תקווה.

התכופפה לעברה של שירה, ליטפה את פניה הרטובות מדמעות

והסבירה לה בעדינות:

תסתכלי על אהובה הכלבה, ביתי.

את רואה שהיא הפסיקה ללקק את הגורים?

אנחנו תמיד מקווים שגורים שנולדים יישארו בחיים.

לפעמים זה קורה, ולפעמים אין מה לעשות, הם לא מצליחים.

אהובה קירבה את ראשה אל שירה ונבחה בלחישה:

האו האו שירה היפה,

היום לא קיבלתי את פנייך בשמחה,

האו האו שירה הטובה,

לטפי אותי, כי אני מאוד עצובה.

שירה ואמא ניחמו את אהובה הכלבה וליטפו אותה ברוך עוד שעה ארוכה:

מהראש ועד הזנב, מהראש ועד הזנב, מהראש ועד הזנב.

וכולם היו עצובים.

לפתע הרגישה שירה שאבא מרים אותה בזרועותיו החזקות.

היא רצתה לספר לו על מה שקרה, אבל לא יכלה להפסיק לבכות.

אבא ניגב  לה  את הדמעות, וחיבק חזק, וחזר על עצמו:

ש….ש….ש – שירונת מתוקה, את חלמת חלום נורא.

זה רק חלום,זה רק חלום, הכל בסדר, המשיכי לישון.

אבא השכיב אותה בחזרה במיטה, ושירה הושיטה את ידה וליטפה את אהובה הכלבה ששכבה לידה

מהראש ועד הזנב, מהראש ועד הזנב, מהראש ועד הזנב.