הכי סבא בעולם – עדנה חלד וגולי מור

להרבה ילדים יש סבא מיוחד שהם אוהבים אותו מאוד. סבא שמלמד דברים ומשחק משחקים ומספר סיפורים.

אז איך אספר לכם שסבא שלי באמת, אבל באמת, מיוחד?

מהכורסא שלו, שאליה היה מרותק במשך שנתיים, הוא ניהל ממלכת קסמים. בכל ביקור שלי שם הייתי נתקעת אצלו שעות כי כל הזמן היו שם אנשים, יוצאים ונכנסים כמו בתחנת רכבת.

כמה הרבה חבר’ה צעירים היו באים אליו! הם היו ממש חברים שלו. היו ביניהם כאלה שהיו אפילו צעירים ממנו בשבעים שנה! הם היו נדבקים אליו, מספרים לו על אהבותיהם ולפעמים גם על אכזבותיהם, והוא היה שולח אותם לדרכם עם מלא צחוקים.

אני הייתי יושבת בפינה של הספה עם האייפד, שלא יחשבו שאני שומעת, כי הם היו מדברים על ה-כל, ואני עוד הייתי צעירה מדי להשתתף אבל מה זה סקרנית…

זה לא דבר רגיל לדבר עם סבא שלך על כל דבר בעולם ואפילו ממש לצחוק עליו, ביחד איתו. למשל, לשיר לו שיר יומולדת שחיברנו עם מילים שטותיות כמו –

אפילו על מותו המתקרב הוא צחק יחד איתנו בלי חשבון. הומור שחור קוראים לזה. לא היה אכפת לו שנצחק על זה, כי הוא ידע שהוא זקן וזה מה שיקרה. אז יחד איתו התפוצצנו מצחוק מבדיחות דביליות.

”סבא שלנו מפחד שיפול

כל בוקר צורח כמו תרנגול”.

”סבא שלנו שותה לו קצת מיץ

אולי בקרוב יהפוך לעציץ”.

וכל כך צחקנו, שלא הבנתי שזה יקרה באמת.

ואז זה קרה. לפני כמה שבועות, פתאום בבת אחת. אמרו שזה היה דום לב. ואני רוצה כל כך להמשיך לצחוק עם סבא על זה שהנה עוד מעט הוא עומד למות.

אבל כבר אין לי עם מי לצחוק. אז אני צוחקת לי בשקט, מסתכלת על השמיים, וחושבת – סבא יקר. בטח היית כל כך שמח לצחוק עכשיו איתי שהגעת לשם.

תודה שהיית איתנו כל כך הרבה שנים. תודה.