השנה היא 2055, וכבר 35 שנים שלא ראינו את פני השטח. בשנת 2021 פרצה המלחמה על החיסונים שפיתחו המעצמות הגדולות וגם כמה מדינות קטנות עם יכולות טכנולוגיות מפותחות במיוחד. אלה היו חיסונים נגד נגיף הקורונה שהתפשט בעולם שנה לפני כן.

אבל אחרי כמה חודשים של הצלחה גדולה התברר שהנגיף מצליח לייצר מנגנונים של התחמקות מהמערכת החיסונית של הגוף ונוצרו מוטציות מסוכנות וקטלניות, ואז המדינות שהמציאו את החיסונים התחילו להתווכח איזה מהם הכי בטוח לשימוש ויעיל נגד הנגיף.

שיחות פנימיות של מנהיגים נהפכו לדיונים באו”ם, העולם רתח מרוב ויכוחים, ובסוף מנהיגי המעצמות עשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – מלחמה. אז התחילו ההפצצות ובכל יום ראינו בטלוויזיה עיר אחרת תחת מתקפה: הונג קונג, ניו יורק, וושינגטון, ברצלונה, ברלין, מוסקבה, טוקיו, קהיר וירושלים.

לא יכולנו להישאר על פני השטח עוד הרבה זמן אחרת נמות מרמות הקרינה בחוץ או מפצצה תועה, ולכן לא מעט אנשים החליטו להקים בונקרים תת-קרקעיים שבהם נוכל לשרוד מספיק זמן בשביל לבנות את התרבות מחדש. בכל העולם הוקמו במהירות מבנים עשויים מבטון מזוין ועופרת בשביל להגן על האנשים מפני הפצצות הקטלניות ומפני הקרינה הרדיואקטיבית. קראנו להם מאוּרות. לכל מקלט כזה נכנסו מדענים, אזרחים, בעלי חנויות ופוליטיקאים.

המאורות היו כמו ערים קטנות שנחצבו בסלעים הקשים וצוידו בציוד הכרחי להישרדות בשממה גרעינית למשך זמן לא ארוך, אבל מספיק בשביל שנוכל להתחיל לדאוג לעצמנו. החלק הכי קשה היה תהליך הכניסה, מכיוון שזה כמו לעבור דירה רק עם עוד אלפי אנשים וכשאין לך זמן. חששנו שלא נספיק להיכנס לשם ושניפגע מכל מיני דברים – נגיף קורונה, קרינה רדיואקטיבית, או שלא נצליח למצוא אוכל ומים.

הייתי בן 13 כשנכנסתי למאורה יחד עם אבא ואמא, אחי הגדול ואחי הקטן. היו שם בערך 5,000 אנשים, אבל היו מאורות גדולות משלנו. המקלט שלנו הוקם בחיפה, מתחת לאוניברסיטה, והחלק התחתון שלו הגיע ממש לגובה פני הים. היו לנו 50 קומות מתחת לאדמה – קומות מגורים, אזורי בילוי עם בתי קולנוע ומסעדות, פינות לספורט וכמה מפלסים רחבים לחקלאות.

בקומות התחתונות הייתה התחנה להפקת אנרגיה גרעינית שבה השתמשנו להאיר את המסתור שלנו, להפעיל את המכונות ולנקות את האוויר והמים. הילדים הקטנים פחדו להגיע לשם מפני שידעו שאותו כוח הרסני הוא זה שגרם לכך שיחיו במאורה, אבל גם הבינו שבלי הכוח הזה נצטרך לחיות בחושך, בקור ובלי אוויר לנשימה.

אני זוכר שבהתחלה התנאים היו קשים מאוד. בקושי הייתה לנו אספקת מזון והרבה אנשים כמעט גוועו ברעב. המומחים שהגיעו אתנו היו חייבים לחשוב על פתרונות מהירים ולקח כמה חודשים עד שיכולנו לאכול שוב מנות בגודל רגיל, להדליק את האור במסדרון בלי לחשוש שעוד מעט הוא לא יהיה שם ולהתקלח בלי להסתכל על מד המים שמראה שאנחנו מגיעים לקצה מכסת המים שניתנה לנו.

רק אחרי כמעט שנה יכולנו לנוח קצת ולהירגע, אבל אז כבר היינו צריכים להתקדם הלאה למשימות הבאות: הדבר החשוב הבא היה ליישב את הבתים שבנינו במאורה. באטיות רבה האנשים עברו מהמתחמים המשותפים אל המבנים הקטנים יותר. באותה תקופה לא היו תקציבים חודשיים לכל משפחה, לכן התבססנו על סחר חליפין פשוט.

החיים המשיכו כרגיל, אם אפשר בכלל לקרוא לזה ככה. בשנים הבאות תרבות הצריכה התחילה להתפתח ואנשים הקימו חנויות לכלבים, כלבו, מספרות לבני אדם ולחיות מחמד, חנויות בגדים ומוזיקה, וממש כמעט כל מה שצריך. הענף הראשון שהתפתח כאן למטה הוא חקלאות, וזה קרה בעזרת המדענים שפיתחו ירקות ופירות שיכולים לגדול עם פחות אור מאשר על פני השטח. ירדו אתנו למאורות גם עזים, כבשים, פרות וחזירים שמהם קיבלנו חלב וצמר. לא אכלנו בשר, כי לא רצינו לוותר על אף אחד מבעלי החיים.

הכי התרגשתי כשגילינו אחרי שלוש שנים שאנחנו לא הניצולים היחידים ויצרנו קשר עם מאורות אחרות בכל העולם. אלה היו ימים מופלאים! לא הלכנו לבית הספר, אנשים רקדו וקפצו באזורים המשותפים, וכולנו חשבנו שביחד נצליח לעבור את התקופה הנוראית הזו יותר בקלות.

היום נזכרתי בחיים הקודמים שלנו שאני עדיין מתגעגע אליהם. היה לנו בית גדול עם מרפסת נהדרת שממנה ראו את בית הספר שאליו הלכתי כל בוקר עד שהקורונה התפרצה ונכנסנו לסגר. בהתחלה המורה לתנ”ך חלה והדביק את כל כיתה א’4 והתלמידים נכנסו לבידוד, אבל זה היה מאוחר מדי כי 25 ילדים חלו והדביקו את המשפחות שלהם. רק בשכונה שלי מתו 78 אנשים, ובשכונות מסביב המון אנשים לא הצליחו להחלים.

אני זוכר שהייתה לנו כלבה גדולה בצבע לבן עם כתמים חומים. לא יכולנו להביא אותה אתנו למאורה כי לא היה מספיק אוכל. בכיתי יומיים לפני שעזבנו אותה ברחוב. היא הסתכלה עלינו ולא הבינה לאן אנחנו הולכים, ואני מקווה שהיא הצליחה לחיות עוד הרבה זמן בלעדינו. אני מתגעגע אליה.

אף אחד לא יכול לצאת מכאן כבר שנים. מפחיד מדי בחוץ, מסוכן מאוד, רמת הקרינה לא יורדת וייקח עוד הרבה מאוד שנים עד שנוכל לחשוב על חזרה. אני לא חושב שאהיה בחיים כדי לראות את זה. האמת היא שהפחד הכי גדול שלנו הוא בכלל לא קרינה אלא החשש מעוד נגיף כמו הקורונה שיהרוג את מי שניצל בפעם הקודמת. לכן אנחנו ממשיכים לרחוץ ידיים עשר פעמים ביום, מסתובבים עם מסכות מגן ושומרים על ריחוק אחד מהשני. זה ממש קשה לחיות ככה, אני מתגעגע לחיבוקים עם חברים ולטיולים בטבע. חסר לי הים, אני רוצה להרגיש שוב את החול הדוקרני ואת הרוח מעיפה לי את השיער על העיניים.

כולנו מנסים לזכור כמה שיותר את מה שהיה לנו פעם, לכן בכל מאורה הוקמה “כיכר העיר” ושם נטעו עץ אחד. החלטנו שבכיכר שלנו אנחנו רוצים עץ תפוח. מאז ועד היום הוא עומד שם, עץ אחד ויחיד. זו המזכרת שלנו מהעולם הישן שלמעלה, המקום שאליו אנחנו רוצים לחזור. אני מקווה שנוכל לצאת מכאן בקרוב. אני יודע שאנחנו נהיה הגרעין שיצית מחדש את התקווה. התקווה של המין האנושי.

• – הסוף –