לא יכולנו להישאר על פני השטח עוד הרבה זמן אחרת נמות מרמות הקרינה בחוץ או מפצצה תועה, ולכן לא מעט אנשים החליטו להקים בונקרים תת-קרקעיים שבהם נוכל לשרוד מספיק זמן בשביל לבנות את התרבות מחדש. בכל העולם הוקמו במהירות מבנים עשויים מבטון מזוין ועופרת בשביל להגן על האנשים מפני הפצצות הקטלניות ומפני הקרינה הרדיואקטיבית. קראנו להם מאוּרות. לכל מקלט כזה נכנסו מדענים, אזרחים, בעלי חנויות ופוליטיקאים.

המאורות היו כמו ערים קטנות שנחצבו בסלעים הקשים וצוידו בציוד הכרחי להישרדות בשממה גרעינית למשך זמן לא ארוך, אבל מספיק בשביל שנוכל להתחיל לדאוג לעצמנו. החלק הכי קשה היה תהליך הכניסה, מכיוון שזה כמו לעבור דירה רק עם עוד אלפי אנשים וכשאין לך זמן. חששנו שלא נספיק להיכנס לשם ושניפגע מכל מיני דברים – נגיף קורונה, קרינה רדיואקטיבית, או שלא נצליח למצוא אוכל ומים.

הייתי בן 13 כשנכנסתי למאורה יחד עם אבא ואמא, אחי הגדול ואחי הקטן. היו שם בערך 5,000 אנשים, אבל היו מאורות גדולות משלנו. המקלט שלנו הוקם בחיפה, מתחת לאוניברסיטה, והחלק התחתון שלו הגיע ממש לגובה פני הים. היו לנו 50 קומות מתחת לאדמה – קומות מגורים, אזורי בילוי עם בתי קולנוע ומסעדות, פינות לספורט וכמה מפלסים רחבים לחקלאות.

החיים המשיכו כרגיל, אם אפשר בכלל לקרוא לזה ככה. בשנים הבאות תרבות הצריכה התחילה להתפתח ואנשים הקימו חנויות לכלבים, כלבו, מספרות לבני אדם ולחיות מחמד, חנויות בגדים ומוזיקה, וממש כמעט כל מה שצריך. הענף הראשון שהתפתח כאן למטה הוא חקלאות, וזה קרה בעזרת המדענים שפיתחו ירקות ופירות שיכולים לגדול עם פחות אור מאשר על פני השטח. ירדו אתנו למאורות גם עזים, כבשים, פרות וחזירים שמהם קיבלנו חלב וצמר. לא אכלנו בשר, כי לא רצינו לוותר על אף אחד מבעלי החיים.

הכי התרגשתי כשגילינו אחרי שלוש שנים שאנחנו לא הניצולים היחידים ויצרנו קשר עם מאורות אחרות בכל העולם. אלה היו ימים מופלאים! לא הלכנו לבית הספר, אנשים רקדו וקפצו באזורים המשותפים, וכולנו חשבנו שביחד נצליח לעבור את התקופה הנוראית הזו יותר בקלות.

היום נזכרתי בחיים הקודמים שלנו שאני עדיין מתגעגע אליהם. היה לנו בית גדול עם מרפסת נהדרת שממנה ראו את בית הספר שאליו הלכתי כל בוקר עד שהקורונה התפרצה ונכנסנו לסגר. בהתחלה המורה לתנ”ך חלה והדביק את כל כיתה א’4 והתלמידים נכנסו לבידוד, אבל זה היה מאוחר מדי כי 25 ילדים חלו והדביקו את המשפחות שלהם. רק בשכונה שלי מתו 78 אנשים, ובשכונות מסביב המון אנשים לא הצליחו להחלים.

כולנו מנסים לזכור כמה שיותר את מה שהיה לנו פעם, לכן בכל מאורה הוקמה “כיכר העיר” ושם נטעו עץ אחד. החלטנו שבכיכר שלנו אנחנו רוצים עץ תפוח. מאז ועד היום הוא עומד שם, עץ אחד ויחיד. זו המזכרת שלנו מהעולם הישן שלמעלה, המקום שאליו אנחנו רוצים לחזור. אני מקווה שנוכל לצאת מכאן בקרוב. אני יודע שאנחנו נהיה הגרעין שיצית מחדש את התקווה. התקווה של המין האנושי.

• – הסוף –