מנצחת- מאת פלאי ואורי וינטר

כל השנה הזאת של הקורונה, אמא ואבא כל הזמן אומרים לי שאני יותר מידי זמן בטלפון. “שעות על גבי שעות” אמא אומרת. 

זה נכון, אני יודעת שלפעמים אני מגזימה. זה לא שאני כל כך אוהבת להיות בטלפון, לפעמים אני אפילו מרגישה שזה עושה לי סחרחורת. פשוט נורא משעמם לי. כל החברות שלי מהכיתה כל היום מעלות “סטורים” וככה אנחנו יודעות מה כל אחת עושה. בעיקר בתקופות שאין בית ספר ואנחנו לא יחד. יש לנו גם קבוצות שבהן אנחנו מתכתבות ומדברות ושולחות אחת לשניה סרטונים. לפעמים כשמותר, אנחנו קובעות להיפגש בגינה שבשכונה. אמא ואבא אומרים לי להיות עם מסיכה אפילו בגינה. אני לא אוהבת להיות עם מסיכה, אבל האמת שכבר התרגלתי וסבתא קנתה לי מסכות נורא יפות, ואפילו חליפת טרנינג עם מסיכה תואמת שזה הכי שווה.

אני לא אוהבת להיפגש עם החברות שלי אצלי בבית, כי הן מבלגנות לי את החדר ולא עוזרות לי לסדר אותו אח”כ, וגם בגלל אח שלי הגדול שעושה המון רעש. הוא כל הזמן משחק עם החברים שלו באיזה משחק בטלפון, ומדבר איתם בקולי קולות וזה נורא מעצבן ומפריע לנו. לפעמים הוא בועט חזק בקיר. יש שם כבר ממש חור מתחת לשולחן.

בכל פעם שאני שומעת את הבומים של הבעיטות שלו אני שמה ידיים על האוזניים. אני יודעת שהוא כועס כי הוא שוב מפסיד ולא מצליח להשיג מספיק נקודות כדי לסיים את המשחק. כבר המון זמן שהוא מנסה לצבור מספיק נקודות כדי לנצח. כל החברים שלו כבר סיימו וניצחו. אפילו האח השני שלי שהוא באמצע ביננו כבר הצליח לסיים את המשחק ורק תומר (ככה קוראים לו) לא מצליח.

כל ערב, תומר יוצא לשעה של ריצה. הוא מתכונן לצבא. הוא רוצה להיות בצבא במשהו שקוראים לו “יחידה מובחרת”. אני לא יודעת בדיוק מה זה, אבל הוא ואבא מדברים על זה כל הזמן.

יום אחד כשהוא יצא לרוץ, הוא שכח את הטלפון בבית. שמתי לב לזה כי לטלפון שלי היו רק 5% סוללה, וכשבאתי לשים אותו בטעינה, הטלפון של תומר היה שם. הוצאתי אותו מטעינה ושמתי את שלי במקום, ואז ראיתי שהוא בדיוק על המשחק שלו. הסתובבתי לו קצת בתוך המפה של המשחק וגם שיחקתי וצברתי לו די הרבה נקודות. שמחתי. 

שניה לפני שהוא הגיע הביתה כתבתי לי מהר את הסיסמה שלו על פתק קטן שהיה במטבח. בערב אחרי המקלחת הורדתי את המשחק לטלפון שלי ונכנסתי אליו עם הסיסמה של תומר. התכסיתי כולי מתחת לשמיכה העבה והנמכתי את הטלפון עד הסוף כדי שאבא ואמא לא ישמעו שאני משחקת. הם הכי כועסים כשאני בטלפון לפני השינה. הם אומרים שבגלל זה אני חולמת חלומות מפחידים. עד שנרדמתי השגתי לו 522 נקודות.

בבוקר התעוררתי מהשעון המעורר שכיוונתי לעצמי, חצי שעה לפני הזמן שאמא מעירה אותי בדרך כלל.

השגתי לו עוד 341 נקודות.

מאז, בכל יום אני משחקת במשחק שלו. אני דואגת לא לצבור יותר מידי נקודות כדי שהוא לא ישים לב. לפעמים אני גם קצת מאבדת נקודות, אבל אני ממש משתפרת ואני בטוחה שבקרוב הוא יצבור את כל הנקודות שצריך כדי לסיים את המשחק ולנצח. לא אכפת לי שאמא ואבא לא מרוצים ממני, אני חייבת להתקדם.

יום אחד תומר כמעט גילה את הסוד שלי. הוא קפץ עלי בהפתעה מאחורה. תמיד הוא עושה לי את זה. נבהלתי והתגלגלתי מצחוק כמו תמיד, ואז הטלפון שלי נפל לי מהיד והוא ראה שאני משחקת במשחק. הוא שאל אותי מה פתאום אני משחקת בו. ברגע הראשון התבלבלתי ולא ידעתי מה להגיד, אבל אז למזלי צלצלה לי התראה בטלפון שעוד עשר דקות יש לי שיעור פסנתר. אמא עשתה לי פעם את ההתראה הזאת, כדי שתזכיר לי תמיד לפני השיעור להתארגן לבד כמו גדולה. מאז הקורונה המורה שלי לא באה יותר ללמד בבית, אבל השארתי את ההתראה, כי אני מפחדת שאם אמחק אותה, אף פעם לא יהיו לי יותר שיעורי פסנתר. בכל אופן ההתראה גרמה לתומר לשכוח מהשאלה שלו והוא יצא מהחדר.

היום הודיעו בחדשות שהחל משבוע הבא יש שוב סגר. בכיתי כששמעתי את זה. כשאני לבד בבית ולא רואה את החברות ואת המורה שלי, אני נהיית עצובה והחלומות הרעים שלי חוזרים. מצד שני זה טוב, כי בשבועיים רצופים אני בטוחה שאשיג את כל הנקודות שאח שלי צריך כדי לסיים את המשחק ולנצח. בעוד חודש הוא מתגייס, אני חייבת להצליח עד אז.