אזור הנוחות

פרק 1 

יומני היקר,

אף פעם לא אהבתי במיוחד את החיים שלי.

בינתיים, הם נראים כרצף התרחשויות מצערות והתרחשויות פחות מצערות, לא יותר מזה.

אני מודעת לכך שיש אנשים שקשה להם הרבה יותר ממני, אני יודעת שאני צריכה להודות על מה שיש לי.

יש לי משפחה שאוהבת אותי, חתול מחמד עצל, קורת גג מעל ראשי ומקרר מלא במזון.

אז מדוע איני מרוצה מחיי ? התשובה פשוטה.

כי אני לא כמו כולם. 

אף פעם לא הייתי כמו הבנות הרגילות.

אני לא אוהבת ורוד, אני לא אוהבת ללבוש שמלות וחצאיות אני לא אוהבת להתאפר ולדבר על בנים.

רק לפני כמה ימים התרחש אחד מהחגים השמחים ביותר במדינה, חג פורים.

חג שנהג להיות החג האהוב עליי, לפני שנים.

כמו תמיד, נשארתי בבית וזללתי ממתקים.

את הבוקר העברתי בהשכמה מעייפת וישיבה מול המחשב במשך 7 שעות, במהלכה ביליתי בניסיון הקשבה למורה, שמחשבו נכבה כל כמה דקות.

במהלך אחר הצהריים ביליתי בניסיונות כושלים להירפא מכאב הראש הנוראי שתקף אותי, באמת מעניין למה.

השעון הראה את השעה 2:00 ולא הצלחתי להירדם. לאחר ישיבה ארוכה במיטתי וחוסר מעש, החלטתי לפרוק את כל מחשבותיי אצלך.

סיפור מחמם לב, לא כך ?

כעת השעון מראה את השעה 2:30, כבר מאוחר.

יומני היקר, סייעת לי מאוד הלילה, אך לכל דבר יש סוף.

הגיע הזמן לסיים את היום.

אני לא יכולה לשקר לך, לא טוב לי בבית הספר בכלל.

חשבתי שבכיתה י’ אנשים מתבגרים, תלמידים מחכימים, אבל מסתבר שלא.

בדיוק כמו ביסודי ובחטיבה, יש היררכיה חברתית וכמובן שאני נמצאת בתחתית.

חבורת הבנות היפהפיות, תמיד מוצאות דרך ייחודית להציק לי.

באילו דרכים הן מציקות לי, אתה שואל ? יותר קל לשאול באילו דרכים הן לא מציקות לי.

בניגוד לשיער הבלונדיני והחלק שלהן, השיער שלי קצר, שחור ונפוח. 

“איבדת את הדרך למחלקת הבנות ?” הן צוחקות, “התבלבלתָּ בשירותים”.

“היא לעולם לא תמצא חבר” הן מצחקקות כשאני נכנסת לכיתה.

“אני לא רוצה חבר! אני רוצה חברה!” אני רוצה לצעוק, אבל אני לא מסוגלת.

אני לא מספיק חזקה.

ולמען האמת יומני היקר, הסגר הזה לא משפר את מצבי כלל, אלא להפך.

אני מרגישה נורא.

בזכות כאב הראש הנוראי שהמבוגרים מכנים “למידה מרחוק”, הציונים שלי במתמטיקה יורדים אפילו יותר.

אתה יודע מה הסיבה האמיתית לכך שאני מפחדת לצאת מהארון ?

הממשלה.

הם דוחים כל כך הרבה הצעות חוק שנועדו לקדם שוויון וצדק.

בגללם תמיד חשבתי שאף אחד לא יקבל אותי.

לאחרונה, כל כך הרבה ערים הכריזו על תמיכתם בקהילה הגאה.

כל כך הרבה אנשים יצאו מהארון והכריזו על גאוותם ושמחתם.

לפני שבוע סבא שלי נפטר, בגלל נגיף הקורונה הארור.

אהבתי את סבא שלי, הוא היה כל כך קורן, אופטימי ושמח.

לאחר שנודע לי על פטירתו, הייתי מצוברחת יותר מתמיד.

הציונים שלי ירדו ואני נכשלת כמעט בכל המקצועות, המצב בבית שלי מזעזע, כבר אין שמחה ואחדות משפחתית, רק צרחות ומריבות, במיוחד בין ההורים.

הרגשתי נורא, רציתי רק לשכב במיטתי לנצח.

אבל אז חשבתי לעצמי, זה לא מה שסבא היה רוצה. 

יומני היקר, חיים רק פעם אחת.

החלטתי לצאת מהארון.

ולמען האמת, אני מתחרטת כל כך שחיכיתי!

ההורים שלי חייכו וחיבקו אותי, אפילו גיליתי שאמא שלי בעצמה ביסקסואלית.

בכיתי. אבל הפעם בכיתי מרוב אושר.

אתה יודע מה, יומני היקר ?

אולי המצב נורא, ילדים נכשלים ונכנסים לדיכאון בכל הארץ.

אבל תמיד יש סיבות לחיות, תמיד יש מקורות אור.

לפעמים צריך פשוט, לצאת מאזור הנוחות שלך.

אתה יודע יומני היקר, זה לא סוד שמגפת הקורונה גרמה להרבה מאוד בעיות.

היא פגעה בנפש שלנו, בבריאות שלנו, בביטחון והפרנסה שלנו ובהשכלה שלנו.

אבל היא גם גרמה לנו להבין – אנחנו צריכים לחיות!

אי אפשר להסתתר באזור הנוחות שלנו, חיים רק פעם אחת.

העולם מלא בסכנות, זה ידוע, בכל רגע עלול לקרות לנו משהו, או לאהובינו.

עלינו לחיות כאילו אין מחר.

עלינו לחיות, באמת.