אזור הנוחות

פרק 1 

יומני היקר,

אף פעם לא אהבתי במיוחד את החיים שלי.

בינתיים, הם נראים כרצף התרחשויות מצערות והתרחשויות פחות מצערות, לא יותר מזה.

אני מודעת לכך שיש אנשים שקשה להם הרבה יותר ממני, אני יודעת שאני צריכה להודות על מה שיש לי.

יש לי משפחה שאוהבת אותי, חתול מחמד עצל, קורת גג מעל ראשי ומקרר מלא במזון.

אז מדוע איני מרוצה מחיי ? התשובה פשוטה.

כי אני לא כמו כולם. 

אף פעם לא הייתי כמו הבנות הרגילות.

אני לא אוהבת ורוד, אני לא אוהבת ללבוש שמלות וחצאיות אני לא אוהבת להתאפר ולדבר על בנים.

השיער שלי שחור וקצר, אני נוהגת ללבוש בגדים ממחלקת הבנים ולמען האמת, אני מעדיפה לדבר על בנות.

שמעת נכון, אני לסבית.

ואני רועדת מפחד כל יום.

החיים שלי היו סבירים, כלומר יכולתי לשרוד בהם.

אבל אז הגיעה השנה “הנפלאה” ביותר, שנת 2020.

בהתחלה כשהודיעו על נגיף מסתורי, זה אפילו לא עניין אותי.

לא דמיינתי לעצמי שמגפה עולמית תפרוץ.

לפני שבוע, ביום הולדתי ה-15 קיבלתי מתנה מהוריי – אותך.

בהתחלה לא חשבתי שאי פעם אשתמש בך, חשבתי שאתה תישאר בודד בפינה בחדרי.

עד היום.

הממשלה הכריזה על סגר.

רק לפני כמה ימים התרחש אחד מהחגים השמחים ביותר במדינה, חג פורים.

חג שנהג להיות החג האהוב עליי, לפני שנים.

כמו תמיד, נשארתי בבית וזללתי ממתקים.

את הבוקר העברתי בהשכמה מעייפת וישיבה מול המחשב במשך 7 שעות, במהלכה ביליתי בניסיון הקשבה למורה, שמחשבו נכבה כל כמה דקות.

במהלך אחר הצהריים ביליתי בניסיונות כושלים להירפא מכאב הראש הנוראי שתקף אותי, באמת מעניין למה.

השעון הראה את השעה 2:00 ולא הצלחתי להירדם. לאחר ישיבה ארוכה במיטתי וחוסר מעש, החלטתי לפרוק את כל מחשבותיי אצלך.

סיפור מחמם לב, לא כך ?

כעת השעון מראה את השעה 2:30, כבר מאוחר.

יומני היקר, סייעת לי מאוד הלילה, אך לכל דבר יש סוף.

הגיע הזמן לסיים את היום.

פרק 2 

יומני היקר,

כן, אני יודעת, אני מצטערת, לא כתבתי לך במשך חודשים.

זוכר שסיפרתי לך על הסגר הראשון ? טוב, כנראה שהוא לא הצליח במיוחד.

צפיתי בחדשות עם הורי, כדי לראות אילו דברים נפלאים קרו בעולמנו היום.

לא הרבה, מפתיע.

אך לפתע הממשלה מסרה את הצהרתה. בערב ראש השנה מדינת ישראל תיכנס אל הסגר השני.

איזו דרך נפלאה להתחיל את השנה.

טוב, אמא שלי קוראת לי כדי לעזור לה במטלות הבית.

אעדכן בהמשך.

יומני היקר,

הבטחתי לעדכן אותך וכך אעשה עכשיו.

בעוד שעה אסעד עם משפחתי – ארוחת ערב ראש השנה.

היום התחיל הסגר השני, הידד.

במידה מסוימת אני שמחה, אני לא אאלץ ללכת לבית הספר.

אני לא יכולה לשקר לך, לא טוב לי בבית הספר בכלל.

חשבתי שבכיתה י’ אנשים מתבגרים, תלמידים מחכימים, אבל מסתבר שלא.

בדיוק כמו ביסודי ובחטיבה, יש היררכיה חברתית וכמובן שאני נמצאת בתחתית.

חבורת הבנות היפהפיות, תמיד מוצאות דרך ייחודית להציק לי.

באילו דרכים הן מציקות לי, אתה שואל ? יותר קל לשאול באילו דרכים הן לא מציקות לי.

בניגוד לשיער הבלונדיני והחלק שלהן, השיער שלי קצר, שחור ונפוח. 

“איבדת את הדרך למחלקת הבנות ?” הן צוחקות, “התבלבלתָּ בשירותים”.

“היא לעולם לא תמצא חבר” הן מצחקקות כשאני נכנסת לכיתה.

“אני לא רוצה חבר! אני רוצה חברה!” אני רוצה לצעוק, אבל אני לא מסוגלת.

אני לא מספיק חזקה.

ולמען האמת יומני היקר, הסגר הזה לא משפר את מצבי כלל, אלא להפך.

אני מרגישה נורא.

בזכות כאב הראש הנוראי שהמבוגרים מכנים “למידה מרחוק”, הציונים שלי במתמטיקה יורדים אפילו יותר.

ואת מי ההורים שלי מאשימים ? כמובן שאותי.

הם לא מסוגלים לדמיין שלפעמים בית ספר אשם, החברה אשמה, או שבכלל מישהו אשם חוץ ממני.

איך אני אמורה ללמוד ככה בכלל ? 

אני יושבת מול המחשב במשך שעות רצופות, מקשיבה למורות שקולן חלש וקטוע.

אני מנסה להבין את החומר ואת ההרצאה של המורה, אבל כאב הראש לא מפסיק לתקוף אותי מחדש.

אפילו הציונים שלי בשיעור ספרות – האהוב עליי ביותר החלו לרדת באופן משמעותי.

ההורים שלי אמרו שאם הציונים שלי לא יעלו, הם יחרימו את הפלאפון שלי.

אתה מבין, יומן ? החיים שלי לא במצב הטוב ביותר.

בתחילת השנה, כשעוד הלכנו לבית הספר לכמה ימים התחלתי להכיר חברות חדשות.

אבל קשה מאוד לשמור על קשר מרחוק, אני דואגת שאאבד את הקשר איתן

ואהיה בודדה לגמרי. אף אחת לא שמחה לנהל שיחה בעזרת הפלאפון.

יומני היקר, אני מתגעגעת כל כך לשגרה ולחיים הקודמים שלי.

אתה יודע מה הסיבה האמיתית לכך שאני מפחדת לצאת מהארון ?

הממשלה.

הם דוחים כל כך הרבה הצעות חוק שנועדו לקדם שוויון וצדק.

בגללם תמיד חשבתי שאף אחד לא יקבל אותי.

לאחרונה, כל כך הרבה ערים הכריזו על תמיכתם בקהילה הגאה.

כל כך הרבה אנשים יצאו מהארון והכריזו על גאוותם ושמחתם.

לפני שבוע סבא שלי נפטר, בגלל נגיף הקורונה הארור.

אהבתי את סבא שלי, הוא היה כל כך קורן, אופטימי ושמח.

לאחר שנודע לי על פטירתו, הייתי מצוברחת יותר מתמיד.

הציונים שלי ירדו ואני נכשלת כמעט בכל המקצועות, המצב בבית שלי מזעזע, כבר אין שמחה ואחדות משפחתית, רק צרחות ומריבות, במיוחד בין ההורים.

הרגשתי נורא, רציתי רק לשכב במיטתי לנצח.

אבל אז חשבתי לעצמי, זה לא מה שסבא היה רוצה. 

יומני היקר, חיים רק פעם אחת.

החלטתי לצאת מהארון.

ולמען האמת, אני מתחרטת כל כך שחיכיתי!

ההורים שלי חייכו וחיבקו אותי, אפילו גיליתי שאמא שלי בעצמה ביסקסואלית.

בכיתי. אבל הפעם בכיתי מרוב אושר.

אתה יודע מה, יומני היקר ?

אולי המצב נורא, ילדים נכשלים ונכנסים לדיכאון בכל הארץ.

אבל תמיד יש סיבות לחיות, תמיד יש מקורות אור.

לפעמים צריך פשוט, לצאת מאזור הנוחות שלך.

פרק 3 

יומני היקר,

אני כבר בכיתה יא’!

כן, אני מצטערת, שוב לא כתבתי לך הרבה מאוד זמן.

כמה חודשים לאחר הסגר השני, המציאו את החיסון נגד נגיף הקורונה.

בהתחלה רק המבוגרים התחסנו, אבל כבר בפסח כל המדינה הייתה מחוסנת.

המגפה חלפה, ברוב העולם. 

ונחש מה? יש לי חברה!

לא ידידה, חברה-חברה!

אני כל כך מתרגשת.

קוראים לה אמילי והיא יפהפייה, אני מחבבת אותה מאוד.

אתה יודע יומני היקר, זה לא סוד שמגפת הקורונה גרמה להרבה מאוד בעיות.

היא פגעה בנפש שלנו, בבריאות שלנו, בביטחון והפרנסה שלנו ובהשכלה שלנו.

אבל היא גם גרמה לנו להבין – אנחנו צריכים לחיות!

אי אפשר להסתתר באזור הנוחות שלנו, חיים רק פעם אחת.

העולם מלא בסכנות, זה ידוע, בכל רגע עלול לקרות לנו משהו, או לאהובינו.

עלינו לחיות כאילו אין מחר.

עלינו לחיות, באמת.