משימה בלתי אפשרית 2020

השבוע חזרתי הביתה עצבנית מבית הספר, המורה שלנו נתן לנו משימה בלתי אפשרית, נכנסתי הביתה בטריקת דלת וישר אמא שלי שאלה בצעקה: “רוני, מה קרה? מי עיצבן אותך? ולמה טרקת את הדלת?” “אמא את לא מאמינה איזו משימה נתנו לנו לשיעורי בית, אנחנו צריכים לכתוב על הקורונה, מה אני יודעת על הקורונה? מה זה השטויות האלה? הייתה כזאת שנה מעצבנת ולא טובה, מה אני כבר יכולה לכתוב” צעקתי בלי לקחת אוויר.

“רוני יקרה שלי, בואי נרגע נאכל ארוחת צהריים ואז נחשוב יחד, אל תדאגי יהיה בסדר”. אמא שלי תמיד יודעת איך להרגיע אותי.

אחה”צ (אחרי שנרגעתי), ישבתי עם אמא שלי על הספה והתחלנו לחשוב, מה אני יכולה להגיד על הקורונה ומה למדתי מהשנה הזאת. אמא שלי עודדה אותי ואמרה בחיוך: “רוני מתוקה, את הילדה הכי חכמה שאני מכירה בואי תתחילי לזרוק רעיונות לאוויר, יש לך המון מוח בתוך הראש שלך”. גלגלתי עיניים ואמרתי: “הראש שלך הרבה יותר גדול, יש לך יותר מוח, תתחילי את לזרוק רעיונות לאוויר”. אמא שלי לא אהבה את הבדיחה הזאת, באופן כללי אמא שלי חושבת שיש לי חוש הומור בעייתי.

אמא הציעה שאכתוב את המשימה, על המסכות והריחוק החברתי או הזומים ואני הצעתי שאכתוב, על איך היה להשתגע בסגר בבית, חשבנו אולי לכתוב על כל המקומות הסגורים ואיך עשינו הכל באינטרנט אמרתי שגם לא יכולתי לקבוע עם חברות ואולי נכתוב על זה.

“בואי נתחיל מהמסכות, מה את אומרת? כזה נורא?”, אמא שאלה, חשבתי על זה קצת והחלטתי שכן זה חלק ממש גרוע בשנה הזאת ושקצת קשה לי להיות עם המסיכה כל היום בבית ספר, אז אמרתי : “האמת שאין לי משהוא טוב להגיד על המסכות ואני שונאת שהיינו צריכים לשנות את החוקים לחלק מהמשחקים בהפסקה, את יודעת שאסור יותר לתפוס בתופסת? רק לגעת? את יודעת שזה ממש קשה לשחק ככה?” אמא צחקה ושאלה: “ולא הסתדרתם? נראה לי אתם משחקים הרבה?” חייכתי ואמרתי: “הסתדרנו פחות או יותר”. אמא הציעה שאעשה את המשימה בנושא הזה אבל לא הסכמתי מיד ועברנו לנושא הבא.

אמא שאלה אותי “היה כזה גרוע ללמוד בזום?” חשבתי על זה קצת, ואמרתי: “האמת שלא היה כזה נורא בזום, כי יכולתי לסגור את המצלמה ולהיות בטלפון” (אוי, לפי הפנים שלי אמא שלי, אולי לא הייתי צריכה להגיד את זה לידה) ואז חשבתי שבכלל הזום לימד אותי להיות עצמאית יותר (אין צלצולים בבית הייתי צריכה לדעת לבד מתי להיכנס לכל שיעור) ומתחשבת יותר (כי אי אפשר לדבר כולם בזום יחד ושמתי לב שבכיתה אני לא נותנת לילדים אחרים לדבר ובזום כן – כי אין ברירה) ואמא הסכימה איתי (אבל לא בעניין הטלפון) ואמרה: “אני גם חושבת שהזום לימד אותך להיות תלמידה וילדה יותר עצמאית ובוגרת, אז את רוצה לעשות את המשימה על הנושא הזה?”. “לא חושבת” אמרתי.

“אז בואי נעבור לנושא הבא, היה כזה גרוע בסגר?”  חשבתי על זה רגע ואמרתי: “האמת, היה דווקא ממש כיף להיות כל המשפחה ביחד בסגר, בנינו פאזלים, שיחקנו רמיקוב, שבץ נא ועוד מלא משחקים יחד (נעשיתי אלופת השש בש המשפחתית), והרגשתי הרבה יותר קרובה לאחיות שלי, בסגר גם הבנתי כמה חשובות לי החברות שלי וכמה אני צריכה אותן שיתמכו בי, והכי כיף שבסגר גם הייתי יכולה ללכת לישון בשתיים עשרה בלילה ולקום בשתיים עשרה בבוקר ואחרי זה עוד להיות באייפד כמה שאני רוצה” (בינינו לא בדיוק הלכתי לישון בשתיים עשרה בלילה וגם לא התעוררתי בשתיים עשרה בצהריים ובטח שלא הייתי באייפד כמה שאני רוצה – אבל הייתי יכולה, אם אמא שלי הייתה זורמת איתי).

אמא ליטפה את הראש שלי ואמרה: “רואה, גם זה לא היה כזה גרוע כמו שחשבת, אולי המשימה הזאת לא הייתה כ”כ בלתי אפשרית ואולי אולי, נלמד ממנה משהו, אז נעשה את המשימה על הסגר?” משכתי בכתפיי ואמרתי “לא”.

“או קיי, הנושא הבא, כל החנויות והמסעדות היו (ועדייו) סגורות, זה כזה נורא?” שאלה אמא כשהיא מרימה גבה אחת (אני אגלה לכם, שרק אמא שלי ואני יודעות לעשות את זה במשפחה שלנו, להרים גבה אחת), אז מיד הרמתי גם אני גבה ואמרתי: “לא יודעת, מצד אחד, הייתי יכולה לבחור מלא דברים באינטרנט (כולל אוכל), ואז היית אומרת אם מותר לי להזמין או לא וגם לא היה צריך לצאת מהבית (שזה קצת כיף). מצד שני, אני חושבת שאני מעדיפה ללכת לבחור בעצמי דברים בחנות ולא רק לבחור מתמונה, ואני קצת מתגעגעת ללכת למסעדות כל המשפחה יחד” אמא שלי אמרה: “את צודקת החלק הזה באמת קצת יותר מבאס, אז נראה לי תעשי את המשימה על הנושא הזה” הפעם משכתי רק כתף אחת למעלה ואמרתי: “לא זה לא מספיק מעניין וחשוב, תאכלס לא ממש שינה לי משהו”.

“זהו רוני יש לי רעיון, תעשי את המשימה על הדברים הטובים שהיו לך בקורונה, איך מכל דבר שהשתנה לנו השנה בגלל הקורונה, היה גם הרבה טוב וגם למדת מזה המון, אני רוצה לשתף אותך שהשנה הזאת הייתה מאתגרת גם למבוגרים שבינינו, גם לאבא ולי היה מוזר לעבוד בזום, להפסיק ללחוץ ידיים, להסתובב עם מסיכה כל היום, אלו דברים שהשתנו גם לנו וגם אנחנו הסתגלנו ומצאנו את הדרך להוציא מכל דבר את המקסימום”.

למחרת הגשתי את העבודה והמורה שלי ביקש שאקריא אותה לכל הכיתה וקיבלתי מדבקה של מצטיינת, אתם יודעים למה? כי ההורים שלי לימדו אותי להוציא מכל דבר את הטוב ביותר ולכן הייתי התלמידה היחידה שכתבה על החלק הטוב של השנה הזאת.