“דידי!” צעקתי. איפה את? תבואי, אני רוצה לומר לך משהו. דידי לא ענתה, וגם לא ידעתי היכן היא. התעוררתי מאוחר כי הים היה מאד שקט. למעשה, כבר כמה חודשים שהים מאד שקט ובלי גלים וספינות התיירים כבר לא מגיעות לבקר אותנו. פעם, לפני המון זמן הן היו מגיעות הרבה, כמעט כל הזמן מהבוקר עד הערב. הספינות היו עושות גלים גבוהים בים והיה לנו כיף. וגם התיירים שהיו על הספינות היו אנשים שמחים שעושים המון רעש. אני ודידי אחותי היינו שוחים לידן על הגלים ומתחרים מי מגיע ראשון מקצה הספינה ועד החרטום. דידי כמעט תמיד הייתה משיגה אותי, אבל ידעתי שאני אגדל ויום אחד אעקוף אותה. בכל מקרה, כל פעם שהייתה מגיעה ספינת תיירים כזאת אני ודידי היינו מתחרים, והאנשים שעל הספינה היו מאד מתלהבים ומוחאים לנו כפיים. זה היה ממש כיף. ולפעמים גם אבא ואימא שלי היו מצטרפים לשחייה ליד הספינות. אבא שלי, כחול הגב, הוא דולפין גדול וחזק שתמיד דאג שלא נשחה קרוב מידי לספינות- שלא ניפצע חס וחלילה. ואימא סנפיר היא דולפינה יפה ואצילית שתמיד מרעיפה עלינו אהבה ודואגת לנו: “תאכלו ותשתו הרבה שתהיו חזקים”.

אז כבר בטח ניחשתם, לי קוראים סמי ואני הבן הקטן במשפחת הדולפינים שגרה בים סוף שבמפרץ אילת. פעם, לפני הרבה שנים עוד לפני שאני ואחותי נולדנו, ההורים שלי גרו באוקיינוס הגדול. הם חיו שם עם המשפחות שלהם וכל היום היו עסוקים בלרדוף אחרי סרדינים ומקרלים. החיים שלהם היו די שקטים ורגועים עד שיום אחד בזמן שהם שחו בים הם נלכדו ברשת של דייגים. למרבה המזל, הדייגים מכרו אותם לבעלים של חוף הדולפינים שבים סוף, ממש כאן היכן שאנחנו גרים. בעלי החוף הם אנשים טובים שתמיד דואגים לנו לאוכל טרי, למקום בטוח לשחות ולמשחקים. והם גם מאד אוהבים אותנו. וכאן אנחנו נולדנו, אני ואחותי דידי.

המשכתי לשחות וחיפשתי את אחותי. פתאום ראיתי בזווית העין את סנפיר הגב של דידי חותך את המים ומתקרב לעברי במהירות. לפני שהספקתי לומר משהו, היא כבר קפצה מעלי ועברה אותי. היא תמיד אהבה להראות לי שהיא שוחה וקופצת יותר טוב ממני. הצטרפתי אליה בשחייה. “דידי, את יודעת מתי יבואו התיירים? כבר הרבה זמן שלא ראינו אותם”. דידי הביטה בי והשיבה: “טיפשון, איך אתה לא יודע זה בגלל הקורונה”. “בגלל מה?” שאלתי. “בגלל הקורונה” היא

ענתה, “זה סוג של מחלה חדשה וכל התיירים צריכים להישאר בבתים שלהם והם לא יכולים לצאת החוצה או לבקר אותנו. וזאת הסיבה שהים כל כך שקט ואין גלים”. “אז למה הם לא לוקחים תרופה לקורונה הזאת” שאלתי. “זה בגלל שעדיין לא המציאו אותה” ענתה דידי. “זה יקח עוד הרבה זמן עד שהתיירים ימצאו את התרופה ועד שכולם יקחו אותה ויוכלו לחזור ולבקר אותנו”. “אוף”, רטנתי, “משעמם לי ואין גלים”.

בדיוק באותו הרגע אבא כחול הגב התקרב אלינו. “רוצים לבוא איתי לים הפתוח?” הוא שאל. “נראה לי שהגיע הזמן שאלמד אתכם כיצד תופסים דג טונה”. “יששששששש!!!”, שנינו מאד התלהבנו. “בטח שרוצים אבא!”. שחינו אחריו במהירות ככל שיכלנו. אבא כחול הגב הוא דולפין גדול וחזק ומספיקות מעט חבטות סנפיר שלו בשביל שהוא יגיע למהירות מאד גדולה. אחרי מספר דקות של שחיה הגענו למים העמוקים. “עכשיו תשחו בשקט אחרי” הוא אמר. שחינו אחריו בטור ובשקט מבלי להוציא הגה, בדיוק כפי שביקש. ואז לפתע הוא סימן לנו להתקרב אליו. “תסתכלו שמה, אתם רואים את להקת דגי הטונה?” הוא שאל. לא ממש ראיתי כי המים היו מלאים ברסיסי אור שנשברו מקרני השמש החזקה.

אבל התביישתי ולא אמרתי כלום… אבא החל לשחות במהירות הולכת וגוברת עד שהתקרב ללהקת דגי הטונה. ואז במהירות עצומה הוא זינק לתוך הלהקה ויצא משם עם דג ענק בפיו. “קחו, תאכלו” הוא העביר לנו את דג הטונה. הדג היה בטעם נפלא! “זה הדג הכי טעים שאכלתי אבא”, אמרתי לו. אבל באותו הרגע הרצינו הפנים של אבא. “אתה מרגישים את מה שאני מרגיש?” הוא שאל. באותה השנייה חלפה מתחתנו להקה של דגים ענקיים. קפאתי בפחד במקומי. גם דידי לא זזה מרוב בהלה. מעולם לא ראיתי דגים ענקים כאלו- ארוכים כמו ספינות התיירים ובעלי סנפיר זנב ענק. “אבא” לחשתי בפחד. “מי הם? הם מסוכנים?” אבא הסתכל עלינו עם חיוך קטן. “מה, אף פעם לא ראיתם לווייתנים כחולים? הם גם נקראים המלכים של הים, הם חוצים אוקיינוסים שלמים ונותנים כבוד לכל חיות הים. יש לנו מזל גדול שהצלחנו לראות אותם היום. בטח הם שחו אחרי להקות דגי הטונה, הם גם אוהבים לאכול אותם”. “אבל אבא”, אמרה דידי. “יש להם פה כל כך גדול, אני פוחדת שהם יבלעו אותי”. אבא צחק. “את יכולה להירגע, הם לא אוהבים לאכול דולפינים. האוכל העיקרי שלהם הוא פלנקטון – סרטנים זעירים שחיים בים. בואו נשחה אחריהם”. אמר אבא והתחיל בשחייה איטית. “תראו, זו

משפחה של לווייתנים, ואפילו שוחים איתם שני פרטים צעירים!”. הוא הצביע לכיוון של שני לווייתנים בגודל של סירה בינונית. “וואו, הם כל כך ענקים” לחשתי. אחרי זמן מה ששחינו אחרי משפחת הלווייתנים החליט אבא שמספיק. “בואו, נחזור הבית לאימא ונספר לה את כל מה שקרה לנו היום. אני גם רוצה עוד לתפוס כמה דגי טונה ולהביא לאימא”.

השחייה חזרה הביתה עברה בשקט וברוגע. אבל שמתי לב שהים כבר לא שקט. גלים קטנים נעו על פני המים. “מה זה יכול להיות?” שאלתי. “הלווייתנים הענקיים יצרו את הגלים?”. “לא” אמר אבא, “אלו הספינות של התיירים. נראה לי שהתיירים סוף סוף מצאו את התרופה והם יבוא בקרוב לבקר אותנו שוב”. “יששששששש!!!” צהלנו דידי ואניי. הגענו חזרה לחוף ואבא נתן לאימא את דג הטונה שתפס. “וואו, איזה יופי” התפעלה אימא. “לא ידעתי שהגיעו להקות של דגי הטונה. בטוח שזה רק בשבילי? הילדים כבר אכלו?”. טוב, כבר אמרתי לכם שהיא דאגנית כזאת. אחרי שאימא אכלה סיפרנו לה כל מה שקרה, וגם שראינו את משפחת הלווייתנים הכחולים. ואז שמתי לב ששוב פעם מתחילים גלים.

והפעם ידעתי למה! ובאמת, לאחר מספר דקות הגיעה ספינת תיירים לחוף שלנו. אני ודידי התלהבנו מאד ויצאנו לשחייה מהירה. “בוא כבר”, אמרה דידי. היא לא הייתה צריכה לחכות הרבה כי זינקתי ומיד עקפתי אותה. קפצנו מעל הגלים לאורך הספינה, ממש כמו פעם מהקצה לחרטום. והפעם אני ניצחתי! “ישששששש!” צעקתי, אני האלוף! וכל התיירים שהיו על הספינה קמו ומחאו לנו כפיים, בעצם הם מחאו לי כפיים, בגלל שניצחתי!

   –   הסוף   –