גילי קפוארה

גילי הקפוארה והקורונה

קוראים לי גילי ועוד מעט אהיה בת 10.

עד לפני חצי שנה גרתי בנתניה. למדתי בבית הספר לאמנויות בעיר והיה לי כיף. היו לי חברות טובות ואתן שיחקתי אחרי בית הספר. היה לי גם חוג קפוארה עם מדריכה בשם ג’יני. היה כיף אתה. קראו לה ג’יני כי היא הייתה עושה קסמים עם ילדים. לא קסמים של להוציא שפן מהכובע אלא קסם שפתאום את יכולה לעשות גלגלון וסלטה בלי שהאמנת שאת יכולה.

כל אחד שמתאמן בקפוארה יותר משנתיים מקבל כינוי והכינוי שג’יני נתנה לי היה, “ארצ’יסטה.” אמנית בפורטוגזית.

ההורים שלי החליטו שעוברים לפרדסיה. אני לא רציתי והתנגדתי אבל זה לא עזר לי. הם רצו לעבור לבית פרטי במקום שקט ואמרו שיהיה לי טוב ושאני אכיר ילדים חדשים ושיהיה לי כיף.

הבעיה היא שהקורונה לא ממש אפשרה לי להכיר ילדים חדשים. בבית הספר לומדים בקפסולות. אין שיעורי אמנות ואני ממש לא אוהבת שיעורים אחרים.

אני אוהבת לצייר. ילדה שהצלחתי ליצור אתה קשר עברה קפסולה והתרחקה ממני. כל הילדים בפרדסיה הולכים לצופים אז שלחו אותי לצופים. הייתי פעמיים וזה הספיק לי. אני לא אוהבת את הצופים. למה אני צריכה לשיר מוראלים? וכשלא שרים משחקים שלוש מקלות. אני לא אהבתי את זה ולא רציתי ללכת יותר.

לא מזמן שמעתי בבית הספר שיש קפוארה בפארק. מי שמדריך שם הוא חבר של ג’יני. בהתחלה לא רציתי ללכת אבל אבא אמר לי שאם אני לא אלך אני אצטרך לעזור לסדר את הבית אז לקחתי את האופניים ונסעתי לפארק.

בשונה מנתניה, שבקבוצת הקפוארה שם יש בעיקר בנות וכמה בנים. בפרדסיה, כולם בנים ואני הבת היחידה. הכרתי חלק מהבנים מבית הספר. בהתחלה הם לא האמינו שבת מסוגלת לעשות תרגילי קפוארה. כשהם ראו אותי הם התפעלו והרגשתי טוב שם. המדריך ממש נחמד והיה שם ילד שכשעשיתי תרגיל הוא אמר, “וואו את ממש טובה גילי” ועוד שלושה ילדים אמרו לי אחר כך שאני טובה.

פתאום אחרי תקופה כל כך ארוכה נהניתי והרגשתי טוב. הייתי עם מדריך נחמד וילדים שאוהבים אותי. חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא ואבא שהיה לי ממש כיף וכולם שם בנים. אבא צחק ואמר, “הכי כיף לך”.