לשבור את החזיר

לשבור את החזיר/ אתגר קרת – הסיפור

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון. אמא דווקא כן רצתה, אבל
אבא לא הסכים לי. אמר שאני מפונק. “למה שנקנה, הא?” אמר לאמא. “למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום. אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן, אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר-כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט, הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה
שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא, אז אני לא מקבל שום
דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש.
כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני
אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.
החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא.

המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דוארשלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה.
“פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה”, אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת
ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני
מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, 2
בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. אני אוהב אותך, פסחזון”, אני אומר לו אחרי זה, “פייר אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר באלק אם אתה קופץ מהשולחן!”.

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך ובפראות.
“תיזהר, אבא”, אמרתי לו “אתה עושה לפסחזון כאב בטן”, אבל אבא המשיך. “הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד”. יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע”. אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה, כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. “את רואה שצדקתי”, הוא אמר לאמא, “ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?” “בטח שאני יודע”, אמרתי, “בטח, אבל למה פטיש?” “זה בשבילך”, אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. “רק תיזהר”.
בטח שאני אזהר”, אמרתי ובאמת נזהרתי, אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר: “נו, תשבור כבר את החזיר”. “מה?” שאלתי “את פסחזון?”. “כן, כן את פסחזון”, אמר אבא, “נו, תשבור אותו, מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו”.

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות
הבארט סימפסון! שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? “לא רוצה סימפסון”. החזרתי לאבא את הפטיש, “מספיק לי פסחזון”. “אתה לא מבין”, אמר אבא, “זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך”. אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום, הוא מת. “אבא”, תפסתי לו ברגל, “מה יואבי?” אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר, “אני רוצה עוד שקל, בבקשה”, התחננתי. “תן לי עוד שקל לדחור לו, מחר, אחרי השוקו, ואז לשבור, מחר, אני מבטיח”. “עוד 3 שקל?” חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, “את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות”. “כן, מודעות”, אמרתי, “מחר”. היו לי כבר דמעות בגרון.
אחרי שהם יצאו מהחדר, חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות.
פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, “אל תדאג”, לחשתי לו באוזן, “אני אציל אותך”.

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן
ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים.
“חזירים מתים על שדות”, אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה
“במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן”. חיכיתי לתשובה, אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצור. הוא ידע שלא יראה אותי לעולם.