מחשבות

“מה זה הקוביד תשע עשרה הזה?” שאלה הילה “ולמה אסור לנו לצאת מהבית?” הוסיפה. “את שואלת שאלות שגם אני לא יודע את התשובה שלהן” ענה אבא בחיוך והקפיץ את הילה על ידיו עד שנגעה בתקרה. “כמה זמן זה ימשך- אתה יודע?” התעניינה הילה, ושמץ של בדידות ועצבות החלו להיראות על פניה. “אולי נדע בהמשך” ענה אבא. “ועכשיו בואי לאכול צהרים בבקשה” אמר אבא כשהבין שהמצב מידרדר לאיטו. “רגע! רגע!” צעקה הילה כשאבא היה בדרכו למטבח. “רק עוד שאלה אחת!” אמרה הילה, קמה ונעמדה ליד החלון. “אתה חושב שנחיה? כאילו, אולי העולם רוצה שנפסיק להתרבות כי אנחנו הורסים ומשתלטים על העולם!” היא נאנחה אנחה קטנה והתבוננה בענן קטן שריחף לו לבד בשמיים. “אנחנו נחיה בטוח. אף אחד לא ירצה לבזבז ילדה חכמה כמוך” אמר אבא ופרע את שערה הזהוב המתולתל ובליבו קיווה שכך יהיה. כשהיה בדרכו למטבח שמע את הילה צועקת לו מרחוק: “רגע! שאלה אחרונה!” אז חזר לחדרה ואמר “בסדר, אבל בואי למטבח” אז הילה צעדה בצעדיה הקטנים עם הגרביים לצד צעדי הענק של אביה ושאלה “אז אתה יודע לפחות מתי יגיעו הקניות של הסופר?” “את זה אני דווקא כן יודע…” אמר “הן אמורות להגיע עכשיו”. לפתע נשמע צלצול פעמון הדלת. “רק רגע!” אמרה הילה בעודה בדרכה אל הדלת. תוך כדי החליקה מעט בגרביה אבל זה לא הזיז לה. כשפתחה את הדלת קראה “אבא! הקניות הגיעו!”