קורונה אהובתי/אליאן זמיר

“אמא!!!”,היא צעקה.

“מה עכשיו כבר קרה?”, החרדה שוב השתלטה עלי. “רק לא הודעה על חבר מאומת”, התפללתי. “שמעת שמצאו חיסון לקורונה??!”, שאלה אחוזת אימה. “שמעתי”, אמרתי וחייכתי. רווחת אנחה עברה בי, “הכל בסדר, כולם בריאים” , מלמלתי לעצמי והמשכתי לקרצף בסבון את המלפפון והעגבנייה. מי יודע מי נגע בהם…

אורית נכנסה לחדר והתיישבה על המיטה כשפניה שמוטות. היא הבינה שימי האנונימיות שלה תמו.

כמה היא פחדה מהמעבר למסגרת גדולה, חסרת אינטימיות, זרה ומוזרה. כיתה ז’ ??  למי כבר היה אכפת. החרדה הגדולה שהמסכה, זו שהצילה אותה בבית הספר החדש אליו הגיעה, זו שהסתירה את הפחדים, החיוך המאולץ כבר לא תהיה לה, שיתקה אותה. לבן, כחול או ורוד, רק את זה היתה צריכה לבחור. ימי העמידה מול המראה בחיפוש אחר חצ’קון חדש שיצא והפחד שמישהו יראה ויצחק, כבר לא היו רלוונטיים. כל עוד החצ’קון לא על העיניים, אפשר לנשום. הרי מקסימום תפגוש ביום 4 זוגות עיניים למשך שעה עד שעתיים.

אורית בהתה בחלון והחלה להעלות זיכרונות על הקורונה, אלה על ההתחלה המרגשת בה פגשה בה לראשונה, רגע לפני שקמלו ורפסו הציפיות שלה מהחברות הקרובות. ההסתרה מאחורי המסכה, ההתחמקות המותרת בדמות “קפסולות”. אותה קפסולה שלא השאירה לה ברירה, אלא ליצור כמה שפחות קשרים חברתיים. האשליה שהניג’וסים הבלתי פוסקים מאמא “נו, תתקשרי אליה…תכירי אותה..תני צ’אנס ..תגדלי קצת ביטחון”, לא יחזרו יותר.

הקורונה, זו שהגיחה לאוויר העולם כשעל ראשה מתנוסס כתר מלכותי, היתה החברה הטובה ביותר שלה. התקופה הארוכה בה נשארה עימה, יצרה אשליה שלא תעזוב אותה לעולם. ההודעה על החיסון הכתה בה כמי שמנהלת רומן סודי ונתפסה בכף.

“4,500” עמד בממוצע מניין החולים החדשים. כמעט שנה שכולם סופרים בעקביות את מניין החולים והמתים. שנה שכל יום מראיינים מישהו חדש, שאיבד את מקום עבודתו ופרנסתו. שנה שווירוס קטן מפיץ בכל דקה ביום, בהלה ופגע, אין לו מידה ואין לו צבע. אנשים בהיסטריה, בוכים ומפחדים.

ואורית? אורית דווקא נהנתה מהמצב ולא הרגישה רע ולו לרגע אחד. יום אסונם של רבים הפך ליום חגה, משל היתה כ”זאב משחר לטרף”.

כשמשבר הקורונה דחף רבים לעצבות ושפל, אורית ממש חגגה את המתנה שקיבלה לקראת גיל 12. הבת מצווה שהיה חייב לבטלה חסכה לה את המחשבה, אם תמר, זו שהיתה ה”בסטי” שלה עד כיתה ו’ ופתאום התאדתה מהעולם, תבוא בכלל ליום הולדתה. “הקיץ של אביה”, הסרט האלמותי שמתעד רגע שפל אליו הגיעה ילדה קטנה, שרצתה להיעלם מהעולם, כבר לא יהיה מנת חלקה.

פתאום, חגיגה מצומצמת יחד עם המשפחה, למרות האחים הקטנים שתמיד מעצבנים אותה, כבר לא היתה כל כך נוראה.

“אורית. בואי לאכול”, קראתי מהמטבח. כרגיל, אין קול ואין עונה.

נכנסתי לחדרה.

היא היתה ישובה על מיטתה, בוהה בחלון, מידי פעם מחייכת ומידי פעם מעקמת פרצוף. התיישבתי לידה. אורית הסתכלה עלי והדמעות החלו לזלוג על לחייה. חיבקתי אותה.

לא היה לי משהו אחר לתת לילדה.

למחרת דיווחו ברדיו “נחצה את רף 10,000 הנדבקים ביום עד אמצע ינואר”. אורית הגבירה את הרדיו והמתינה בדריכות לשמוע את המשך דבריו של קריין הרדיו. “תמשיך, תמשיך“, אמרה בשקיקה. “עלייה במספר החולים הקשים” בישר. “3,594 איש אובחנו אמש. נשקלת אפשרות להטיל סגר נוסף”, הוסיף באסרטיביות.

אורית נשמה לרווחה וניסתה להסתיר את החיוך המרוח על פניה.

אורית יצאה לבית הספר כשהיא מריצה בראשה את כל הנתונים שאמר הקריין. זה שמספר הנדבקים הולך ועולה, החשש שאנשים לא ימהרו להתחסן והתחזית  שזה יגרום לסגר נוסף. “טוב שיש למה לצפות”, חשבה.

כרגיל, היום התחיל בשעת מחנך. שיעור חברתי קראו לזה. יועצת בית הספר נכנסה לכיתה והגדירה מטרה “מיומנות חברתית”. התחום הרגשי הפך ללהיט בבית הספר. אורית כבר היתה מורגלת שקריאת הבוקר התחלפה לה בציור סמיילי, שמח או עצוב , בהתאם למצב הרוח. “איפה הייתם לפני הקורונה? כשעמית הרביץ ליהלי ואף אחד לא עזר לו כי הוא מלך הכיתה”. איפה היתה אותה “הידברות” וקבלת השונה ? תהתה אורית בינה לבין עצמה.

בסוף השיעור, היועצת בישרה לכולם שממש אוטוטו חוזרים לחיים הרגילים. “עוד קצת, ילדים מתוקים”, אמרה וכל שאורית קיוותה היה שמר ישראלי לא ירוץ להתחסן כי הוא יותר חכם מכולם. “אמרו שיהיה סגר”, נפלט לאורית.

 45 הדקות הסתיימו ונשמע הצלצול הגואל. מזל שההפסקה קצרה. רק 15 דקות ומתחילים שיעור חדש. אורית יצאה בצעדים קטנים ואיטיים לעבר הספסל הירוק. דנה כבר ישבה שם. “אולי היא תקום עד שאגיע”, התפללה אורית והקטינה יותר את צעדיה. דנה שהיתה עסוקה באכילת הסנדוויץ’ שלה, הרימה את ראשה והסתכלה על אורית. היא זזה קצת ימינה, משל כאילו הזמינה אותה לשבת לידה, תוך שהיא מחייכת חיוך ביישני לעברה. אורית, שעד אז מעולם לא החליפה מילה עם דנה, התיישבה לידה.

אחרי כמעט שנה, בה המסכה היתה חלק בלתי נפרד מפניה של אורית, פעם ראשונה הרשתה לעצמה להיפרד ממנה והחלה לאכול גם היא את ארוחת הבוקר שלה. ריח חריף של נקניק עלה מהסנדוויץ’ של דנה. “מה את אוכלת?” שאלה אורית, תוך שהיא סותמת את אפה, שחס וחלילה לא תשאף עוד מהריח. דנה השפילה מבטה. “אמא שלי…אומרת שזה בריא”, אמרה דנה ועיקמה פרצוף.

אורית החלה לצחקק. תוך שניות, החלו השתיים להתחרות איזו אמא תזכה בתחרות האמא הכי המעצבנת בעולם. השד הגדול, זה שמנע ממנה לדבר “חלילה” בלי מסיכה, נעלם באחת.

רק אז, זה היכה בה. אורית הבינה עד כמה כבני אדם אנו זקוקים לקיומם של אנשים ומערכות יחסים בחיינו. ההדחקה הארוכה גרמה לה לשכוח את התחושה.

אורית סיימה את יום הלימודים בקפסולת פרח. היא יצאה כשעל פניה חיוך רחב, תוך שהיא מרשה לעצמה להוריד את המסכה באוויר הפתוח.

אורית נכנסה לבית. היה מבזק מיוחד בטלוויזיה. “התגלה זן חדש של קורונה בישראל“, אמרתי לה כאחוזת אימה.

ברקע נשמע הקריין מבשר רעות לאומה: “הנגיף החדש הרבה יותר מדבק. מדובר בכ-70 אחוזים יותר”.