מסיבת (אחרי) קורונה

“אני לא רוצה לכתוב על הקורונה” אמר הדר בקול חלש אך החלטי.

“אבל זו היתה ההנחיה” השיב אבא.

“אני רוצה לכתוב על מסיבה, אבל לא של יום הולדת. מסיבה של שבוע שלם. מסיבה של אחרי קורונה”.

“אבל הסיפור צריך להיות על מה שקרה בתקופת הקורונה. זה מה שביקשו”.

“לא בא לי. רוצה סיפור על מסיבה”.

“אוקיי, על איזו מסיבה חשבת?”

“מסיבה של נינג’ות”.

“נינג’ות?”

“כן, נינג’ות שמחפשות את המטמון ויהיו שם הרבה משימות וגם בגדים של נינג’ות, רטיות של נינג’ות וחרבות של נינג’ות”.

“אני מבין שיהיו נינג’ות והרבה מהן, אבל מה חוץ מנינג’ות?”

“פיצוצים ונשקים, ועוגה… עוגה של נינג’ות. בטעם וניל ושוקולד, כמו שנינג’ות אוהבות. עם בצק סוכר בצבע זהב. וכל מי שיחתום על ההזמנה יכול להגיע ומי שלא יחתום לא מוזמן”.

“אולי בכל זאת משהו שקשור לקורונה. אפשר להכניס לסיפור מסכות? מסכות נגד קורונה?”

“לא, אבל אפשר מסכות של נינג’ות. בכל הצבעים. ירוק, אדום, כחול ועוד אחד ירוק.”

“נשמע אחלה, חתיכת מסיבה. נראה לי שכדאי להתחיל ולתכנן אותה”.

“אפשר, אבל יש בעיה כי יש סיכוי גדול שנינג’ות אמיתיות יקראו את ההזמנה ואז גם הן יגיעו למסיבה. ולא יהיה אפשר לדעת מי זה נינג’ה אמיתית ומי זה ילד שהתחפש לנינג’ה. ולנינג’ות יהיו מגנים”.

“אבל לנינג’ות אין מגנים. יש להם חרבות וכוכבי נינג’ה אבל לא מגנים.”

“אבא, זה סיפור שלי. לנינג’ות יש מגנים. הנה, ציירתי נינג’ה עם מגן. אתה רואה? ובמסיבה יהיו שוקולדים, מרשמלו, טופי וסוכריות”.

“אין ספק שלגבי האוכל אתה יודע לפרט יפה”.

“וסוכריות על מקל. ואחים לא באים למסיבה. נשארים בבית עם אבא ואמא. נראה לי שהנינג’ות האמיתיות יגיעו ואז כולם יהיו עצובים.”

“למה?”

“כי הילדים גם רוצים להיות נינג’ות אמיתיות. ויהיו גם סוכריות על מקל בטעם ענבים, ויש סוכריות חמוצות וזהובות. מי שלא אוהב חמוץ שיאכל את השני.”

“אבל מה עושים עם זה שכולם עצובים?”

“שיכינו לעצמם תחפושות כמו של הנינג’ות ואז הם ירגישו יותר טוב”.

“כל כך פשוט, איך לא חשבתי על זה…”

“כולם ילכו הביתה בעשר בלילה.”

“זה לא מאוחר?”

“זה לא מאוחר מספיק. יהיו הפתעות וזהו”.

“מה עם הקורונה?”

“לא, לא. די עם הקורונה. מספיק עם זה. זה סיפור של אחרי הקורונה. של מסיבת נינג’ות.”