פשוט לנסות

שלום, שמי הוא אופק ואפשר לומר שאני בהחלט לא חביב המורים. בעיקר לא חביב המורה לכימיה, רבקה.

אני רק בחודש הראשון לכיתה ז’, אבל אני ורבקה כבר רשמנו הרבה עימותים.

אתם בטח שואלים: איך רבקה ואתה הפכתם להיות כל כך “אנטי”?

אז אני מודה שאני לא תמיד עושה את שיעורי הבית (תיקון: אני אף פעם לא עושה את שיעורי הבית, במיוחד בכימיה). אבל זה לא תמיד באשמתי.

גם החברים שלי שואלים אותי מה הסיפור ביני לבין רבקה. עכשיו תורכם לשמוע אותו.

הכל התחיל ביום הראשון של כיתה ז’. היום הלך מצוין, עד השעה השביעית (ניחשתם נכון: שיעור כימיה).

רבקה נכנסה לכיתה ואמרה: “כולם לפתוח ספר כימיה ראשון בעמוד 1”.

השתתקתי. האמת שגם כל הכיתה השתתקה, אבל אני יותר: לא היה לי ספר כימיה. 

“אבל המורה רבקה”, שאלה נויה, “אנחנו לא אמורים לעשות שיעור נחמד לתחילת השנה?”.

“השיעור הנחמד הזה יהיה בספר. ועכשיו, פעם שנייה, תוציאו ספר כימיה ותפתחו בעמוד 1”.

למדנו על כל מיני בלה בלה בלה, ובלה בלה בלה, עד שלשם שינוי הגיע משהו שעניין אותי.

“כאשר אתה לוקח חיסון, מוזרקים אליך לגוף מספר נגיפים, הלא הם נוגדנים, שיעזרו למערכת החיסונית שלך להכיר את המחלה או הנגיף”.

“לדוגמה, בחיסון לקורונה יוזרקו לך מספר נוגדנים שיעזרו למערכת החיסונית שלך להכיר את הנגיף ולא להידבק בו כשהוא יגיע באמת”. 

כששמעתי את צמד המילים “חיסון לקורונה” הרמתי את הראש. הרי אבא שלי הוא כימאי שחורש כבר חודשים למצוא את החיסון לקורונה.

“אופק,” לפתע פנתה אליי רבקה.

“כן,” השבתי מהורהר. 

“ממה מורכבת נורה?”. 

מה? לא דיברנו הרגע על חיסונים? 

“נו אופק, מה התשובה?” היא שאלה אותי שוב. 

“רבקה, לא דיברנו הרגע על חיסונים?”. 

“כן, אבל זהו סיכום השיעור”.

ידעתי שבסוף משהו ישתבש! 

“אהההה… מקיא של פיל?”

מאחור נשמעו צחקוקים. 

“טעות” ענתה רבקה בזעף. “מי שלא עונה נכון על שאלות סיכום השיעור, מקבל תוספת שיעורים. כולם לרשום ביומנים: שיעורי בית בכימיה – עמודים 2-20.

אופק, תרשום לך גם לעשות את הפרק על הנורה. זה 40 עמודים”.

“אבל למה את כל הפרק, ולא שני עמודים?”.

“אתה אמור לעשות את מה שאני אומרת וזהו, בסדר?”.

“לא”, עניתי. ועכשיו רבקה כבר רתחה. “אם אתה לא עושה שיעורי בית, אז אני מרתקת אותך! סוף פסוק”.

וואי וואי, רבקה מורה קשוחה.

יופי, עכשיו אני צריך לעשות את כל הפרק על הנורה.

כשיצאתי מבית הספר שמעתי שכולם חושבים כמוני, ששיעור הכימיה היה ממש לא “שיעור נחמד לתחילת השנה”.

“נו, אז איך היה שיעור כימיה?” שאל אותי בבית אבא (הכימאי, להזכירכם). “אההההה… היה כיף. אפשר לעזור לך בחיסון?” שאלתי אותו בפעם המיליון.

“אופק, כמה פעמים אצטרך לומר לך שהחיסון הוא עסק לגדולים?”.

“נכון אופק”, הסכימה אמא, “החיסון עלול להיות מסוכן מאוד בשבילך”.

אני לא יודע למה, אבל היום לא הייתי עייף בכלל. כשהייתי עדיין ער באחת-עשרה בלילה, שמתי לב שאבא לא נמצא בסלון וגם לא אמא, הם כבר ישנו בחדרם.

חשבתי לעצמי: זו ההזדמנות שלי, אבא אף פעם לא מרשה לי להתעסק עם מה שיש במעבדה. צעדתי בשקט מופתי, וראיתי את הניסויים של אבא לפתח נוגדנים. רציתי לשלב קצת מבחנות, אבל פחדתי שיהיה פיצוץ.

לאחר הרבה התלבטויות, החלטתי לאזור אומץ. לקחתי נשימה עמוקה, והתחלתי לערבב בין כמה מבחנות.

למרבה המזל לא היה פיצוץ, וגם לא שום דבר מעניין אחר, ובשלב זה החלטתי שמוטב שאחזור למיטה.

למחרת בבוקר, אבא לא כל כך אהב לראות את המבחנות שלו מעורבבות במעבדה. “לאאאאאא! כל העבודה שלי התערבבה” הוא צרח, וכמעט בכה.

“לא נורא”, אמא ניסתה לנחם אותו, ואני לא רציתי לגלות לו שזו עבודה שלי.

כשהלכתי לבית הספר נזכרתי שיש לנו שיעור כימיה בשעה הראשונה. אוי לא! שיעורי הבית! שכחתי לעשות אותם! 

“בוקר טוב תלמידים”, פתחה רבקה, בדקה נוכחות וציינה שבלה בלה בלה, וכן בלה בלה בלה. ואז הגיע הרגע של שיעורי הבית. זה היה מלחיץ, במיוחד לאור העובדה שכמעט כולם עשו את שיעורי הבית (וזה נדיר אצלנו בכיתה).

“אופק?” פנתה אליי רבקה.

“כן?”, עניתי כאילו שאני לא יודע שהיא הולכת לשאול אותי עכשיו אם עשיתי שיעורי בית. 

“האם עשית שיעורי בית?”.

“אהההה… כן”, שיקרתי.

“אז תראה לי אותם”, פקדה.

אוי לא, שכחתי לגמרי שצריך גם להראות למורה את שיעורי הבית!

“אההה… הנה”, הראיתי לה את החוברת ועצמתי עיניים. נשמעו צחקוקים מאחור. 

“אופק, העמודים האלה ריקים”. 

“אה, באמת? זאת אומרת, נכון”.

“אז אני נאלצת לרתק אותך לשעה וחצי”, הודיעה. 

“רגע אחד, לפי החוקים זה לא אמור להיות רק לשעה?” שאלתי. 

“כן”, השיבה, “אבל גם שיקרת בכך שאמרת שעשית את שיעורי הבית”. 

אוי לא. נזפתי בעצמי על כך שאמרתי שלא עשיתי את שיעורי הבית. אחר כך היא שוב עשתה את הבלה בלה בלה שלה והשאירה את השיעור משעמם.

בסוף היום כמעט והלכתי הביתה, עד שנזכרתי שאני צריך ללכת לריתוק. ניגשתי למזכירות והראיתי את פתקי הריתוק שלי. 

“שוב?”, שאלה נועם המזכירה. התעלמתי מהשאלה. סימסתי לאבא שאחזור מאוחר יותר הביתה כי אני בריתוק.

אבא לא ענה לי. אולי קרה לו משהו? טוב, אולי פשוט הוא לא מחובר.

באותו רגע בדיוק התקשר אליי מספר חסום.

“שלום, אתה אופק, בנו של מפתח החיסון?”.

באותו רגע לא הבנתי מה קרה. למה שמישהו לא מוכר יתקשר אליי ויידע ששמי הוא אופק? אבל רגע אחד, הוא לא אמר הרגע “בנו של מפתח החיסון”? 

פתאום הכל הסתדר לי. אני ערבבתי את המבחנות של אבא, ויצרתי בטעות את החיסון לקורונה! 

בטח אבא הבין שזה אני, ואמר לעיתונאים לראיין אותי.

פתאום הבנתי שאני נמצא בעיצומו של ראיון.

האיש בטלפון שאל אותי כמה שאלות, בעיקר על לימודי הכימיה שלי. 

“בכלל לא למדתי כימיה,” עניתי, “סתם ערבבתי מבחנות. לפעמים הדרך הטובה ביותר היא פשוט לנסות”. 

זו גם הייתה הכותרת למחרת בעיתון.

למחרת רבקה רצתה לדבר איתי. “אופק, אני רוצה להגיד לך כל הכבוד ואני גם סולחת לך על שיעורי הבית”. 

מאז כימיה הפך להיות מקצוע שמעניין אותי מאוד, וגיליתי שאפשר אפילו לאהוב אותו.

אה, ואני ורבקה כבר לא כל כך “אנטי”.