הַסִפּוּר “עוּגִיוֹת”

סִפּוּר פּוּאֶנְטָה הוּא סִפּוּר עִם סוֹף מַפְתִיעַ. הַסִפּוּר “עוּגִיוֹת” מוֹפִיעַ בַּסֵפֶר “הֱיוּ שָׁלוֹם וְתוֹדָה עַל הַדָגִים” בְּסִדְרַת “מַדְרִיךְ הַטְרֶמְפִּיסְט לַגָלַקְסְיָה” מֵאֵת דַאגְלָס אָדַמְס، וְהוּא דֻגְמָה מְצֻיֶנֶת לְסִפּוּר פּוּאֶנְטָה. מְעַנְיֵן אִם תַצְלִיחוּ לְנַחֵשׁ אֶת הַסוֹף

איור: דיאנה פרוקופץ

“אָז תְנִי לִי לְסַפֵּר לָךְ סִפּוּר יָשַׁבְתִי בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת לְיַד שֻׁלְחָן מִשְׂמֹאלִי הָיָה עִתוֹן، מִימִינִי، כּוֹס קָפֶה، וּבְאֶמְצַע הַשֻׁלְחָן – חֲבִילַת עוּגִיוֹת”.

“אֲנִי מְבִינָה. אַתָה יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַסִפּוּר”.

“מָה שֶׁאַתְ לֹא מְבִינָה، כִּי עֲדַיִן לֹא הִזְכַּרְתִי אֶת זֶה، שֶׁמוּלִי، בְּאוֹתוֹ שֻׁלְחָן، כְּבָר יָשַׁב מִישֶׁהוּ”.

“אֵיךְ הוּא נִרְאָה؟”

“רָגִיל לַחֲלוּטִין. הָיָה לוֹ תִיק، הוּא לָבַשׁ חֲלִיפָה. הוּא לֹא נִרְאָה כְּאִלוּ הוּא עוֹמֵד לַעֲשׂוֹת מַשֶׁהוּ מוּזָר”.

“אָה، אֲנִי מַכִּירָה אֶת הַטִיפּוּס. אָז מָה הוּא עָשָׂה؟”

“זֶה מָה שֶׁהוּא עָשָׂה: הוּא רָכַן מֵעֵבֶר לַשֻׁלְחָן، לָקַח אֶת חֲבִילַת הָעוּגִיוֹת פָּתַח אוֹתָהּ וְלָקַח עוּגִיָה אַחַת”.

“וְ …؟”

“אָכַל אוֹתָהּ”.

“מָה؟”

“הוּא אָכַל אוֹתָהּ”.

“וָאוּ. וּמָה אַתָה עָשִׂיתָ؟”

“וּבְכֵן، בַּנְסִבּוֹת שֶׁנוֹצְרוּ، עָשִׂיתִי מָה שֶׁכָּל אָדָם אַנְגְלִי עִם דָם חַם הָיָה חַיָב לַעֲשׂוֹת. הִתְעַלַמְתִי מִזֶה”.

“מָה؟ לָמָה؟”

“צָרִיךְ לְהָבִין، זֶה לֹא מַצָב שֶׁהֵכִינוּ אוֹתִי אֵלָיו، נָכוֹן؟ הִבַּטְתִי פְּנִימָה، צָלַלְתִי לְתוֹךְ עַצְמִי וְגִלִיתִי שֶׁשׁוּם דָבָר בַּחִנוּךְ שֶׁלִי، בַּחַיִים שֶׁלִי، אֲפִלוּ לֹא בָּאִינְסְטִינְקְטִים הַקְדוּמִים שֶׁבִּי، לֹא הֵכִין אוֹתִי לְמַצָב שֶׁבּוֹ מִישֶׁהוּ בְּפַשְׁטוּת، בְּאֹפֶן רָגוּעַ לַחֲלוּטִין، יוֹשֵׁב מוּלִי וְגוֹנֵב לִי עוּגִיָה “.

“טוֹב، הָיִיתָ יָכוֹל … בְּעֶצֶם، אֲנִי לֹא לְגַמְרֵי בְּטוּחָה אֵיךְ אֲנִי הָיִיתִי מְגִיבָה לְדָבָר כָּזֶה. אָז מָה קָרָה אַחַר כָּךְ؟”

“לֹא הֵרַמְתִי אֶת הָעֵינַיִם מֵהָעִתוֹן. נָעַצְתִי מַבָּט מְתֻסְכָּל בַּתַשְׁבֵּץ. לֹא הִצְלַחְתִי לִפְתֹר אֲפִלוּ הַגְדָרָה אַחַת. לָקַחְתִי לְגִימָה מֵהַקָפֶה שֶׁלִי. הוּא הָיָה יוֹתֵר מִדַי חַם מִכְּדֵי לִשְׁתוֹת אוֹתוֹ، אָז לֹא יָכֹלְתִי לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָבָר. אִמַצְתִי אֶת לִבִּי، לָקַחְתִי  עוּגִיָה”וְהִשְׁתַדַלְתִי מְאֹד לֹא לָשִׂים לב   

“כֵּן…?”

“שֶׁהַחֲבִילָה כְּבָר פְּתוּחָה בְּאֹפֶן מִסְתוֹרִי.”

“אֲבָל הֵשַׁבְתָ מִלְחָמָה! לֹא וִתַרְתָ!”

“בְּדֶרֶךְ מְסֻיֶמֶת, כֵּן. אָכַלְתִי אֶת הָעוּגִיָה. אָכַלְתִי אוֹתָהּ לְאַט, בְּאֹפֶן בָּרוּר, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיֶה לוֹ סָפֵק שֶׁזֶה מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה. כִּי כְּשֶׁאֲנִי אוֹכֵל עוּגִיָה…”

“כֵּן?”

“הִיא נִשְׁאֶרֶת אֲכוּלָה!”

“אָז מָה הוּא עָשָׂה?”

“לָקַח עוֹד עוּגִיָה. בֶּאֱמֶת! זֶה בְּדִיוּק מָה שֶׁהוּא עָשָׂה. הוּא לָקַח עוּגִיָה נוֹסֶפֶת. הוּא אָכַל אוֹתָהּ. בְּאֹפֶן מֻחְלָט. בָּרוּר כַּשֶׁמֶשׁ. וְהַבְּעָיָה הָיְתָה שֶׁבִּגְלַל שֶׁלֹא אָמַרְתִי שׁוּם דָבָר בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, אֵיכְשֶׁהוּ הָיָה יוֹתֵר קָשֶׁה לְהַעֲלוֹת אֶת הַנוֹשֵׂא בַּפַּעַם הַשְׁנִיָה. מָה יָכֹלְתִי לְהַגִיד? סְלִיחָה, אֲדוֹנִי, לֹא יָכֹלְתִי שֶׁלֹא לָשִׂים לֵב… אֶמְמְמְ… זֶה לֹא הָיָה עוֹבֵד. לֹא. לָכֵן הִתְעַלַמְתִי מִזֶה בְּצוּרָה אֲפִלוּ יוֹתֵר נְחוּשָׁה מִקֹדֶם. נָעַצְתִי מַבָּט עִקֵשׁ בַּתַשְׁבֵּץ. עֲדַיִן לֹא יָכֹלְתִי לִפְתֹר שׁוּם הַגְדָרָה מִמֶנוּ. אֲבָל רוּחִי הָיְתָה אֵיתָנָה, כְּמוֹ מַצְבִּיא שֶׁמְעוֹדֵד אֶת חַיָלָיו בִּשְׂדֵה הַקְרָב…”

?”מָה עָשִׂיתָ”

פָּרַצְתִי קָדִימָה! וְלָקַחְתִי עוֹד עוּגִיָה. וּלְשַׁבְרִיר שְׁנִיָה הָעֵינַיִם שֶׁלָנוּ נִפְגְשׁוּ.”

“כָּכָה?”

“כֵּן, כְּלוֹמַר, לֹא בְּדִיוּק. אֲבָל הֵן נִפְגְשׁוּ. רַק לְשַׁבְרִיר שְׁנִיָה. וְאָז שְׁנֵינוּ הֵסַטְנוּ מַבָּט. אֲבָל אֲנִי יָכוֹל לְהַגִיד… שֶׁהָיָה מֶתַח חַשְׁמַלִי בָּאֲוִיר. מֶתַח שֶׁהָלַךְ וְנִבְנָה סְבִיב הַשֻׁלְחָן. וְאָז…”

“אֲנִי יְכוֹלָה לְנַחֵשׁ…”

“הִתְחַלְנוּ לְחַסֵל אֶת הַחֲבִילָה בְּאוֹתוֹ אֹפֶן מַמָשׁ. הוּא – אֲנִי – הוּא – אֲנִי…”

“אֶת כָּל הַחֲבִילָה?”

“טוֹב, הָיוּ בָּהּ רַק שְׁמוֹנֶה עוּגִיוֹת. אֲבָל בְּאוֹתוֹ רֶגַע זֶה נִרְאָה כְּמוֹ נֶצַח שֶׁל עוּגִיוֹת. לַגְלַדְיָאטוֹרִים הָיָה קַל יוֹתֵר בַּקְרָבוֹת שֶׁלָהֶם.”

“גְלַדְיָאטוֹרִים נִלְחֲמוּ בְּגָלוּי. אַתָה יוֹדֵעַ, מַאֲמָץ יוֹתֵר גוּפָנִי…”

“נָכוֹן. קַלֵי קַלוּת. אָז זֶהוּ. כְּשֶׁחֲבִילַת הָעוּגִיוֹת הָרֵיקָה הָיְתָה מֻטֶלֶת מֵתָה בֵּינֵינוּ، הָאִישׁ סוֹף-סוֹף קָם، אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר גָרַם אֶת הַנֶזֶק שֶׁלוֹ، וְהָלַךְ. עָזַב אֶת הַמָקוֹם. כַּמוּבָן שֶׁנָשַׁמְתִי לִרְוָחָה.

“וְאָז، שְׁתֵי דַקוֹת אַחַר כָּךְ הִכְרִיזוּ שֶׁהָרַכֶּבֶת שֶׁלִי עוֹמֶדֶת לְהַגִיעַ. סִיַמְתִי לִשְׁתוֹת אֶת הַקָפֶה שֶׁלִי، קַמְתִי מִמְקוֹמִי، קִפַּלְתִי אֶת הָעִתוֹן، וּמִתַחְתָיו …”

“כֵּן؟”

“חֲבִילַת הָעוּגִיוֹת הָיְתָה  שֶׁלִי “.