הבננה

בננה

הבננה היא צמח טרופי חד-פסיגי, דמוי עץ, השייך למשפחת המוזיים.

בשנות האלפיים, ידועים כ-200 זנים, השייכים לארבעים מינים שונים. הבננה היא מזונם העיקרי של רבים מתושבי הארצות החמות.

מרבית גידולי הבננה בעולם הם של זני הצומחים במזרח אפריקה ובארצות טרופיות ומהווים מזון בסיסי ומקור עיקרי לפחמימות בתזונת האוכלוסייה. פירות אלה מכילים כמות עמילן גדולה גם כשהם בשלים, טעמם אינו מתוק, והם נאכלים טריים, מבושלים, אפויים, קלויים או מטוגנים

הבננה בבישול

קמח בננה הוא אבקה המיוצרת באופן מסורתי מבננות ירוקות. מבחינה היסטורית, קמח בננה היה בשימוש באפריקה ובג’מייקה, כאלטרנטיבה זולה יותר לקמח חיטה. הוא משמש כיום לעיתים קרובות כתחליף נטול גלוטן לקמח חיטה, או כמקור לעמילן עמיד

באתיופיה, מגדלים מין בננה הנקרא “אנסט” (Musa ensete), אשר פירותיו אינם אכילים, והחלק הנאכל בו הוא השורש ולעיתים גם פנים הגזעול. במקסיקו קיים המאכל טמלה, אשר מורכב מבשר וקמח תירס, אשר עטופים עלי בננה. במזרח אפריקה ובבלגיה, מייצרים מזני בננה מסוימים בירה. באוגנדה, מייצרים מזנים אחדים משקה חריף המכונה “וואראג’י”.

בננה היא מרכיב בקינוחים רבים, כגון:בננה ספליט, בננה לוטי, עוגת בננה ועוד. כמו כן, ניתן לאכול את הבננה כחלק מהפירות היבשים. מאכל זה מכונה “בננה צ’יפס”, והוא עשוי להופיע בצורת פלחים מיובשים, או כפצפוצים.

שימושיה

קיימים מיני בננה רבים שאינם אכילים ויש מהם המשמשים לנוי. במזרח אסיה (הפיליפינים) מגדלים מין הקרוי “בננה טקסטיליס” (Musa textilis), ממנו מפיקים סיבים, שהם מן החזקים ביותר בעולם הצומח. סיבים אלו משמשים לייצור חבלים חזקים ביותר, המכונים “חבלי מנילה” ושקים עמידים במיוחד. עם המצאת הניילון וחומרים פלסטיים נוספים, פחתה חשיבותו של חבל ה”מנילה”.

בארצות הטרופיות משתמשים כמעט בכל חלקי צמח הבננה, למטרות שונות: בתוך העלים הטריים מגישים מזון; בעלים היבשים משתמשים לריפוד מיטות ולקירוי בקתות; סיבי הגבעולים והעלים משמשים לקליעת מחצולת, חבלים, סלים מלכודות דגים ועוד.

 הצמח, המופק מהגבעול, מיוחסות סגולות מרפא, ומשתמשים בו לחיטוי פצעים.

בימי הביניים נעשה שימוש בעלי הבננה כתחליף לנייר כתיבה. על פי הרמב”ם, שימש הפרי המתוק לריפוי הכבד והטחו