פרק ראשון

אמה

אמה התעוררה. אור השמש האיר על מיטתה. וראתה את אביה עומד ליד התריס שפתח לפני רגע. אמה טמנה את ראשה בתוך הכרית, להשיג עוד כמה דקות של שינה. אבל כרגיל, אחיה, ביל, נכנס לחדר והתחיל לנענע אותה. “אוף, בולי, תן שקט!” אמרה לו אמה בכעס, אבל היא ידעה שהוא לא ייתן לה. היא קמה בעצבנות ממיטתה הגדולה. נגיעה קלה בשערה הבהירה לה את כמו השוונצים שמחכים שהיא תסרק אותם. היא שמה את נעלי הבית שלה, המעוצבות כמו כף רגל של חיה, והתחילה ללכת לכיוון המטבח, להכין לביל את ארוחת הבוקר שלו. היא הוציאה לחמנייה מהמקרר, והתחילה למרוח בה גבינה. כשהיא סיימה, היא עטפה את הלחמנייה בנייר, ושמה אותה בתיק של ביל. “את מתחילה היום מאוחר?” שאל אותה אביה בחיוך. הוא היה התגלמות השמחה, כל הזמן חייך וצחק. “כן, בעשר.” אמרה לו. “אוקיי. אז אני הולך עם ביל, את תסתדרי עם ארוחת בוקר?” היא גלגלה אליו עיניים. “אני נפגשת עם אני.

ואנחנו הולכות ביחד.” סיפרה לו. ביל ניגש אליה כשפניו דואגים “את לא תישארי אצל אנה שנים?” שאל אותה בדאגה. הוא לא אהב כשהיא חוזרת מאוחר מחברות, כי הם לא הספיקו להיות ביחד. “בולי, ברור שלא.” אמרה לו. “טוב, אז את יכולה להישאר אצלה עד שבע” אמר לה ביל בשביעות רצון. אמה גילגלה שוב עיניים, היא שנאה כשהוא הופך את עצמו לאבא שלה. “טוב, אני אחזור.” אמרה לו. היא לא ידעה כמה היא טועה.

כשעתיים מאוחר יותר, אמה התחילה ללכת לכיוון בית הספר עם חברתה, אנה.

“אז איך היה לך אתמול?” שאלה אותה אנה. “אני, את זוכרת ששאלת את זה כבר שלוש פעמים, לא?” אמרה לה אמה. מהרגע הראשון בו אנה פתחה את דלת ביתה של אנה, כל מה שעניין את אנה לשמוע היה איך הלך לחברתה בדייט אתמול. “הוא טמבל” אמרה לה אמה, שוב. אנה פתחה את פיה כמה פעמים לפני שהצליחה להגיד משהו “אוף, את בטוחה?” שאלה אותה אנה. “כן. אוליבר הוא טמבל.” אמרה לה. “אבל זה לא אומר שזה לא יכול להצליח ביניכם.” אמה הזעיפה את פניה.

“תקשיבי,” אמרה לאנה, אבל אנה התפרצה לדבריה. “מאז שאת מלכת הכיתה, את הופכת לשחצנית. כאילו אין אף אחד שמתאים לך” אמרה לה. “לא משנה כמה אני מנסה לעזור לך, את עדיין לא מסכימה ללכת עם אף אחד ו…” אנה השתתקה, הן הגיעו לחטיבה, ומורתן, גברת רוסנבלום עמדה מחוץ לשער. הבעת פניה היתה רצינית. “בנות, אתן יכולות לעצור לרגע?” אמרה להן בקול רציני ושקט. “היום אתם מסיימות ללמוד מוקדם יותר בגלל… ריסוס. יש ריסוס נגד עכברים בבית הספר, ואנחנו לא רוצות שתהיו פה. המדביר מגיע בשלוש, אתן אמורות לסיים בארבע, אז תודיעו לכיתתכן בקבוצת הווטצאפ שהיום מסיימים בשעה שלוש. “טוב גברת רוסנבלום.” מלמלו אנה ואמה. כשהן נכנסו לכיתה אמה התיישבה במקומה הרגיל, וסימנה לאנה לשבת לידה, אבל היא לא שמה לב אליה, והתיישבה ליד רובי, ילדה אחרת מכיתתה. אמה הביטה בקירות הכיתה: היו תלויות שם היצירות מלגו שכולם הכינו בתחילת השנה, הלוח היה נקי, רק התאריך היה רשום עליו, ולוח הגיר עמד, נקי גם הוא. לידו עמדו הגירים. גדולים. כשנכנסה גברת רוסנבלום לכיתה, היא הזכירה לכולם עוד פעם את סיום הלימודים המוקדם, ומיד התחילה ללמד. כזאת היא היתה, ישירה.

כעבור חמש שעות לימודים, כל הילדים הלכו הביתה. לפתע נזכרה אמה שבהליכתה המהירה מחוץ לכיתה, שכחה להביא לגברת רוסנבלום את עבודתה באנגלית, על השחקן האהוב עליך ביותר. בטוח הם עדיין לא התחילו. אמרה לעצמה. היא נכנסה לבית ספרה והתחילה לחפש את גברת רוסנבלום. לפתע היא שמעה קול. היא הסתובבה באיטיות, וצרחה.