אותיות ה א-ב בשפה העברית

היסטוריה והתפתחות של האלפבית העברי ]

הכתב העברי הקדום ששימש עד לתקופת בית שני, הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי, שבתורו התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני. בכתב הפרוטו-כנעני כל ציור מייצג את העיצור שבתחילת המילה המתוארת בציור (העקרון האקרופוני). כך למשל נבחר ציור של ראש לייצג את הצליל “ר”; ציור של עין לצליל “ע”, וכך הלאה. לתנועות לא יוחדו סימנים.

הכתב הכנעני הקדום הלך והתפשט וסימניו היו מוכרים כל כך, עד כי המשתמשים בו התחילו “להתעצל” בהשלמת הציורים, והניחו כי הקורא יבין גם מתוך שרטוטים סכמתיים באיזו אות מדובר. כך, למשל, הפך הראש למשולש עם צוואר; כף היד מלאת האצבעות הפכה לשרטוט דל, ומהדג נותר רק הזנב. כשהעברים אמצו את הכתב הכנעני הם התקשו לזהות חלק מהציורים המקוריים והניחו למשל כי הסימן המתאר את המילה “זהה” הוא כלי נשק; שזנב הדג המשולש הוא דלת, ושדווקא הנחש הוא דג. כך נולדו שמותיהם העבריים של האותיות זי”ן, דל”ת ונו”ן (נון הוא דג, כמו אמנון, שפמנון וכו’). הציורים שהפכו לסימנים התגלגלו לכתבים נוספים, ואפילו ליוונית וללטינית. גם בכתב העברי המודרני ניתן לזהות המשך התפתחותי ברור מן הכתב הכנעני הקדום, והשתמרות שמות האותיות מקלה מאוד על פענוח המקור.

בתקופת בית שני, אומץ האלפבית הארמי לשימוש השפה העברית במקום האלפבית העברי העתיק, כאשר בזה האחרון נעשה שימוש מועט כגון כתיבת השמות הקדושים והטבעת מטבעות. עם הזמן, נעלם גם שימוש זה של הכתב העתיק. האלפבית העברי של ימינו הוא אפוא פיתוח של האלפבית הארמי ולא של הכתב העברי העתיק.