קולות בעלי החיים

קולות בעלי החיים נבדלים על פי סוגם וגזעיהם, מהצלילים הללו ממה שהאוזניים צוחקות עליהם, או אנשים צוחקים עליהם, ודברים אחרים שמפחידים את הלבבות, שכן הצליל הוא אחד הדברים החשובים ביותר שעוזרים לנו להגדיר את מה שיש סביבנו, ואנשים לפעמים מבטאים את סוג החיה  עם הקול שלו, וזה מה שאנחנו מוצאים במעשה של ילדים ששוכחים את השם של חיה מסוימת

לא כל בעלי החיים תלויים בצליל כאמצעי התקשורת היחיד או העיקרי שלהם, חלק מהאורגניזמים נוקטים באותות חזותיים או כימיים, ואפילו עבור אותם בעלי חיים הפונים לצליל, הם אינם תלויים בהכרח בקול הגרון, שכן סוגים מסוימים של חרקים ופרוקי רגליים – למשל – עשויים לשפשף את רגליהם  או חלקים אחרים בגופם להשמיע קולות כדי לתקשר עם חרקים אחרים, שכן ג’וקים וארבה ידועים בתכונה זו.  מצד שני, סוגים רבים של דגים יכולים לנקוט בטלטול שלפוחית ​​האוויר שלהם כדי להשמיע קולות מסוימים, בעוד שנחשים מסוימים (המפורסמים שבהם הם נחש הפעמון) מנערים את זנבותיהם כדי להוציא אותות אזהרה, בעוד הגורילה מכה בחזה בכוח כדי להעביר את אותו המסר.

תקשורת קולית בין בעלי חיים מאופיינת ביכולתה לחצות מרחקים ארוכים ומכשולים חזותיים (כגון עצים או הרים צפופים), להגיע לאנשים רחוקים ממין בעלי החיים, וזה יכול להיות שימושי במיוחד כאשר מזדווגים או מחפשים בן זוג ממרחק רב.  עם זאת, לתקשורת למרחקים ארוכים יש את הבעיות שלה, מכיוון שבעלי חיים קטנים משמיעים קולות בתדירות גבוהה, הם מתפזרים במהירות ומאבדים את המומנטום שלהם למרות התדירות הגבוהה שלהם, ולכן לעתים קרובות הם יכולים לתקשר רק במרחקים מוגבלים.

הסביבה הסובבת משפיעה על בעל החיים ביכולתו להעביר קול גם כן. ביערות עצים צפופים, הד הצליל יכול להוות גורם חשוב, מכיוון שהוא גורם לו לאבד במהירות את משמעותו והתבנית המקורית כדי להבחין בו, ואילו בשטחים פתוחים כמו מישורי עשב, ניתן להעביר את הצליל.  מרחקים הרבה יותר רחוקים