מונה המפלצת הלא מפחידה

מוניאלוס, או בקיצור – מונה, היא מפלצת די נחמדה.

כן, כן, שמעתם נכון.

מפלצת נחמדה.

בעוד שלהיות נחמד זה נחשב לתכונה נעימה וחיובית בעיני בני האדם, בעיני המפלצות חברותיה לכיתה של מונה, זה לא כל כך עבד.

גם מונה ידעה שהיא לא מפלצת רגילה. כי היא פשוט באמת לא מפחידה.

אבל מונה לא רצתה שילעגו לה. היא רצתה להיות כמו כולם. היא רצתה להיות מפלצת מפחידה.

אז היא ניסתה בכל כוחה להפחיד.

כך, בשיעור הבהלות, במקום לעשות פרצוף מעורר אימה, כל מה שיצא למונה היה חיוך רחב שחשף את גומות החן על לחייה.

״הפרצוף הירוק שלך לא מפחיד בכלל. גומות חן זה לא דבר מפחיד!״, אמר לה טוני, המפלץ בעל העין האחת.

בשיעור צעקות, במקום לצעוק צעקות מסמרות שיער, כל מה שיצא למונה היה צחוק צווחני מתגלגל.

״הצעקות שלך לא מפחידות בכלל. צחוק זה לא דבר מפחיד!״, אמרה לה לילי, המפלצת הורודה הקטנה.

בשיעור כושר מפלצתי, במקום להתאמן ולחזק את שרירי הידיים הפרוותיות שלה, מונה סידרה וטיפחה את הפרחים שעל ראשה

״המראה שלך לא מפחיד בכלל. פרחים זה לא דבר מפחיד!״, אמר לה ניקו, המפלץ בעל הקרניים הסגולות הגדולות.

מונה הייתה אובדת עצות.

היא כל כך רצתה להיות מפחידה. באמת.

אבל זה פשוט לא היה היא.

היא עטתה מסיכה מפחידה- שעירה, כחולה, בעלת עיניים אדומות ושיניים חדות, חבשה כובע עם קרן אחת צהובה גדולה באמצע וצעקה את הצעקה הכי מפחידה שהיא יכולה.

מונה כבר הייתה ממש מיואשת.

לרגע כבר החלו לעלות דמעות בעיניה הענקיות, אבל אז היא הורידה את המסיכה והכובע, יישרה באלגנטיות את הפרחים שעל ראשה, הזדקפה ואמרה לחבריה:

״הפרצוף הירוק שלי – זה אני. זאת מונה.

גומות החן שלי – זה אני. זאת מונה.

הצחוק הצווחני שלי – זה אני. זאת מונה.

הפרחים בשיער – זה הכי אני. זאת הכי מונה.״

כל שאר המפלצות הביטו במונה בתדהמה.