ארוחת ילדים

מיפלצונת לא אהבה לאכול ילדים.

היא אהבה לשחק איתם בתופסת,

לקפוץ איתם על הטרמפולינה,

ולהתגלגל איתם על הדשא.

מיפלצונת לא רצתה ילדים,

לא על צלחת,

לא בקלחת,

ואפילו לא על האש.

“את חייבת לאכול ילדים.

הם מאוד מזינים.

אם לא תאכלי, תהי חולה.

את עלולה חלילה למות.”

כך אמרו ההורים,

ונגסו בהנאה פולקע ילדים

מתובלת בחרדל ובדבש.

מיפלצונת משכה כתפיים.

“אני לא רוצה לאכול ילדים,

לא  על צלחת

ולא בקלחת,

לא על האש,

וגם לא מתובלים בחרדל ובדבש.”

“ניסית פעם תבשיל ילדים?”

“לא”

“אז איך את יודעת שהם לא טעימים?”

“אולי הם טעימים,

אבל אני לא יכולה לאכול ילדים.”

“למה?

“כי אני לא אוכל

לשחק איתם בתופסת,

לקפוץ איתם על טרמפולינה,

ולהתגלגל איתם על הדשא.”

“את יכולה לשחק עם מפלצות אחרות.”

מיפלצונת שוב משכה כתפיה.

“מפלצות אחרות משעממות.”

“אבל את מיפלצת, את לא ילדה.”

“אז מה?

גם מפלצות יכולות לשחק עם ילדים.”

“מפלצונת מתוקה, זה לא מקובל.

 את המיפלצת היחידה בשכונה,

 שמשחקת עם ילדים.

מה יגידו השכנים?”

“לא איכפת לי מה יגידו השכנים.”

אימא מפלצת החלה לבכות,

אבא מיפלץ קימט את המצח,

וצעד הלוך ושוב בסלון.

לבסוף אמר בקול בס:

“תקשיבי לי מיפלצונת, ותקשיבי לי טוב.

 ממחר בבוקר את מתחילה לאכול ילדים.

סוף לויכוח.”

עכשיו מיפלצונת בכתה.

בכתה שעה, בכתה שעתיים.

הכרית נעשתה רטובה ומלוחה,

והיא עדיין לא נרגעה.

בבוקר הכינה אימא מיפלצת ארוחה עשירה:

כריך עם ממרח ילדים מלוח,

משקה מזין מאבקת ילדים,

ולקינוח ממתק משוקולד ילדים.

אבא התחנן,

אימא כעסה,

אבל מיפלצונת העדיפה להישאר רעבה.

בצהריים הציעו לה סושי ילדים עם אורז.

מיפלצונת זרקה את הסושי לפח.

בערב היא כבר הייתה ממש רעבה.

אבא הגיש לה קדירת ילדים בבישול איטי.

מיפלצונת כמעט התעלפה, אבל לא אכלה.

למחרת היא פגשה את יובל.

“למה את עצובה?” הוא שאל.

“כי ההורים שלי מכריחים אותי לאכול ילדים.”

“באמת?”

מיפלצונת הנהנה בראשה.

היא כל-כך התביישה.

“יש לי רעיון” אמר יובל.

אני אבוא אליך מחר אחרי הצהריים.”

“זה לא מסוכן?”

“אני לא יודע, אבל כדאי לנסות.”

מיפלצונת חייכה חיוך חיוור.

מחר היא תביא את יובל הביתה.

כשההורים יראו את הילד הכי חביב בגן,

יבינו מיד, שילדים הם לא רק טעימים.

יראו בעצמם שהם גם נחמדים ומצחיקים.

אולי, בעזרת השם,

הם יפסיקו לאכול ילדים.

בארץ רחוקה מעבר לים,

היה ילד שלא אהב לאכול מפלצות.

הוא לא רצה אותם

על צלחת,

ולא בקלחת,

לא על האש,

ואפילו לא מתובלים בחרדל ובדבש.