סדור במתנה

אִמָּא סָרְקָה אֶת שְׂעָרָהּ הָרַךְ וְהַגַּלִּי, וְקָלְעָה לָהּ שְׁתֵּי צַמּוֹת חוּמות וְיָפוֹת. מִזְּמַן רָצְתָה יְהוּדִית לְהִפָּרֵד מֵהַסְּרָטִים, אוּלָם אִמָּא הִמְשִׁיכָה  לְלַפֵּף לָהּ אוֹתָן סְבִיב הַצַּמּוֹת. הַפַּעַם… הַפַּעַם הִיא תַּבִּיט בְּעֵינֶיהָ שֶׁל אִמָּא בְּמַבָּט בּוֹגֵר שֶׁכַּזֶּה שֶׁל יַלְדָּה שֶׁהִיא כְּבָר בַּת עֶשֶׂר וּבְעֶצֶם גְּדוֹלָה.

וְאִמָּא…

וַדַּאי שֶׁתָּבִין. הִגִּיעַ הָעֶרֶב. אַחֲרֵי שֶׁאַבָּא לִפֵּף מִצֶּמֶר גֶּפֶן אֶת הַפְּתִילוֹת, הוּא נִגַּשׁ לַמְּגֵרָה בָּאָרוֹן, הֵרִים אֶת הַסִּדּוּר וְנָתַן אוֹתוֹ לַיַּלְדָּה הַחֲמוּדָה שֶׁלּוֹ, זוֹ שֶׁהָיוּ לָהּ עֵינַיִם חוּמוֹת וְיָפוֹת, מַמָּשׁ כְּמוֹ עֵינֶיהָ שֶׁל רַעְיָתוֹ מַטָּלֶ’ה.

סִדּוּר  … הִתְרַגְּשָׁה הַיַּלְדָּה.

אֲנִי בַּת עֶשֶׂר, חָשְׁבָה, וּמִזְּמַן יוֹדַעַת לִקְרֹא, אֲבָל כָּכָה… בְּצוּרָה רְהוּטָה שֶׁכָּזוֹ, לִקְרֹא מִן הַסִּדּוּר. וְאֶת הַדְּגֵשִׁים, כֵּן… גַּם אֶת הַדְּגֵשִׁים, וְאִם נַנִּיחַ הִגַּעְתִּי לִנְקֻדָּה, הַאִם הִיא תִּהְיֶה עִם מַפִּיק בַּהֵא! וְאִם כָּכָה אָז… אָז צָרִיךְ לְהַדְגִּישׁ אֶת הַהֵא הַזּוֹ.

“יֵשׁ לִי הוֹרִים בַּגַּרְבַּיִם וְחֹרִים בְּחוּץ לָאָרֶץ”, הָיְתָה יְהוּדִית מִתְבַּדַּחַת עַל הָעוֹלִים מֵהוּנְגַּרְיָה שֶׁהָיוּ מְשַׁבְּשִׁים וּמַחֲלִיפִים בֵּין הֵא לְחֵית וּבִמְקוֹם לוֹמַר הוֹרִים בְּחוּץ לָאָרֶץ, אוֹמְרִים חֹרִים בְּחוּץ לָאָרֶץ… וְהַחֹרִים, הֵם הוֹפְכִים לִהְיוֹת הוֹרִים.

אֲבָל הִיא… כֵּן. הִיא מְדַיֶּקֶת מְאֹד.

מֵאֵיפֹה יָרְשָׁה תְּכוּנָה זוֹ שֶׁל דִּיּוּק? מֵאַבָּא כַּמּוּבָן.

אַבָּא?!

כֵּן, הוּא כָּזֶה וְגַם כָּזֶה…

לִפְעָמִים הוּא מְרַחֵף בְּעוֹלָמוֹת, אֲבָל בְּדֶרֶךְ כְּלָל… בַּדֶּרֶךְ כְּלָל הוּא מְדַיֵּק מְאֹד. כָּכָה הִיא יוֹדַעַת בְּדִיּוּק אֵיךְ לִקְרֹא בַּסִּדּוּר וְאֵיךְ לְהִתְפַּלֵּל, וְגַם אֵיךְ לַעֲנוֹת לַמּוֹרֶה בַּכִּתָּה.

יְהוּדִית הִבִּיטָה בַּסִּדּוּר. “סִדּוּר”… הִתְרַגְּשָׁה יְהוּדִית, מַתָּנָה מֵאַבָּא.

לֹא, זֶה אֵינֶנּוּ סִדּוּר כְּמוֹ הַסִּדּוּר הַגָּדוֹל בַּעַל הַכְּרִיכָה  מִקַּרְטוֹן, אֲשֶׁר הָיָה  מְעֻצָּב עִם חוֹתֶמֶת שֶׁל אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים לְמַטָּה.

הַפַּעַם זֶה סִדּוּר מִסּוּג אַחֵר, זֶהוּ  בַּעַל כְּרִיכַת עֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ מֻטְבַּעַת צוּרָתוֹ שֶׁל הַכֹּתֶל. וּמָה כָּתוּב עָלָיו? יְהוּדִית נָעֲצָה עֵינֶיהָ בִּכְרִיכַת הָעֵץ,  הַמִּלִּים “אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם”, הָיוּ חֲרוּטוֹת בִּכְרִיכַת הָעֵץ.

סֻכִּי הַקְּטַנָּה יָשְׁבָה עַל הַמִּרְצֶפֶת בַּמַּדְרֵגוֹת לְמַטָּה וְהָיְתָה עֲסוּקָה בַּבֻּבָּה הַסְּמַרְטוּטִית שֶׁלָּהּ שֶׁהָיְתָה מְקַבֶּלֶת צוּרָה וּפוֹשֶׁטֶת צוּרָה, וְרַכָּה רַכָּה עַד מְאֹד. מִלְּמַטָּה הָיְתָה שׁוֹמַעַת אֶת יְהוּדִית מְמַלְמֶלֶת כְּשֶׁסִּפְרוֹן קָטָן בְּיָדֶיהָ וְהִיא מְדַפְדֶּפֶת בּוֹ יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה.

רוֹצָה שֶׁאֶרְאֶה לָךְ, קָרְאָה לָהּ יְהוּדִית מִלְּמַעְלָה כְּשֶׁהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַסְתִּיר אֶת הָאֹשֶׁר הָרַב אֲשֶׁר מִלֵּא אוֹתָהּ  בְּכָל לִבָּהּ.

“בֹּאנָה, בָּנוֹת”, קָרְאָה לָהֶן מַטְּ’ל, “אַבָּא עוֹמֵד לְהַדְלִיק נֵרוֹת”.

אַבָּא שֶׁהִתְכּוֹנֵן לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת, עָמַד וְחִכָּה לַבָּנוֹת כְּשֶׁחַיִּים מִתְכּוֹנֵן אַף הוּא לְהַדְלִיק אֶת חֲנֻכִּיָּתוֹ.

יְהוּדִית פָּתְחָה אֶת הַסִּדּוּר בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ סֵדֶר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה.

שְׂפָתֶיהָ הֵחֵלּוּ מְמַלְמְלוֹת  אֶת הַמִּלִּים.

דְּמָעוֹת….

לָמָּה אַתְּ בּוֹכָה אֲחוֹתִי הַיְּקָרָה, רָצְתָה סֻכִּי לִשְׁאֹל וְהִתְבַּיְּשָׁה. הִיא מִתְרַגֶּשֶׁת….אָמְרָה פּוֹלִי…וְהִבִּיטָה בַּאֲחוֹתָהּ יְהוּדִית בְּגַאֲוָה.

“הִיא קוֹרֵאת כֹּה  יָפֶה וּבְעִבְרִית כֹּה רְהוּטָה”, חָשְׁבָה פּוֹלִי וְזַקְּפָה אֶת כִּשְׁרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל אֲחוֹתָהּ לְעַצְמָהּ. מִי, אִם לֹא הִיא, הָיְתָה זוֹ שֶׁלִּמְּדָה אוֹתָהּ הַכֹּל….

פּוֹלִי הֵבִיאָה אֶת הַסִּדּוּר שֶׁלָּהּ שֶׁאַף הוּא הָיָה בַּעַל  כְּרִיכַת עֵץ זַיִת.

הַשְּׁתַּיִם הֵחֵלּוּ לְהַשְׁווֹת בֵּין הַסְּדוּרִים.

“אוּף”, חָשְׁבָה סֻכִּי…

“עַכְשָׁו הַשְּׁתֵּים תִּהְיֶינָה עֲסוּקוֹת כָּל הַזְּמַן עִם הֲסִדּוּרִים שֶׁלָּהֶן וְלֹא יִהְיֶה לָהֶן פְּנַאי לְשַׂחֵק עִמָּנוּ בִּסְבִיבוֹן”.

סֻכִּי נִסְּתָה לִמְשֹׁךְ אֵלֶיהָ אֶת רוּסִי וְאֶת נִינִי הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁתַּתְּפוּ בַּחֲגִיגַת הַסִּדּוּרִים הַזּוֹ.

“בּוּפְּס” נִשְׁמָע קוֹלָהּ שֶׁל הַסֻּפְגָּנִיָּה אֲשֶׁר הִתְפַּצְפְּצָה בַּשֶּׁמֶן הֶעָמֹק  בָּסִיר הַחֲלָבִי בַּעַל הַיָּדִית הָעֲגֻלָּה. מַטְּ’ל הָאֵם הוֹצִיאָה אֶת הַסֻּפְגָּנִיּוֹת אֶל תּוֹךְ קְעָרָה.

רוּסִי פִּזְּרָה סֻכָּר עַל כָּל הַסַּפְגָנִיּוֹת וְאִמָּא הִגִּישָׁה אוֹתָן לַשֻּׁלְחָן. אַבָּא סִפֵּר עַל הַמַּכַּבִּים וְכֻלָּם נֶהֱנוּ מְאֹד. 

רוּסִי שֶׁאָהֲבָה מְאֹד סֻכָּר, לִקְּקָה אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַסֻּכָּר מִן הַקְּעָרָה בְּעוֹד נִינִי מַבִּיטָה בָּהּ בְּמַבָּט כּוֹעֵס, מִשּׁוּם שֶׁהַדָּבָר הָיָה נוֹגֵד אֶת כְּלָלֵי הַנִּימוּס. “הֵן אֲנַחְנוּ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אֲצִילִיּוֹת”… חָשְׁבָה נִינִי  בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהַדּוֹדָה מַרְגָּלִית מְכַנֶּה אוֹתָנוּ. בְּאוֹתוֹ רֶגַע נָפְלָה טִפָּה שֶׁל שֶׁמֶן טְבוּלָה  בְּסֻכָּר עַל הַדַּף אֲשֶׁר  בַּסִּדּוּר. יְהוּדִית הֵחֵלָּה לִבְכּוֹת וְהִצְטַעֲרָה מֹאֹד. 

אִמָּא לָקְחָה מַגֶּבֶת וְנִגְבָהּ אֶת הָאוֹתִיּוֹת.

לְאַחַר אֲרוּחַת הָעֶרֶב נִכְנְסָה סֻכִּי לַמִּטָּה וְטָמְנָה אֶת רֹאשָׁהּ בְּתוֹךְ הַכָּרִית.  מְעַנְיֵן כַּמָּה מַיִם יַעַבְרוּ בַּיָּם, עַד אֲשֶׁר גַּם אֲנִי אֲקַבֵּל סִדּוּר מְיֻחָד מֵאַבָּא, חָשְׁבָה, וְלָמָּה אַבָּא כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מְדַבֵּר עַל כָּךְ שֶׁאָסוּר לְקַנֵּא וְרַק אֲנִי מִכָּל הַמִּשְׁפָּחָה לֹא מַצְלִיחָה לְהַגִּיעַ לָזֶה.