לבנותיי, בניי, נכדותיי ונכדיי היקרים,

החלטתי לכתוב לכם קצת על החיים שלי. הרעיון התחיל מכך כשלמדתי להכין בעצמי ספר אלקטרוני, ואז התחשק לי להשאיר לכם משהו למזכרת.

כשמסתכלים על הספר ממחשב נייד או נייח, אפשר ממש לדפדף בדפי הספר. האפקט הוא כאילו קוראים ממש מספר.

מטלפון סלולארי האפקט הזה הולך לאיבוד.

בקרוב אכין ספר כזה גם על סבא שמואל (כשהוא ימצא זמן להתפנות לספר לי על חייו. והאמת היא שרציתי לכתוב תחילה על סבא, אבל מסתבר שהוא עמוס מידיי).

הספר הזה מהווה מעין סיכום ביניים לחיי עד כה, ואני מקווה להמשיך ולמלא אותו בתכנים חדשים.

באהבה

סבתא רחל

נ”ב: האמת היא שהספר קצת משעמם… אז אפשר בכל שלב לסגור…

 תמונה א’: קצת גדלתי. אני בקבוצת יבנה.

תמונה ב’: אני עם הוריי (יוסף וחיה אמיד) בקבוצת יבנה.

אני זוכרת יום אחד לפנות ערב, כשאימי רצתה להחזיר אותי לבית הילדים, היא הרכיבה אותי על האופניים שלה ושתינו נפלנו לבוץ. אני זוכרת שלא אהבתי את בית הילדים, ותמיד כשהגיע הזמן לשוב אליו בכיתי.

המטפלות לא יכלו להקדיש זמן לכל ילד, כי היו הרבה ילדים. הן עזרו לנו לאכול את האוכל עד הסוף וגם לשתות את הקקאו עד הסוף. אני זוכרת שהקאתי פעם כשהמטפלת הכריחה אותי לשתות הכול וגם את ה’בוץ’ מהתחתית הכניסה לפי.

כנראה שהייתי ילדה עצובה ובגלל זה הרטבתי במיטה. אומרים שהרבה ילדים בקיבוץ לא נגמלים מהרטבה במיטה. אבל היה לי רווח מההרטבה. כל בוקר אימא שלי באה לרחוץ אותי ולהחליף את המצעים שלי, כך שהיו לי עוד שעות-אימא, וזה היה שווה.

אימא שלי הייתה גם היא מטפלת של קבוצה אחרת, ולכן הייתי לוקחת כמה חברות ובורחת לקבוצה שלה. הבריחות האלה לא התקבלו בברכה כמובן.

בתמונה: בבית הילדים עם המטפלות יוכבד ורבקה

ואז עזבנו את קבוצת יבנה. אבל אימא סיפרה לי שתמיד כשנסענו לשם לביקור, הייתי פורצת בבכי מר כשראינו מרחוק את בניין הישיבה, כרם דה יבנה. פחדתי שיכניסו אותי שוב לבית הילדים.

הגענו למושב השיתופי משואות יצחק כשהייתי בערך בת שלוש. אבא שלי היה מורה בבית הספר האזורי, ואימא שלי המשיכה להיות מטפלת. במשואות יצחק היה לי יותר טוב, כי שם ישנתי בבית ההורים והיו לי חברות. אני זוכרת שילדה גדולה אחת ‘אימצה’ אותי ולא נתנה לי לזוז בלעדיה. במשואות יצחק הייתי עד גיל 5. ומשם עברנו לטירת יהודה.

בתמונה: יום הולדת ב”משואות יצחק”. תמיד חגגו לי סמוך לט”ו בשבט.

בטירת יהודה התחלתי גן חובה. היו לי הרבה חברות. עדינה הייתה שכנה שלי וכל היום היינו ביחד, ומכיוון שעדינה דיברה הונגרית, גם אני התחלתי לדבר הונגרית. למשפחה של עדינה הייתה מקשת אבטיחים ולנו הייתה מקשת מלונים. הייתה להם רפת גדולה, ולנו רק פרה אחת ועֶגלה קטנה, שהייתי באה לשחק איתה. יום אחד העֶגלה נעלמה ואני כל כך בכיתי. ההורים הסבירו לי שקיבלו בשבילה הרבה כסף, אבל זה ממש לא ניחם אותי. חוץ מזה היה לנו פֶרֶד (דומה לסוס) במשותף עם המשפחה של עדינה. אהבתי מאוד את הפרד . אני זוכרת שהאכלתי אותו בתפוחי אדמה לתוך הפה, עד שפעם אחת נשך לי את היד, ומאז לא האכלתי אותו.

אני חושבת שבטירת יהודה התחלתי לחבר שירים ולחרוז חרוזים לראשונה. פעם שיחקתי עם עדינה והחלטנו לעשות תחרות ריצה. אמרתי “אחד שתיים שלוש” וב”שלוש” היינו צריכות להתחיל לרוץ. אבל אני נשארתי על מקומי ורק עדינה רצה. כשהגיעה למטרה, ראתה שלא רצתי. אז אמרתי לה: את חוט ואני מלכות…כלומר, המצאתי חוק שמי שלא רץ הוא “מלכות”. רק שכחתי לספר על החוק הזה לעדינה.

תמונה א’: עדינה וייס חברתי ושכנתי ב”טירת יהודה”, ואני מחופשת.

תמונה ב’: אבא של עדינה, אני והוריי מצטלמים ליד הפרדה המשותפת לשתי המשפחות.

תמונה ג’: בגן הילדים ב”טירת יהודה”. אני עומדת ולבושה בחולצת פלנל משובצת.

אימא הייתה חולבת כל יום את הפרה. היא ישבה על שרפרף קטן ליד הפרה, ולפעמים הרשתה לי לחלוב קצת את הפרה.

הייתה לי גם כלבה בשם רקסי. היא המליטה חמישה גורים. אבא נתן לכל גור שם של שליט מאחת המדינות שגובלות במדינת ישראל. אני זוכרת את הגור “סעיד” שהיה לבן, ואת הגור “נאצר” שהיה שחור. ו”חוסיין” היה גם שחור וגם לבן.

כשרקסי הכלבה הזדקנה והייתה חולה מאוד, אבי החליט להרוג אותה, כדי שלא תסבול. הוא לקח אותה להרים עם הרובה שלו (היה לו רובה, כי גרנו על יד הגבול עם ירדן, ולאבא היו תורנויות שמירה). כשאבא לקח את רקסי להרים, אני עקבתי אחריו בשקט וכשהגיע ונעמד ליד בור מים עתיק (כדי לירות בה ולזרוק אותה לבור) הגעתי לשם ובכיתי מאוד.

התחננתי שאבא לא יהרוג את רקסי. החזקתי בידו כדי להוריד לו את הרובה ובכיתי. לבסוף אבא נכנע, ואנחנו חזרנו ביחד עם רקסי הביתה.

בלילות היינו שומעים יריות מהגבול, ואני זוכרת שפחדתי מאוד, ונכנסתי למיטה של הוריי. רק שם יכולתי להירגע.

אבא היה מורה בטירת יהודה ובחלק מהימים נסע ללמד בבני ברק. תמיד חיכיתי לאבא על יד התחנה, כי כשחזר מהעבודה הביא לי כל יום ספר מצויר. אבא היה קורא לי הרבה ספרים, וכל הילדים במושב היו באים אלי, כי היו לי הרבה ספרים והרבה משחקים. בגן ובכיתה א’ הייתה לי “פרוטקציה” ובהצגות קיבלתי תמיד את התפקיד הראשי. אני חושבת שזה היה בגלל שאבא שלי היה מורה, ולא “סתם” עובד אדמה.

ועוד שירים. אבא חיבר שירים וגם הקליט אותם. המלווה שלו היה פסנתרן חשוב באותם הימים: אריה גרף.

אבא היה מקריא לי הרבה שירים של משוררים, ומאז התחלתי לאהוב לקרוא ולכתוב שירה.

בכיתה א’ אני זוכרת שכתבתי ביד שמאל (כמו עד היום), ואימא של חברתי הטובה, איטה, אמרה לי שיחתכו לי את היד אם אכתוב ביד שמאל, כי צריך לכתוב ביד ימין. אני זוכרת שממש פחדתי שיבואו לחתוך לי את הידיים, אבל לא הצלחתי לכתוב ביד ימין.

בתמונה: בכיתה א’ עם המורה עליזה.

כשסיימתי כיתה א’ עברנו לגור בבני ברק, כי אבא היה מורה בבית ספר “מעלות” בבני ברק. אני זוכרת שזה היה בשבילי שוֹק. בניגוד למושב, היה בעיר תמיד רעש של מכוניות נוסעות. בקושי נרדמתי בלילות. גם הדירה הייתה קטנה יותר עכשיו. היה לנו רק חדר אחד, מבואה ומטבח. לא היו לנו שירותים בדירה וגם לא מקלחת. גרנו בבית דמוי רכבת. לידינו גרו עוד שתי משפחות, ובחוץ היה ביתן שירותים ששימש את כל המשפחות, והיה ביתן מקלחת, שגם הוא שימש את המשפחות. היינו צריכים לעשות תור כדי להיכנס למקלחת או לשירותים. השכנים שלנו היו מאוד נחמדים ונקשרנו אליהם כמו אל בני משפחה. אימא שלי הייתה אהובה מאוד על השכנות, והשכנות תמיד רצו לדבר איתה ולספר לה את אשר על ליבן. אבל אני הייתי קטנה, וזה הפריע לי מאוד. אימא שלי אף פעם לא הייתה פנויה בשבילי, אז נדנדתי לה ומשכתי בידה, עד שהקשיבה לי.

תמונה א’: כיתה ב’ בבני ברק בבי”ס “משואות” עם המורה מלכה שכטר.

תמונה ב‘: כיתה ג’ בבני ברק בבי”ס “משואות” עם מורה מחליפה

אבא המשיך להיות מורה, אבל בבני ברק הייתה הפרדה בין בתי הספר. אבא לימד בבית הספר של הבנים “מעלות, ואני למדתי בבית הספר של הבנות “משואות”. הלימודים היו שונים, הרגלי הלימוד היו שונים ולא הסתדרתי איתם. למשל, במושב אף פעם לא היו מבחנים, ואילו בבית הספר “משואות” בבני ברק היו מבחנים. אני זוכרת שבמבחן הראשון, ראיתי שהבנות שישבו לפניי הסתכלו זו על המבחן של זו, והייתי בטוחה שכך עושים מבחנים. לא שמעתי אף פעם על המושג “העתקה”. אז גם אני הסתכלתי במבחן של החברה שישבה לידי, והעתקתי את תשובותיה מילה במילה. לא הבנתי למה המורה צועקת עליי. הרי עשיתי בדיוק כמו שעשו אחרות.

המורות החליטו שאני תלמידה גרועה, ולא עשו דבר כדי לשפר זאת. אני זוכרת שפעם המורה נתנה לכתוב חיבור. אני כתבתי חיבור, אבל כשהמורה החזירה את החיבורים אני הייתי בתורנות במסעדה של בית הספר. חברות מהכיתה סיפרו לי שהמורה אמרה שהחיבור הכי טוב הוא שלי, אבל בטח העתקתי אותו… כי לא יכול להיות שאני אכתוב חיבור כזה טוב. היא נתנה לי ציון נמוך כעונש על ההעתקה (שכמובן לא הייתה).

בתקופה ההיא גיליתי לראשונה שיש לי יכולת מנהיגותית, וזה שירת אותי כשגדלתי בעבודות השונות שעבדתי בהם. גם בכיתה ה’ הקמתי ‘סניף’ כדוגמת “בני עקיבא”. אני זוכרת שכאשר התחילו פעילויות בבני עקיבא, פעם שכחתי לבוא למפקד עם עניבה, אז המדריכה העיפה אותי. מאוד נעלבתי. והחלטתי להקים סניף משלי, שבו לא מעיפים אם לא באים בתלבושת. הצטרפו הרבה בנות לסניף שלי. בזמן הפעילות בבני עקיבא, אנחנו התאספנו בחצר של גן. עשיתי המון חידונים והמון משחקים, ולכן כל שבת נוספו עוד ועוד בנות. נראה לי שהפסקתי את הפעילות הזאת אחרי שהמדריכה התנצלה וביקשה שאחזור (אבל אולי אני לא זוכרת טוב).

אני זוכרת שאבא רצה מאוד שאהיה זמרת, אולי משום שהוא לא הצליח להגשים את חלומו להיות זמר או חזן חשוב. אבא לקח אותי לתחרות כישרונות צעירים בתל אביב. אני זוכרת שבמבחן שרתי את השיר “בת הדיג” וליווה אותי באקורדיון חיים קירש, שהיה מאוד ידוע בתקופה הזאת. הוא הלחין את השירים: “ארץ חיטה ושעורה”  “אלו, אלו עשר המכות”  “לשנה טובה” ועוד. אבל אבי היה מאוכזב ממני, כי לא הצלחתי במבחן. לצערי, מעולם לא היה לי קול ולא רציתי להיות זמרת, ולא רציתי לבוא למבחן הזה.

תמונה א: אמנה, בטיול לראש הנקרה.

תמונה ב’: נאוה (הרבנית נאוה שפירא) ואני משפריצות מים מצינור זו על זו, כשניקינו את חדר האוכל באמנה.

לאחר הלימודים ב”אמנה” התגייסתי לנח”ל עם עוד חברה. ההתגייסות לצבא לא הייתה מקובלת באמנה, אבל באותה תקופה לא היה כמעט שירות לאומי. השירות הלאומי היה רק בראשיתו, ורוב הבנות נרשמו אחרי התיכון ישר לאוניברסיטה או למכללה. אני הייתי אידאליסטית (או לפחות כך חשבתי. היום נראה לי שלא רציתי לחזור לגור עם ההורים, והנח”ל היה פתרון טוב).

תמונה א: בטירונות בנח”ל. במסדר באוהל שלנו במחנה 80

תמונה ב’: אנחנו עם קסדות לפני יציאה לתרגול ירי.

בנח”ל הייתה לי תקופת הסתגלות. בטירונות הרגשתי עצובה, ובסוף הטירונות יצאתי מהקבוצה שלי, והייתי קומונרית בבני-עקיבא בחיפה (קרית אליהו). אחד החברים הטובים שלי מתקופת הקומונה היה פיני רבינוביץ, לימים האבא של דסי רבינוביץ ז”ל, שהיה קומונר בכפר הרוא”ה. בקומונה הייתה לנו דירה בת 2 קומות אצל משפחה אחת בחיפה. בקומת הקרקע גרו הבנים הקומונרים, ובקומה הראשונה גרתי עם עוד קומונרית אחת. החבר’ה קראו לדיור הזה “פיקוד צפון” כי שם גרו רוב הקומונרים של אזור חיפה והקריות. מכיוון שלא גרתי קרוב לסניף שלי, התארחתי כל שבת אצל משפחה אחרת, ונקשרתי מאוד אל המשפחות המארחות.  זאת הייתה תקופה נחמדה של מסעות, מחנות קיץ, סרטים בסניף, וחברים מקסימים. הייתי קומונרית קשוחה, ודרשתי שיבואו עם תלבושת למפקד בשבת. מי שלא הגיע עם עניבה – הועף… בדיוק כמו שעשו לי בסניף בבני ברק, כשאני הייתי חניכה… אבל בתקופה שריכזתי הסניף שגשג והיו לו המון חניכים.

בתמונות: סניף בני עקיבא שריכזתי.

כשסיימתי את השירות התלבטתי מה ללמוד. מצד אחד אהבתי מאוד לצייר. ומצד שני נמשכתי למקצועות הטיפוליים. בהתחלה נרשמתי למכללת “תלפיות” והחלטתי להיות מורה לציור. היה לי שם מורה לרישום, שהיה צייר גדול. שמו היה רוזנטליס. בשעה שעשיתי רישום של איזה מוצג, ניגש אליי רוזנטליס, ואמר לי : “את ציירת גדולה! אני רואה איך את עובדת, ואני יודע”… אבל לאחר חודש החלטתי לעזוב את תלפיות, כי התקבלתי לאוניברסיטה ללימוד “חינוך מיוחד” שגם אותו אהבתי מאוד. כפשרה, במקביל ללימודים באוניברסיטת בר-אילן נרשמתי גם לבית הספר הגבוה לציור בתל אביב (אחר-כך הוחלף שמו ל”קלישר”) למדתי שם יום אחד בשבוע – יום שלישי. כשהבאתי את תיק העבודות שלי כדי להירשם, המנהל מאוד התפעל מהציורים  ונתן  לי מלגה. כך שלא שילמתי עבור הלימודים.

כשלמדתי הייתי צריכה לממן את הלימודים, והכסף כספרנית לא הספיק, אז עשיתי עוד עבודות. הייתי קומונרית בני עקיבא בתשלום במושב “ברקת”. ואחר-כך הייתי מורה לנוער עבריין ביפו. ומכיוון שכנראה הצלחתי בתוכנית הלימודים שהכנתי להם,  ביקשו ממני גם לכתוב תכנית לימודים לנוער עבריין בכלא תל מונד. הייתה שם מחלקה לצעירים בני פחות מגיל 18, והם למדו מקצוע וגם למדו מקצועות עיוניים. כדי להכין להם תכנית לימודים בעברית ובחשבון, באתי לבקר בבית הכלא. זה לא היה פשוט להיכנס לשם. צריך היה להשאיר את תעודת הזהות בכניסה, ולהיכנס דרך דלת שננעלת מייד. היה מעניין לי לראות את כל הפעילויות שם. הפושעים נראו לי נערים רגילים לגמרי.

מכיוון שזה היה בית הספר הראשון מסוגו בארץ, היה עליי להכין את תכנית הלימודים. אבל לא היו קיימים ספרים בעברית כדי ללמוד על האוכלוסייה הזאת רק באנגלית, ואני לא הייתי טובה באנגלית, אז המצאתי תכנית לימודים מהראש שלי. למרבה הפלא, התוכנית שלי הצליחה. מפקחים מכל הארץ באו לבית הספר ללמוד כדי להקים עוד בתי ספר מהסוג הזה במקומות שונים בארץ. כתבתי את התשתית להוראת ילדים עם פיגור שכלי עמוק, ונראה לי שעד היום משתמשים בתכנית הזאת.

תמונה א’: בבית הספר “בני ציון” שניהלתי. אני עם הכיתה של המורה הדרה.

תמונה ב’: הכיתה של יעקב.

בבית הספר שניהלתי עבדו מורות רבות, וגם היו לי בנות שירות לאומי. אחת מבנות השירות הלאומי ששירתה אצלי הייתה שירה אחותי. היה כיף. אבל הייתי מנהלת בית ספר מאוד צעירה, למעשה הכי צעירה בארץ באותה תקופה, וזה לא היה פשוט תמיד. כל חלק מהמורות שעבדו אצלי היו מבוגרות ממני בהרבה שנים.

בין יתר המורות שעבדו אצלי הייתה מורה בשם דבורה אביעזר. היא הייתה אשתו של פרופ’ נתן אביעזר, שלימד פיזיקה את סבא שמואל.

אני הייתי מנהלת צעירה ולא נשואה, והמורות החליטו לחתן אותי. דבורה הציעה לי בחור מקסים בשם שמואל נפרסטק…

והשאר היסטוריה.

לאחר שהתחתנתי עברתי להיות מורה טיפולית ברמת אביב בתל אביב וגם בדרום תל אביב. אחר כך החלטתי לפרוש ממשרד החינוך כדי להשקיע את זמני בילדיי: נעמה, אושרי, יאיר ואסתי. לא עבדתי עד שכולם הגיעו לגיל גן, ואז יצאתי שוב לעבוד. כשנעמה הייתה בגן, כל הילדים שיחקו ב”ילדה ומטפלת” ורק נעמה לא ידעה מה זאת מטפלת. נעמה שאלה: “אמא, למה אין לי מטפלת כמו לכולם?” היא ממש הרגישה מקופחת. הייתי מקצה שעה ביום לכל ילד בנפרד לפעילות משותפת, ולפעמים עשינו עבודות יצירה ביחד. כמו כן סיפרתי לילדים סיפורים, ולימדתי אותם לקרוא. כשלימדתי את נעמה לקרוא, והראיתי לה כרטיסיות עם מילים – אושרי היה צועק מהלול (עוד לא בן שנה) את המילים. בכלל, גידלתי 4 גאונים שעשו פאזלים מסובכים בגיל צעיר מאוד. יאיר אהב מאוד את הסיפור על הארנבים שהזאב רצה לטרוף אותם, אבל “פיף, פף ואפו נחרך”. והייתי צריכה לספר אלף פעמים את אותו הסיפור. אסתי הייתה השובבה שבחבורה. לא יכולתי לקנות במכולת או בחנות הירקות, אז המוכרת הייתה מחזיקה אותה על הידיים כדי שאצליח לקנות. אי אפשר היה ללכת איתה כשהיא בעגלה, כי היא הצליחה להשתחרר, ולברוח החוצה. בתמונה: נעמה עם חניתה.