כתב: מל רוזנברג

תרגום לעברית: מיקי פלד

הרי כולם יודעים שמפלצות יוצאות בלילה מהמחבוא שלהן וחוטפות ילדים שמסתובבים לבד ברחובות. והילדים כבר לעולם לא ישובו הביתה.

בראשי התרוצצו דמיונות על מפלצות מפחידות שמתחבאות מאחורי כל בניין ברחוב.

ואז הבחנתי בו. צל של מפלצת. הוא לא היה נראה כמו מפלצת שלמה, אלא רק קצה של צל.

הוא עקב אחריי במורד הרחוב. זה היה הרגע המפחיד ביותר שחוויתי בחיי.

עשיתי מה שכל אדם מבוהל במצבי עושה. האצתי את צעדיי. גם המפלצת החישה את צעדיה והמשיכה לעקוב אחריי.

התחלתי לרוץ. גם המפלצת רצה אחריי. קצה הצל שלה גדל והתארך.

יכולתי לשמוע את נשימותיה. בקרוב תדביק את מהירותי, תתפוס אותי והכל ייגמר. בראשי עלו מחשבות על הבית. הצטערתי על כל הוויכוח עם אימא.

הצל גדל וגדל. בעוד כמה שניות הוא יבלע אותי. אין ברירה. צריך להסתובב ולהתעמת עם המפלצת פנים אל פנים.

שנייה אחת והנה המפלצת בדמות כלב לופתת אותי בכפות הרגליים הקדמיות הענקיות שלה, עומדת על רגליה האחוריות, מתנפלת עלי בליקוקים. “גלילאו”, אני צועק. “גליליאו”!!

ובעקבותיה של גלילאו מופיע אבי, מתנשף מחוסר נשימה. “ילדון, חיפשנו אותך בכל פינה. מזל שגליליאו הצליחה למצוא אותך”.

צעדנו ביחד הביתה, בחושך.

נכנסתי להתקלח, והתנצלתי בפני אימא.

עכשיו אני מקפיד לעשות שיעורי בית מדי יום. ואפילו כשאני מתרגז, אני אף פעם לא בורח מהבית.

כי אחרי הכל, מי יודע? אולי בפעם הבאה המפלצת תהיה מפלצת על אמת.