עץ הלימון נתן ריחו

כמדי יום בכותונת דקה ושקופה רינה מסיטה לאט את תריס הסלון.

ניחוח מהפנט מדגדג את נחיריה.

אהובה הצעיר מאותת לה “בוקר טוב” בקוד סודי.

מכל צמחי הגן נוהה ליבה של רינה אחר עץ הלימון.

קוסמים לה קומתו החצופה, אדרתו הבוהקת, פרחיו העדינים.

כל כולו נעורים מתפרצים, והבטחה לתוחלת חיים ארוכה.

בגילה הבשל רינה אינה מאמינה, שצעירים יבחינו בה. יתעניינו.

היא שומרת על אהבתה מכל משמר. אינה מספרת לשמעון,

בעלה מזה ארבעים שנה, וגם לא לבניה הבוגרים.

היא לא תתן להם לחלל את אהבתה.

איילת נכדתה, מפתיעה בביקור,

בדיוק כשרינה מרעיפה מבטים על עץ הלימון.

“סבתא למה את מסתכלת על העץ?”

“כי אני אוהבת אותו.”

“אפשר לאהוב עצים?” היא מתפלאה.

“כן, אני אוהבת את העץ, והעץ אוהב אותי.”

“כמו שאני אוהבת אותך?”

“בערך, אבל זאת אהבה אחרת. אהבה סודית.

נכון שלא תספרי לאף אחד?”

איילת מהנהנת.

בוקר אחד בשלהי הקייץ, הלומת שינה, מסיטה רינה את התריס.

שום ניחוח אינו מדגדג את נחיריה. ברכת הבוקר בוששת לבוא.

היא מתלבשת בזריזות, ויוצאת לגינה.

נעמדת רינה ליד העץ האהוב, וסורקת את גופו מלמעלה עד למטה.

באחד הענפים היא מזהה עלים צהובים.

ייתכן שיש לו צהבת? היא תמהה.

“למה אתה עצוב?”

“העלים שלי מתקמטים, ואני מרגיש חולשה.”

“יכול להיות שיש לך סתימת עורקים,

והמים שאני משקה כל יום, אינם מגיעים לעלים?”

“לא יודע. רק יודע, שאני מרגיש רע.

שמעתי שמחלה חדשה מסתובבת בשכונה.”

“אתה מתכוון לקורונה? אין מצב. אתה לא בקבוצת סיכון.

אתה צעיר, חזק, ואינך מתחבק עם עצים אחרים.

נזמין את הגנן.”

“בינתיים לא צריך. נחכה כמה ימים. אולי אתאושש.

לא בא לי להתאשפז, ולהתרחק ממך.”

“בסדר.”

“את רואה כמה פירות צומחים על ענפי?” התרברב.

כל יום מבקרת רינה את עץ הלימון שלה.

כל יום היא מגלה עוד ועוד עלים צהובים.

כששטיח צהוב נפרש מתחת לעץ היא מתקשרת לגנן.

הוא עונה לה בנימוס, אבל אומר,

שבגלל הסגר אינו יכול להגיע.

היא שואלת מה היא יכולה לעשות בעצמה,

והוא עונה, שכבר אין מה לעשות.

בלילה רינה מתקשה להירדם.

היא מתגלגלת במיטה מצד לצד.

ליבה יוצא אל העץ הקמל, שימיו ספורים.

אין לה מושג איך תודיע לו על כך.

שמעון מתעורר.

“למה את לא נרדמת? להביא לך כדור שינה?”

“לא צריכה כדור.”

“אז מה קורה לך?”

“ראית את עץ הלימון?”

“באמת ראיתי שהעץ הצהיב. מה אומר הגנן?”

“שאין מה לעשות.”

“נוריד את הלימונים, ונבקש מהגנן להביא עץ חדש.

הפעם עם פירות מתוקים.”

פירות מתוקים הוא רוצה, ומה עם פירות בשלים?

כאלה, שכבר ראו משהו בחיים.

כאלה, שיודעים להבחין בין עיקר לטפל.

בין סטוץ מזדמן לאהבת אמת.

מעולם לא שמע, שמעון שלה,

על “סוד על קמל, על נוגה פרי בשל.”

לאה גולדברג אינה מדברת אליו.

יותר מדי פיוט, פחות מדי תכלס.

הוא יעקור את עץ הלימון שלה בלי סנטימנטים.

ישתול תחתיו עול ימים רענן וטרי, שיצמיח לו פירות מתוקים.

ומה ישתול תחתיה?

רינה יוצאת לחצר.

מרחוק בגינת השכן היא רואה עץ פומלה

באדרת מבהיקה וריח נפלא.