עץ הלימון נתן ריחו

כמדי יום בכותונת דקה ושקופה רינה מסיטה לאט את תריס הסלון.

ניחוח מהפנט מדגדג את נחיריה.

אהובה הצעיר מאותת לה “בוקר טוב” בקוד סודי.

מכל צמחי הגן נוהה ליבה של רינה אחר עץ הלימון.

קוסמים לה קומתו החצופה, אדרתו הבוהקת, פרחיו העדינים.

כל כולו נעורים מתפרצים, והבטחה לתוחלת חיים ארוכה.

בגילה הבשל רינה אינה מאמינה, שצעירים יבחינו בה. יתעניינו.

היא שומרת על אהבתה מכל משמר. אינה מספרת לשמעון,

בעלה מזה ארבעים שנה, וגם לא לבניה הבוגרים.

היא לא תתן להם לחלל את אהבתה.

בוקר אחד בשלהי הקייץ, הלומת שינה, מסיטה רינה את התריס.

שום ניחוח אינו מדגדג את נחיריה. ברכת הבוקר בוששת לבוא.

היא מתלבשת בזריזות, ויוצאת לגינה.

נעמדת רינה ליד העץ האהוב, וסורקת את גופו מלמעלה עד למטה.

באחד הענפים היא מזהה עלים צהובים.

ייתכן שיש לו צהבת? היא תמהה.

כל יום מבקרת רינה את עץ הלימון שלה.

כל יום היא מגלה עוד ועוד עלים צהובים.

כששטיח צהוב נפרש מתחת לעץ היא מתקשרת לגנן.

הוא עונה לה בנימוס, אבל אומר,

שבגלל הסגר אינו יכול להגיע.

היא שואלת מה היא יכולה לעשות בעצמה,

והוא עונה, שכבר אין מה לעשות.

“נוריד את הלימונים, ונבקש מהגנן להביא עץ חדש.

הפעם עם פירות מתוקים.”

פירות מתוקים הוא רוצה, ומה עם פירות בשלים?

כאלה, שכבר ראו משהו בחיים.

כאלה, שיודעים להבחין בין עיקר לטפל.

בין סטוץ מזדמן לאהבת אמת.

מעולם לא שמע, שמעון שלה,

על “סוד על קמל, על נוגה פרי בשל.”

לאה גולדברג אינה מדברת אליו.

יותר מדי פיוט, פחות מדי תכלס.