נווה אובד

צרור המפתחות של אבא הלך לאיבוד.

התיק החום של אימא הלך לאיבוד.

הנייד החדש של נועה הלך לאיבוד.

הבובה ימימה הלכה לאיבוד.

בא לילה.

מילי מתהפכת במיטתה.

ידה מחפשת את ימימה.

היא חייבת למצוא אותה.

אבל איך?

גם היא תלך לאיבוד.

ירח חביב מנצנץ בחלון:

“ילדתי היקרה,

הדקי חגורה,

ויחד נמריא לנווה אובד”.

טסה מילי על גבי הירח.

מפלסת דרכה על שביל החלב.

ידיה מזיעות,

נשימתה מהירה,

ליבה הולם – תק, תק, תק.

נוחתים.

“תודה” אומרת מילי,

“ומי ייקח אותי חזרה?”

“יהיה בסדר” מחייך הירח.

שולח נשיקה, ונעלם בחשכה.

מילי רואה חושך, וחושך

ועוד קצת חושך.

שיניה נוקשות.

קר לה בפיג’מה הדקה.

היא נורא צריכה פיפי.

בדיוק כשהיא מתכופפת מתחת לשיח,

אלומת אור חושפת את הטוסיק שלה.

אוי לבושה!

מילי מתקדמת לעבר בניין עצום,

מוקף גדר גבוהה.

קול צרוד ונמוך מקבל את פניה.

“מי שם?

לעצור מיד.

“אין כניסה!”

מילי מתקרבת ורואה שומר.

ברט לראשו, ועיניו עייפות.

מילי מתקרבת עוד קצת.

היא לא מאמינה.

השומר לובש את הז’קט האפור של אבא.

מה את מחפשת פה באמצע הלילה?”

“את בובה ימימה,

את הנייד של נועה,

את התיק החום של אימא,

ואת המפתחות של אבא.”

“מה תתני לי אם אכניס אותך להיכל האבדות?”

“לא אספר לאבא, שאתה לובש את הז’קט שלו.”

השומר נאנח, ומוציא מפתח גדול מהצרור.

פותח את המנעול והשניים נכנסים פנימה.

ענן אבק מקדם את פניה של מילי.

היא משתעלת.

מתקשה לנשום.

השומר מגיש לה כוס מים.

היא נכנסת לאולם רחב ידיים.

השומר מסיט וילון שקוף של קורי עכביש,

ומזמין אותה להיכנס.

מילי רואה מדפים, מדפים,  ועוד מדפים.

על מדף אחד מונחים מוצצים

על מדף שני מונחות בובות,

על מדפי שלישי מונחים כובעים.

מדף לניידים,

מדף לתיקים,

מדף למטריות,

מדף לאיטריות,

מדף לפטריות.

מדף ועוד מדף ועוד מדף.

ראשה של מילי מסתחרר.

אין לה מושג איך תמצא

את האבדות של בני משפחתה.

“רגע” אומר השומר “מתי הגיעו האבדות לכאן?”

“אתמול” היא עונה בעיניים מוצפות.

“יופי האבדות של אתמול עוד לא מוינו.”

הוא מוביל את מילי לחדר צדדי.

“זה השק שלנו” צוהלת מילי.

“מצויירים פה מפתחות תיק, טלפון נייד, ובובה.

אני יכולה לקחת את השק?”

“בטח. רק תחתמי לי פה, ופה ופה.”

בינתיים מתבהרים השמיים.

שמש אדומה מציצה ממזרח.

שולחת קרני אור רכות.

“איך אני חוזרת הביתה?” תוהה מילי.

“תבטיחי שלא תגלי לאיש איפה היית.”

“מבטיחה.”

“בסדר. אני מארגן לך מיד הסעה עם קרן שמש.

אל תדאגי, בעוד דקה תהי במיטה.”

קרן שמש חמימה מתייצבת למשימה,

ונושאת את מילי במהירות האור לביתה.

ובבית ששון ושמחה.

אבא מוצא את צרור המפתחות.

אימא מוצאת את התיק החום.

נועה מוצאת את הנייד החדש.

מילי מחייכת ומחבקת חזק את ימימה.

לפני שהיא נרדמת, היא שומעת את אימא:

“מי לעזאזל, הכניס הביתה שק מטונף?”