היופי של מאי, מאת אורית זאן ירקוני ואלונה בסקין

הסיפור נכתב בהשראתו של סיפור אמיתי.

תודה לאינה הרי, אשר שיתפה אותנו בסיפור חייה,

המהווה מורה-דרך לכל נערה ולכל נער הבוחרים מי ומה יהיו.

חלק 1: היכרות עם מאי

בארץ רחוקה, ושמה אוזבקיסטן, בעיר עתיקה ויפה, חיה משפחה יהודית בשכנות טובה עם התושבים המוסלמים סביבה.
מאי הייתה הבת הצעירה במשפחה חמה ואוהבת. אחיה, אריק, בן השמונה-עשרה, שהיה גדול ממנה בשש שנים, החל כבר את לימודיו באוניברסיטה. למרות פער הגילים ביניהם, הוא היה שותף מלא לסודותיה ולמזימות המשחק שרקמה.

באותן שנים טרם הומצאו המחשבים. כדי לקיים שיחת טלפון היה צורך לחפש מכשיר טלפון המחובר בקו אל הקיר, בבתי השכנים האמידים ביותר; או להרחיק אל קצה הרחוב, היכן שעמד תא טלפון ציבורי.
מאי התגוררה בבית רחב ידיים, יחד עם סבה וסבתה, כפי שהיה נהוג באותה תקופה. את שעות הפנאי בילתה מאי בקריאת ספרים, אשר סחפו אותה לעולמות נפלאים של דמיון. בהשראתו של כל ספר שקראה, המציאה משחק חדש לה ולחבריה. הם נהגו לצאת אל הפארק הגדול שבמרכז השכונה, חמושים במקלות, כאילו היו חרבות של שודדי-ים. בצמרת של עץ בנו בית-עץ, כמו רובינזון קרוזו שנסחף מספינתו הטרופה אל אי בודד. מאי נשאה בגאון את כובד המשקל של תכנון משחקים והוצאתם לפועל, גם כשהיה עליה לשלם מחיר בגין שובבותה.

*   *   *

חלק 2: לוקחים אחריות

• – “סבתוש, תגידי לי, מטאור זו אבן כזאת ענקית, שעפה מהחלל אל כדור הארץ? והיא גם שורפת את הכול בדרך?…”
• – “שורפת? נדמה לי שבטוח לומר כי היא משמידה כל שבדרכה…”- צחקה סבתא.

סבתא אהבה מאוד לנהל שיחות מסוג זה עם מאי. מכל נכדיה, רק מאי, הילדה בעלת העיניים הענקיות, העטופות בריסים ארוכים בדמות חוטי משי, מלאות בסקרנות ורצון לגלות דברים תכף ומיד, גרמה לסבתא לחייך בלי הפסקה.

השיחה נעצרה בשל הרעשים שנשמעו מחדר האוכל.

אדון גאורגי, השכן מהבית הירוק שבקצה הרחוב, כעס מאוד. בזעמו הרב הכובע הלבן שלו אף נטה טיפה לצד וכיסה את אוזנו הימנית. טיפות זיעה התגלגלו על מצחו האדום מרוב לחץ.

מאי נדבקה אל הקיר ובתנועות זהירות ניסתה לחמוק לכיוון הדלת, אך אביה בשנייה פיצח את התעלומה. במבט אחד, קודר ורציני למדי, הוא נעץ את בתו למקומה.

“עשית מעשה – תיקחי אחריות!”, אמרו למאי עיניו של אביה.

-“מי שמע על דבר כזה? בלילה טיפסו על עצי הדובדבנים שלי, ולא מספיק שהיו שם בנים, אלא גם הבת היקרה שלכם בין השובבים! בשמלתה הלבנה היא הגיעה גבוה עד לצמרת…” – השכן דיבר כל כך מהר, שנדמה היה כאילו הוא יורה מילים מתת-מקלע.

סבתא נשמה עמוק. “עוד פעם!” הרהרה. אבא שמר על קור רוח, פניו נשארו קפואות, אך הוא הסתכל על גאורגי והקשיב לכל מילה. ורק אמא, שבכל מצב פעלה בהתאם לתפקידה, כרופאה אמיתית – דאגה מאוד לשכן, ובצדק, הוא נראה כאחד שעוד רגע עלול לקבל התקף לב.

• – “האם תרצה לשתות משהו? תשב בבקשה, אנחנו קשובים לסיפוריך וכמובן שנטפל בעניין במלוא החומרה…” אמא אפילו לא הצליחה לסיים את המשפט, כשהשכן התפרץ לדבריה.
• – “שלא תחשבו שאני מתקמצן על הפירות! שיאכלו, לבריאות, ואם היו מבקשים, הייתי מביא להם כמה שירצו… אבל לטפס על העצים ועוד בשמלה! מזל שהספקתי לעצור אותם בזמן ולא קרה שום אסון….”

גאורגי השכן היה בן אדם טוב, ולמען האמת הוא צדק. טיפוס על העצים בשמלה לא היה רעיון מוצלח. אבל באותו רגע המשחק סחף את מאי וחבריה, הם מיהרו לאסוף את הדובדבנים להכנת שיקוי פלאים, והפרדס של גאורגי נראה להם כמקום המתאים ביותר למשימה.

מאי פסעה צעד קדימה והביעה בפני השכן המכובד את התנצלותה. היא הבטיחה:”בחיים אני לא אגנוב יותר דובדבנים מהפרדס, לא אטפס על העץ בשמלה ולא אסכן את חיי וחיי החברים שלי.”

ובזמן שחיוך הפציע על פניו של גאורגי, הוא נזכר בדיוק איזה ילד שובב הוא היה בעצמו. הוא התיישב עם אביה של מאי ליד השולחן, מוכן להצטרף לארוחת ערב; ומאי, בתחושת הקלה, רצה סוף-סוף למטבח לעזור לאמהּ ולסבתהּ לערוך את השולחן. היא חיבקה את אמה ונתנה נשיקה ללחי הנעימה של סבתהּ, חטפה בדרך את אחד מהמאפים והתעופפה אל החצר שבמורד הרחוב. בהרגשה נפלאה של שחרור וחופש, היא דילגה אל הפארק, אל החברים הנאמנים שחיכו לה כבר זמן רב. הרי הייתה תוכנית חדשה להוציא אל הפועל.

תחת פיקודה של מאי, במאמץ רב של עבודת צוות מופלאה, ילדי החבורה סחבו וגררו לוח שיש אל בית העץ, שישמש להם כשולחן אבירים עגול. מאי לא לקחה בחשבון פרט “שולי”, שאותו לוח שיש היה רכוש פרטי, שנועד לעיטור בניין חדש שאביה תכנן, בהיותו אדריכל בעל-שם נחשב ומכובד בעירם. שוב, לא נחסכו נזיפות ממאי.

זה לא עצר את מאי. מדי יום רקמה משחק דמיוני חדש, ששלהבה בו את יתר הילדים. היא הייתה המנהיגה הנערצת של החבורה. מדי בוקר היא פגשה במראה ילדה נועזת, עטופה באהבה ויפה!

*  *  *

חלק 3: עומר

באותה שכונה בה התגוררה מאי, התגורר נער נוסף, מעט גדול ממנה. עומר היה שמו.

גורלו של עומר לא שפר עליו וחייו לא היו מלאי הרפתקה ושמחה, כפי שהיו חייה של מאי. אביו של עומר, שהיה אדם בעל ממון ונכסים, כמו שאר התושבים בשכונה,  נהג לבלות את ערביו בשתייה של משקאות חריפים עד לשוכרה. בשובו הביתה היה רב עם אשתו, אימו של עומר, מרים עליה את קולו, מגדף ומחרף אותה, משפילהּ עד עפר. כאשר עומר ניצב לצד אימו במהלך מריבה, היה אביו מטיח בו קללות ומילים קשות “בן בליעל אתה”. חושב שאתה מוצלח ממני? שום דבר טוב לא יצמח ממך”.

ברע לו, נהג עומר לעלות אל גג הבניין שבו התגורר. הבניין השקיף אל הפארק, בו נהגה חבורתה של מאי לשחק. הגג היה מקום המפלט שלו. המקום בו חלומותיו יכלו להפליג בשקט למקומות טובים יותר.

לעומר לא היו חברים רבים, והוא ניסה להשתייך לחבורת נערים, שהייתה שונה לחלוטין מהחבורה של מאי. עומר חשב שיימצא בהם מזור לנפשו. ערב אחד, במהלך מריבה קשה בין הוריו, הוא שמע את החברים קוראים לו מלמטה “עומר, עומר… רד למטה!” עומר שמח וירד לפגוש את ארבעת החברים שחיכו לו. מנהיג החבורה הורה לו לחזור הביתה ולרדת עם אופניו החדשים, ואם אפשר, אם הוא אמיץ דיו, להגניב גם בקבוק יין ממחסן הבקבוקים של אביו. עומר התלבט אם להישמע לו, היסס, אך שאר החברים דחקו בו “קדימה! אל תהיה פחדן! תהיה גבר! אם אתה רוצה להיות חלק מהחבורה שלנו אתה צריך להוכיח שאתה אמיץ! קדימה! אתה יכול לעשות את זה! יאללה! תעלה להביא כבר!” עומר נכנע ללחץ שהפעילו עליו, עלה לביתו, על רקע הצעקות ששמע בחדר השינה בין הוריו, התגנב למחסן המשקאות והכניס בקבוק לתוך מעילו. לאחר מכן לקח את אופניו החדשים וירד למטה. החברים צהלו “כל הכבוד! איזה גבר אתה!”

עומר והחבורה שמו פניהם אל הפארק. בפארק הנערים הצעירים העבירו ביניהם את בקבוק היין, לגמו ממנו, צחקו בקול וטפחו לעומר על כתפו. “אלוף אתה! לא האמנתי שככה יהיה לך אומץ!” גם מנהיג החבורה שיבח אותו “עומר, כל הכבוד! מחר בערב תוריד שני בקבוקים! זה יעניק לך עוד נקודות זכות למבחן ההשתייכות לחבורה. אני יודע שתעשה את זה!” עומר לא ידע מה להשיב לו.

לאחר שסיימו ללגום את הבקבוק עד תומו, החלו הנערים לרכוב על האופניים בשבילי הפארק. עומר ביקש מהם “בזהירות, בבקשה, האופניים חדשים. סבא רק קנה לי אותם ליום ההולדת”. הנערים צחקו וחזרו על דבריו של עומר בלעג “סבא קנה לי אותם! סבא היקר! אוי ואבוי!”. הם רכבו בפראות, שוב ושוב במורד מדרגות שהיו בפארק, מזעזעים את קפיצי האופניים. כשהתעייפו מהרכיבה, השליכו אותם לתוך בריכת-נוי בפארק, ונשכבו על הדשא בתשישות.

עומר נמלט אל גג הבניין שלו. החשכה הסתירה את הדמעות שנצצו בעיניו. על הגג היו מספר אבנים ולבנים שנשארו מעבודת שיפוץ בו. כדי לפרוק את זעמו, עומר החל להשליך את האבנים אל עבר אחד העצים בפארק, ניסה לקלוע אל אחד הענפים. כשנגמרו האבנים, הוא הרים לבנה כבדה יותר והשליך אותה לעבר העץ.

ואז ארע האסון!

*   *   *

“חלק 4: פגיעת ה”מטאור”

הערב החל כאחד הערבים הקסומים ביותר שידעה מאי. ערב של תחושת אחדות ושייכות. כל המשפחה הסבה לשולחן הארוך, בצל העצים החסונים, שענפיהם התכופפו תחת כובד משקלם של הפירות שהבשילו עליהם, בחצר ביתו של הדוד, אשר התגורר מעברו השני של הפארק. ההכנות לארוחת הערב המשפחתית המורחבת החלו כבר בשעות הצהריים המוקדמות, כאשר הגברים בשבט עסקו במלאכת הבישול הארוך כבמעשה כישוף. הם הדליקו בטקסיות חגיגית את המדורה לבישול, חתכו את הבשר והירקות, שטפו במי מעיין צלולים את האורז, בזקו תבלינים שרק יודעי סוד הכירו; וכך, בסיר פלדה כבד וגדול, התבשל במשך שעות התבשיל “פלוב”, הידוע ברחבי אוזבקיסטן. הריחות  העשירים שהפיץ התבשיל שיגעו את כלבי השכונה, והעלו חיוך על פני השכנים, שידעו שהניחוחות מעידים על כך שמשפחתה של מאי מתכנסת יחדיו לארוחת-שבת, וקראו לעברם ברכות של “שבת שלום”.

בסיומו של ערב מהנה, של שיחות וצחוק מתגלגל, של התענגות על מאכלים וקינוחים מופלאים, מעשה ידי-הזהב של סבתא בלה, משפחתה של מאי פנתה לחזור לביתה דרך הפארק, כפי שתמיד עשו.

מאי ואחיה אריק צעדו ראשונים. מאי זמזמה לעצמה שיר עליז, ורקמה בדמיונה  את המשחק הבא לחבורתה. מי יהיה בתפקיד טרזן ומי יהיו הגורילות? כשלפתע, ללא כל התראה מוקדמת, מבלי שתבין מהיכן וכיצד, מבלי שתדע שבעוד רגע קל מסלול חייה עומד להשתנות לעד… לבנה כבדה, כמו מטאור שמגיח בהפתעה מהשמיים, פגעה בעוצמה בפניה!

כאב עצום התפוצץ בתוך ראשה והתפשט בגופה של מאי. היא צללה לעלטה מוחלטת. הדבר היחיד שהספיקה להבחין בו, לפני שגופה צנח, היה המבט המבועת והמבוהל להחריד בעיניו של אחיה, בזמן ששריקה חדה פילחה את האויר.

מאי לא ראתה כיצד אחיה תפס אותה ואחז בה בידיו כדי שלא תיפול לקרקע. היא לא ראתה את ריצתו המהירה של אביה לתא הטלפון הציבורי, ולא שמעה את הרעד בקולו בזמן שקרא לעזרה. היא לא ראתה את אמה רוכנת מעליה ומבצעת בה פעולות החייאה.

אמבולנס של “הצלב האדום” לקח אותה לבית-חולים. במשך חמש שעות ארוכות ואפלות נמשך הניתוח. צוות של רופאים עמל על הצלתה של מאי. רופאה צעירה ומוכשרת הוציאה בזהירות ובעדינות את רסיסי האבן הרבים מתוך פניה, הרכיבה חזרה את חלקי הפנים שנשברו, וכל אותה העת דיברה אליה בקול מרגיע, הבטיחה שהכול יהיה כשורה. מאי, חסרת ההכרה, לא יכלה לשמוע את דברי הרופאה, אך קולה הנעים והאנרגיה השלווה ששידרה לה, נספגו בלבה של מאי, שהחל לפעום באופן סדיר. כל הנוכחים בחדר הניתוח המתינו לנס שיתרחש.

הרופאים הצליחו להציל את חייה של מאי.

*  *   *

חלק 5: צלילה לחשכה

מאי התעוררה בבית החולים. כאב עז פילח את ראשה. היא שלחה יד אל פניה, ומיששה את התחבושות שעטפו אותן. כאשר ניסתה לפקוח את עיניה, גילתה כי אינה רואה דבר. מאורעות אותו הערב היו זכורים לה במעורפל. חרדה גדולה הציפה את לבה.

יד רכה אחזה בידה של מאי. ליטפה את אצבעותיה. “מאי. מאי אהובה שלי”, היא זיהתה את קולה של אמהּ, אשר התאמצה למשול ברוחה ולא לפרוץ בבכי בנוכחותה של מאי. אמהּ של מאי, כרופאה מיומנת במקצועה, חששה ממה שצופן העתיד. “בבקשה תדליקי את האור, אמא. חשוך פה מדי.” ביקשה מאי. “האור דלוק”, השיבה אמהּ בהברות סדוקות. “מה קרה לי?” שאלה מאי בקול חלוש ומפוחד. אמה סיפרה לה את מאורעות ערב הפגיעה, והבטיחה לה שהם יעשו ככל יכולתם כדי לתמוך בה ולסייע לה בתהליך הריפוי והשיקום. אמה ידעה שזה עומד להיות תהליך ארוך, כואב ומתיש. אם עד כה נלחמה מאי בשודדי-ים דמיוניים, כעת יהיה עליה להיאבק באופן מציאותי על החלמתה.

מאי הייתה מרותקת למיטת בית החולים במשך שלושה חודשים ארוכים וכואבים, שנראו לה כמו נצח, לו רק יכלה לראות. עיוורון עיניה הותיר אותה בחשכה מוחלטת. גופה דאב משכיבה במיטה. שריריה שכחו את הנאת התנועה. נראה היה לה שלעולם כבר לא תחזור הביתה. היא ניסתה להפגין אומץ וגבורה בזמן הטיפולים המכאיבים, השתדלה בכל כוחה לא להסגיר את נחשולי הכאב שהציפו אותה כאשר רופא או אחות רק חלפו על פני מיטתה, אך זה היה קשה מנשוא. הוריה ליוו אותה יום וליל. ניסו לעודד את רוחה.

אביה של מאי התאמץ כלפי חוץ לשמור על איפוק ולהפגין שלוות רוח. התהלך בגו זקוף ובראש מורם. אמה, כלביאה לוחמנית הנלחמת על גוריה, פעלה ללא לאות למען בתה היקרה לה מכל. היא פנתה לרופאים שונים שהכירה והשיגה תרופות נדירות. רק בשעות לילה מאוחרות, כשנותרו לבדם, חבוקים ונאחזים בתקווה שהציעו מאורות הכוכבים והירח מולם, הרשו לעצמם להרפות את הגו המתוח ונתנו לדמעות לזלוג בבכי מר ומרוקן. בכי שהכיל בתוכו את החרדה מפני העתיד לבוא.

הרופאה של מאי, בנחישות ובעיקשות, בדקה את מאי מדי יום. שכנעה אותה לאכול ולנסות להזיז את אברי הגוף הרדומים. מאי נאלצה ללמוד הכול מחדש. אט אט למדה שוב לכווץ ולשחרר את אצבעות כף היד. למדה לסובב את ראשה מצד לצד. בצעדים קטנטנים ומהוססים למדה שוב ללכת. השעינה ידה על הקיר וגיששה את דרכה באפילה. למדה שוב לצחצח שיניים ולהתקלח בכוחות עצמה. כל זאת למדה כשהיא נתונה בעלטה, בתחושת אי-ודאות, מתוך מאמץ להקשיב לצלילים סביבה, שיפרשו לה ויכוונו אותה במקום עיניה העיוורות.

כעבור מספר חודשים, עינה הימנית של מאי החלה לפתע לזהות צלליות צבעוניות, אמנם מטושטשות, אך האירו במשהו את העלטה. אט אט הראייה בעין הימנית התחדדה והשתפרה. ראייתה של מאי שבה רק לעינה הימנית. הרופאים הסבירו לה שהראייה בעין השמאלית אבדה לנצח. הבשורה הייתה מרה מדי למאי. היא סרבה להאמין, זעקה והתנגדה.

מאי ציפתה ליום בו יוסרו התחבושות מפניה. אחות המחלקה קילפה אותן אחת-אחת בעדינות רבה, וכשסיימה את מלאכתה מאי ביקשה ממנה להתבונן במראה. צעקה רמה נפלטה מגרונה של מאי, כשראתה את המפלצת שנשקפה אליה מן המראה הקטנה שהוגשה לה. העין הימנית, שרק בה יכלה לראות, לא זיהתה את עצמה. היכן מאי היפה, שחיוכה היה מאיר כל חדר? הפגיעה בפניה של מאי הייתה קשה מאד. במראה היא ראתה מפלצת מעוותת, ללא שיער, ריסים או גבות. צלקות רבות נמתחו מקודקוד עד סנטר. עינה השמאלית חצי סגורה, לא הגיבה לניסיונותיה לפקוח אותה יותר.

מאי השליכה את המראה האכזרית אל הרצפה הקרה. המראה התנפצה לאלפי רסיסים חדים ודוקרניים. “כך גם חיי התרסקו”, חשבה לעצמה מאי, “לא נשאר מהם כלום!!!”

“עליה לשמור על מנוחה ולהימנע ממאמצים!” פקד הרופא, לפני שחרורה הביתה. מאי חזרה הביתה בדמעות. הבית, שכה התגעגעה אליו, אך גם ידעה שיהיה כה שונה עבורה כעת.

*  *  *

חלק 6: חברוּת אמת

שימי ויעקב גרו באותה השכונה יחד עם מאי. שניהם היו שותפים בחבורתה והצטרפו לכל הרפתקאותיה. הם נלחמו לצידה כפיראטים נועזים וגם כציידים של רובין הוד. הם חיפשו איתה אוצרות אבודים וטיפסו איתה על צמרות העצים הגבוהים.
שימי גר רק עם אימו, וליעקב הייתה משפחה גדולה מאוד. שימי למד לנגן על כינור, התאמן שעות ארוכות, ושמר בקפידה על אצבעותיו הדקיקות. יעקב היה שחקן כדורגל נפלא, הכי טוב בשכונה.

יעקב רץ במהירות אל הבית של חברתו הטובה, מיד כששמע על האסון שפקד אותה. שימי נבהל והתבייש לבוא. אימו  עודדה אותו, הסבירה לו עד כמה מאי זקוקה לחבריה וכמה שהיא תשמח לראותם. אז כולם עוד האמינו שמאי תבריא במהרה. בזמן שמאי הייתה מאושפזת בבית-החולים, שני החברים ניסו לבקרה יום-יום, אך לא נתנו להם להיכנס לטיפול נמרץ.
לאחר שמאי שוחררה הביתה, הם נהגו לבקר אותה מדי שבוע. תחילה הם התביישו להביט בה, התקשו להישיר מבט אל עיניה, שהיו כה יפות בזיכרונם. הם השפילו עיניהם וספרו מרצפות ברצפה.

אט אט הם התרגלו, ואפילו למדו להעמיד פנים כאילו לא קרה כלום.

הרגעים הנעימים יותר עבור מאי, בתקופת החלמתה הארוכה בבית, היו הביקורים שערכו אצלה שימי ויעקב; חברי החבורה שהנהיגה. החבורה שכה העריצה אותה והלכה אחריה בכל רעיון אשר הגתה. “זוכרת את החבל שמתחנו בין הספסלים וניסינו ללכת עליו כמו לוליינים בקרקס?” הם הזכירו לה. פניה של מאי כאבו כאשר צחקה. “זוכרת את גור החתולים הג’ינג’י, שהבאנו לו אוכל כל בוקר? היינו בטוחים שהוא גור נמרים.” לבה של מאי דאב, כאשר הרהרה באותם ימים רוויי שמחה. האם הם ישובו אי פעם?

“אמא, למה רק שימי ויעקב מבקרים אותי? למה החברות מהכיתה לא באות? למה המורים שלי לא באים?” שאלה מאי את אמה, בעצב רב.

“אני לא באמת יודעת”, השיבה אמה. “אולי הם יגיעו בהמשך”, ניסתה אמה לנחמה. אך אף אחד לא הגיע מלבד שימי ויעקב.

שימי שבר את קופת החיסכון שלו, ולאחר תחנונים אל אימו, היא הסכימה ללכת עמו לחנות יוקרתית כדי לקנות למאי משקפיים. לא, אלו לא היו משקפי שמש רגילים. בתוך מסגרת דקה ומבריקה היו שתי עדשות אפרפרות, המחליפות את צבען לפי חוזק האור. המשקפיים המדהימים הללו, שעלו הון, טשטשו את צלקות הפנים, הסתירו את העין הפגועה ועזרו למאי להיראות כילדה צעירה, אפופת מסתורין ומיוחדת, כאילו הייתה כוכבת קולנוע המסווה עצמה ממעריציה.
יעקב הגה רעיון אחר. לשם מימוש הרעיון, במשך חודש ימים הוא עבד בשדה הכותנה אצל השכן דוד אסלן. יעקב שנא כותנה וגם את העבודה בשדה, בשמש הלוהטת, אבל הוא היה זקוק לכסף. וכסף, כשזקוקים לו ממש, חייבים להרוויח  אותו; כך אביו נהג לומר. “גבר לא מבקש נדבות, גבר חייב להרוויח”.
בחלוף חודש  של עבודת-כפיים מפרכת, יעקב קיבל סוף כל סוף את המשכורת הראשונה שלו בחיים. ברגלי הכדורגלן הזריזות שלו הוא רץ לקצה השני של העיר, לסוחר מיוחד שייבא סחורה מחו”ל, ובכל הסכום שהרוויח הוא קנה מתנה למאי.

יעקב, בתחושת גאווה גדולה, הגיש למאי את מתנתו. מאי פתחה בהתרגשות את האריזה. חיוך רחב וזוהר עיטר את פניה, לראשונה מזה חודשים, כשהוציאה מהאריזה כובע מלחים מרהיב. כאשר מאי חבשה את הכובע, הטתה אותו מעט מטה, כך שיסתיר את הצד השמאלי של פניה. היא הרכיבה את המשקפיים המיוחדים של שימי, וצעדה בבית בהליכה של דוגמנית צמרת.

שלושת החברים השתעשעו יחדיו כבימים ימימה – מדדו את הכובע והמשקפיים, התגלגלו מצחוק, והמציאו משחקים כמעט כמו פעם. אלו היו דקות של אושר.

בימים ששימי ויעקב לא היו אצלה, לבה של מאי התמלא בכעסים. אף ילד מהכיתה לא ביקר אותה, אפילו לא פעם אחת. גם המורים שכחו ממנה, לא התעניינו ולא שאלו לשלומה. כאילו לא הייתה קיימת מעולם. כאילו מחקו אותה מדף שבמחברת עם מחק, בדיוק כפי שמוחקים טעות וממשיכים הלאה. לבה של מאי הלם בכאב.
איך יכול להיות שהיא לא חסרה בכיתה? איך ייתכן שאף חברה לא מתגעגעת אליה? מאי, שתמיד הופיעה בכל ההצגות והטקסים, שייצגה את בית הספר בנבחרת האתלטיקה וגם באולימפיאדת המתמטיקה?! הציורים שלה היו תלויים בלוח הכבוד שבכניסה לבית הספר…
דממה ובדידות.

*   *   *

חלק 7: חזרה לבית-הספר

כעבור חצי שנה של החלמה בבית, הגיע הזמן לחזור ללימודים.

אך לבית-הספר אסור היה לחבוש כובעים ולהרכיב משקפי שמש. לבית-הספר נדרשה להגיע במדים ועם שיער אסוף ומתוח. כן, כן, בדיוק כך! הופעה שתדגיש  כל צלקת וצלקת.
לעולם לא תשכח מאי את היום שבו היא שבה לכיתתה. היא הרגישה את המבטים המבועתים ננעצים בה כמו סכינים. ילדים שהעוו ועיקמו פנים, הביעו את תחושות הגועל והחרדה, זזו הרחק ממנה, כאילו תוכל להדביק אותם במחלה כלשהי.
חבריה התביישו לעבוד איתה ביחד או להזמין אותה לביתם. היא לא הוזמנה לימי הולדת וגם לא לחגים.  במסדרונות בהפסקות שמעה את המילים הלועגות שכוונו אליה, צחקו עליה וקראו לה בשמות גנאי משפילים.
אחד הבנים אף הגדיל לעשות, ובאכזריות של אטימות רגשית – הדביק לגב שלה שלט “סכנה! אסור להתקרב!”
יום שלם מאי התהלכה עם השלט הזה מודבק לגבה, מבלי להבין מדוע מצביעים עליה וצוחקים.
המורים לא התערבו. חלקם היו משוכנעים שהיא חייבת לעבור לבית ספר המיועד לילדים עם נכויות, חלקם העלימו עין מהמתרחש.
“ילדים חייבים לדעת להסתדר בחברה בכוחות עצמם.” היה ההסבר להתנהלותם.
המורה לפיזיקה אפילו ניסתה להכשיל את מאי, כדי להוכיח שמקומה אינו בכיתה.

” אל תשימי לב להתלחשויות!” לימדה אותה סבתא.
” תהיי חזקה! אל תתני כוח למילים הפוגעות! החזיקי ראשך מורם, אין לך במה להתבייש. מתביישים רק במעשים רעים, ואת לא עשית דבר רע לאף אחד!”
“השקיעי בלימודים, תהיי הכי טובה בכול!”
סבתא צדקה, אך כמה קשה היה למלא את הנחיותיה! כמה דמעות שורפות זלגו מהעיניים של מאי. כל העולם נגדה, כולם צוחקים עליה, דוחים אותה מהחברה.
מאי למדה להתמודד.
לא, היא לא הלכה מכות. לשונה החריפה הייתה מחזירה לפוגעים כפליים. עם הזמן תלמידי כיתתה העדיפו פשוט להתעלם ממנה. לא רצו להתעסק איתה.
בדידות וכעס.
למה זה מגיע לה?
למה דווקא היא?
מה לא בסדר איתה?

מאי כל כך רצתה לרוץ עם החברים לפארק כמו פעם…לעוף גבוה גבוה בנדנדה עם חברותיה, להרגיש שהרוח מלטפת את פניה היפות ופורעת את תלתליה. היא רצתה לחלוק בסודות, לשתף, לדבר על הספרים החדשים שקראה…

*   *   *

חלק 8: נערת קיפוד

הימים חלפו. יעקב עבר את מבחני הקבלה ונסע לפנימיית הספורט של ליגה א’, הרחק מהעיר. שימי התאמן בנגינה ימים כלילות, התכונן למבחני הקבלה לקונסרבטוריון. הביקורים שלו פחתו באופן משמעותי.

מאי לא כעסה עליהם, היא אהבה אותם מאוד ורצתה לראותם מצליחים וממשים את כישרונותיהם. שימי היה נגן מוכשר להפליא ויעקב היה ספורטאי מצטיין.

עם הזמן מאי הפכה ל”נערת קיפוד” – הלכה והסתגרה בתוך עצמה, ושלפה קוצים כלפי חוץ. רק משפחתה הכירה אותה באמת, את האיכויות שהיא טומנת עמוק בתוכה, מסתירה מעין כל.
בלילות החשוכים, סבתא בלה הייתה מרכיבה את המשקפיים ומתיישבת ליד המנורה הירוקה שעל השולחן בחדר העבודה של אבא. סבתא בלה הייתה בעברה מרצה באוניברסיטה. היא לימדה את ההיסטוריה של האומנויות. סבתא פשפשה בספריה העתיקים, חיפשה בהם מתכונים למסכות מרפא שנהגו להכין לפרעונים ולבני משפחותיהם במצרים העתיקה. מסכות שמלבינות פנים ומרפאות פצעים. בעקבות חקירותיה המעמיקות של סבתא בלה , אריק, האח הבכור של מאי, נשלח לכפר הררי. כאשר חזר, הביא אתו חמר ירוק מיוחד במינו, דבש ביתי ושעווה מדבורי פרא. כל החומרים הללו היו ידועים בזכות השפעתם הקסומה על העור. גם צמחי מרפא הוא הביא אתו.
אחת לכמה שבועות התאספו כל בנות המשפחה לערב בנות. ערב כייף ופינוקים, של טיפולי פילינג, מסכות פנים, טיפוח השיער, אוכל טעים ועוד שלל הפתעות; כדי שמאי לא תרגיש חריגה ותחשוב שכל זה מיועד במיוחד עבורה. הלוא כך, כל בנות משפחתה בעצם מתייפות, ותוך כדי מסייעות לעורה של מאי להירפא.  אמה ודודתה הגו בכל פעם רעיונות חדשים לערבים מיוחדים, שכללו הכנת מתנות לכולן. שתיהן היו “זקוקות” לעזרתה של מאי בארגון הערבים הללו. פעם זה היה ערב בסגנון יפני ופעם ערב מלכותי של התחפשות לנסיכות.

*   *   *

חלק 9: הבחירה בחיים

והזמן, כפי שנוהג הזמן, המשיך לרוץ. קיץ התחלף בסתיו, ואחרי החורף שוב פרצו ריחות עזים של פריחת האביב….
בהדרגה, הפנים של מאי הפכו חלקות יותר, הצלקות הצטמקו, תחילה עוד נראו כמו חוטים דקיקים, אך אט אט כמעט שלא נראו לעין.
יום אחד חזר אביה של מאי מעבודתו וארשת ערמומית על פניו. ערב שלם הוא התלחש עם אמהּ, קרץ לה בעינו; ובסוף, הכניס בסתר לחדרה של מאי ספר נדיר וקשה להשגה שקיבל מחברו הטוב.
בבוקר גילתה מאי על השולחן ספר חדש. היא לא קראה בכוחות עצמה זה זמן רב, היות שאסור היה לה לאמץ את העין היחידה שנותרה רואה.
היא נגעה בספר מלאה בסקרנות, שאפה את הריח המיוחד של בית הדפוס, ליטפה בעדינות את כריכת המשי היוקרתית.
בלי לשים לב היא שקעה בסיפור המרתק…
בספר היה מסופר על ולנטין דיקול מליטא – האיש החזק ביותר בעולם, אתלט מפורסם וספורטאי שהצטיין בהרמת משקולות. דיקול הופיע בקרקס, טייל והופיע בכל העולם ו…. בתאונת דרכים קשה ביותר שבר את עמוד השדרה. איש דגול ומפורסם הפך לנכה, משותק ללא יכולת תזוזה.
אך דיקול היה בן-אדם מיוחד במינו, שלא הסכים להיכנע לנסיבות שהכתיבה התאונה. בכל יום הוא ניסה לאמן את גופו מחדש. הוא לא ויתר, לא נשבר גם ברגעים הקשים, ובעיקר – לא הסכים להישאר משותק. דיקול המציא ותכנן מתקנים ומכונות שלא נראו כמותם בעבר, באמצעותם יכל להזיז ולאמן את הגוף השבור שלו. אחרי כמה שנים של עבודה ומאמץ עילאי, דיקול שוב יצא אל במות הקרקס, חזק עוד יותר מכפי שהיה לפני התאונה. האולמות התמלאו בצופים, אשר נעמדו על רגליהם ומחאו לו כפיים.
את קורות חייו הוא תיעד בספר שתורגם לשפות רבות. זה הספר שאביה של מאי הניח בחדרה.

ערב אחד מאי ירדה במדרגות הבית ונכנסה לסלון בצעד נחוש. כל המשפחה הביטה בה ומיד הבחינה בשינוי שחל בילדה.
“אני לא אהיה מרוסקת!”- היא הכריזה, כמעט צעקה, מתוך מעמקי לבה.
” אני אהיה יפהפייה!”

“מה שפגע בפניי לא היה מטאור. זו הייתה אבן רגילה. לא אאפשר לה לקחת לי את החיים.”

ביום שמאי סיימה לקרוא את הספר על ולנטיין דיקול, גמלה בליבה ההחלטה החשובה ביותר בחייה – להתמודד ולהתגבר על הקשיים. למצוא וליצור את היופי שלה מחדש, גם אם יהיה שונה ואחר ממה שהיה בעבר.

אמנם, ההחלטה הנהדרת והגורלית הזו נקבעה בשבריר שנייה של הארה, אך הביצוע דרש סבלנות רבה מאד. מאי נזקקה לתעצומות-נפש כדי שתוכל להתמיד בנחישותה להשקיע מאמצים רבים לפרק זמן ממושך.

תחילה למדה מאי לעצב את שיערה. היא טיפחה אותו, למדה כיצד לגרום לו להיות מבריק וזוהר, לעשות בו תסרוקות מעניינות, שכמובן יסתירו קצת את החלק הפגוע של פניה.

בנוסף, מאי התעניינה מאוד באופנה. הדוד האהוב שלה, דויד, הביא לה מחו”ל מתנה נדירה – ירחוני אופנה של המותגים המובילים בעולם. מאי קראה וחקרה עשרות מגזינים, למדה על שילובי צבעים מעניינים, על גזרות מחמיאות, וכיצד לשלב בהופעתה את הפריטים הקטנים שיעוררו תשומת לב. מאי עיצבה לעצמה בגדים בעלי סגנון מיוחד משלה. טוב-הטעם שלה בלבוש משך והפליא כל עין.

מאי השקיעה גם זמן רב כדי ללמוד את רזי האיפור. לצורך זה נעזרה באימה, הרופאה הבכירה. לפי בקשתה של האם, במעבדת התרופות שבבית החולים, רקחו למאי מייק-אפ מיוחד, בעזרתו היא יכלה לטשטש את הצלקות בפניה. אחת המטופלות של אימה אפילו לקחה את מאי לתיאטרון, אל “מאחורי הקלעים”, כדי לצפות בתהליך האיפור המקצועי של השחקנים. אכן כן, באותם זמנים לא היו ערוצי יוטיוב או אפליקציות בטלפון הנייד, והדרך היחידה ללמוד משהו הייתה באמצעות מפגש ישיר עם אנשי מקצוע מנוסים.

תחום נוסף שמאי השקיעה בו רבות היה התחום הלימודי. מאי למדה המון, כמעט כל הזמן. היא הובילה בהישגיה הלימודיים בכל מקצועות הלימוד. היא הצטיינה באנגלית. הלוא כדי לקרוא ולהבין את ירחוני האופנה, הייתה חייבת לשלוט בשפה האנגלית. היא הפגינה ידע ושליטה מעולה בגיאומטריה – כדי שתוכל לשרטט ולהמציא תלבושות. יצירות ספרותיות הציתו את דמיונה. נוסחאות הפיזיקה אפשרו לה להבין את המציאות והעולם החומרי סביבה.

בסופו של דבר, חל במאי שינוי עצום ומרהיב. תלמידים רבים מכיתתה ביקשו את קרבתה. הבנות הביטו בה בקנאה ובהערצה בו זמנית. הבנים ניסו למשוך את תשומת לבה ולמצוא חן בעיניה.

*   *   *

חלק 10: הניצחון

לאחר מספר שנים זוג צעיר ויפה נכנס לאולם התיאטרון. יעקב החזיק בידה של מאי ולא הפסיק להביט בפניה. מאי העמידה פנים שהיא לא מבחינה במבטיו המתפעלים, אך קצות שפתיה התעגלו מעלה בחיוך רחב.
“-את כל כך יפה! את יודעת שאת הבחורה הכי יפה בעולם?” – הוא שאל אותה בלחש.
מאי חייכה חיוך כובש לב, והחזירה לו מבט שניצוץ קרן בו.
על הבמה, מואר באור רך, שימי המוכשר ניגן בכינור מנגינה מרגשת המרטיטה את הנפש, הלוא זו היצירה הנצחית  “עונות השנה” שהלחין ויוואלדי. צלילי המוסיקה עוררו את זיכרונותיה של מאי, כמו דפדפו בין דפיו של ספר זיכרונות. היא ראתה בעיניי רוחה את הפארק ואת החבורה, את האבן שפגעה בפניה, את הקור החורפי שמשל בה במשך שנים, הבדידות והכעס, הימים הקשים, המאבק המתמשך כדי להחזיר לעצמה את השליטה בחייה… ובעיקר, בעיקר, היא ראתה – את ניצחונה!