האריה והעכבר

הָאַרְיֵה, מֶלֶךְ הַחַיּוֹת, הָיָה יָשֵׁן בַּמְּעָרָה ,
עָבַר לְיַדוֹ עַכְבָּר קָטָן.
בזנבו הָאָרֹךְ הִתְחִיל לְדַגְדֵּג אֶת אַפּוֹ שֶׁל הָאַרְיֵה .
הִתְעוֹרֵר הָאַרְיֵה וְשָׁאַג בְּקוֹל גָּדוֹל:

“הו, עַכְבָּר טִפֵּשׁ,

אֵיך אַתָּה מֵעֵז לְהַרְגִּיז אֶת מֶלֶךְ הַחַיּוֹת?

בְּיָדִי הַכְּבֵדָה אֶהֱרֹג אוֹתְךָ”.

הָעַכְבָּר הַקָּטָן פָּחַד.

הוּא פָּנָה אֶל הָאַרְיֵה וְאָמַר:

“אָדוֹן אַרְיֵה, בְּבַקָּשָׁה, אַל תַּהֲרֹג אוֹתִי,

 שׁחְרר אוֹתִי, יָבוֹא יוֹם וְגַם אֲנִי אַחֲזִיר לְךָ טוֹבָה!”.

דִּבְרֵי הָעַכְבָּר הִצְחִיקוּ אֶת הָאַרְיֵה עַד דְּמָעוֹת,

כֵּיצַד עַכְבָּר קָטַן יַצִּיל אֶת מֶלֶךְ הַחַיּוֹת?

לַמְרוֹת זֹאת, שִׁחְרֵר אֶת הָעַכְבָּר וְשׁכח אֶת הַמִּקְרֶה.

עָבַר זְמַן, וְאֶל הַיַּעַר הִגִּיעוּ שְׁנֵי צַיָּדִים.

הֵם לָכְדוּ אֶת הָאַרְיֵה בָּרֶשֶׁת וּמֶלֶךְ הַחַיּוֹת לֹא יָכֹל הָיָה לְהִשְׁתַּחְרֵר.

 שָׁאַג הָאַרְיֵה בְּכָל כֹּחוֹ לְעֶזְרָה,אֲבָל אַף אֶחָד לֹא שָׁמַע אוֹתוֹ.

רַק עַכְבָּר קָטָן אֶחָד הִגִּיעַ:

בִּמְהִירוּת כִּרְסֵם אֶת הַחֲבָלִים וְשִׁחְרֵר אֶת הָאַרְיֵה.

הָעַכְבָּר הָיָה מְרֻצֶּה, פָּנָה אֶל מֶלֶךְ הַחַיּוֹת וְאָמַר:

עכְשָׁיו אַתָּה רוֹאֶה כֵּיצַד עַכְבָּר קָטָן יָכֹל לְהַצִּיל אֶת מֶלֶךְ הַחַיּוֹת!”.

הָאַרְיֵה הֵבִין אֶת טעותו וְאָמַר לָעַכְבָּר:

“אָכֵן צָדַקְתָּ, עָלַי לְכַבֵּד גַּם קְטַנִּים וְחַלָּשִׁים מִמֶּנִּי”