אבא אומר: בואי, קטנה

שבי בעגלה ונלך לגינה.

רוני אומר: אני כבר גדול,

אני לא רוצה לשבת בעגלה.

שבי בבקשה, ילדה מתוקה,

יש לנו דרך קצת ארוכה.

אני רוצה ללכת לאמא,

אומרת רוני, פוסעת קדימה.

רונצ’ו, למה להתעקש?

שבי בעגלה, אבא מבקש.

לא ולא, הילדה מסרבת,

אני לא תינוקת, היא חושבת.

נעים מאוד ללכת ברחוב,

אבל הרגליים של רוני מתחילות לכאוב.

לשבת בעגלה היא לא מוכנה,

היא כבר לא ילדה קטנה.

פתאום את מי רואים השנים?

זוהי אמא על אופניים.

היא מתקרבת בחיוך גדול,

מאחוריה מציץ אבטיח עגל.

אמא מגיעה, והשמחה רבה.

האבטיח עובר לעגלה הצהבה.

רוני מתישבת על האופנים בבטחה

ונוסעת עם אמא להכין ארוחה.

אבא צוחק: עכשיו יש תינוק מתוק,

בפנים אדום, בחוץ ירוק.

והוא חוזר הביתה עם העגלה,

שם מחכות לו אמא וילדה גדולה.

ומתי נלך לגינה?

אולי מחר.

עכשיו כבר מאוחר.

לילה טוב!