הקרב על הכתר

יום אחד הודיע הינשוף לג’ורג’ האריה,

שחיות  היער החליטו לקיים בחירות.

ג’ורג’ ניסה להתנגד ואמר:

“כל ילד בגן יודע,

שאני  המלך,

ואבא שלי היה מלך,

וסבא שלי היה מלך,

ואפילו סבא של סבא שלי היה מלך.”

“רוחות חדשות מנשבות ביער,”

הסביר הינשוף

“והוד מלכותו מוזמן, כמובן,

לרוץ בראש רשימה, כמו כולם”.

ביום הבחירות נהרו כל חיות היער

להצביע בקלפי, שהוצבה תחת האלון.

אחרי ספירת הקולות התברר,

שג’ני, הג’ירפה הגבוהה,

כמעט גברה על מלך החיות.

“מילא להפסיד לג’ירף,” הוא חשב

“אבל לג’ירפה?

אוי לבושה.”

למחרת הגיע ג’ורג’ למסקנה,

שחיות היער בחרו  בג’ירפה,

רק בגלל שהיא כל כך גבוהה.

אם היא גבוהה, אמר לעצמו,

אני אהיה גבוה יותר.

הזמין המלך את רב המשרתים,

וציווה עליו למצוא לו  כדור פורח.

ביום ההולדת שלו, לעיני כל החיות,

טיפס ג’ורג’ ועלה בקושי לכדור הפורח.

הכדור התרומם מעלה, מעלה.

מלך היער קצת נבהל.

הכל נראה לו קטן, קטן.

אפילו הג’ירפה ניראתה קטנה.

רוח נעימה ליטפה את פרוותו,

והוא עצם את עיניו.

האריה שלנו נרדם וחלם,

שתמיד יהיה מלך,

כמו שאבא שלו היה מלך,

וכמו שסבא שלו היה מלך,

וכמו שסבא של סבא שלו היה מלך.

לפתע בום טרח.

הכדור  הפורח נתקע בצמרת של עץ.

ג’ורג’ שאג בקול גדול,

אף אחד לא שמע.

הוא ניענע את העץ.

כלום לא קרה.

הוא שאג וניענע,

שאג וניענע,

אך הכדור לא זז.

רגע לפני שהוא התייאש,

החליט האריה

להזעיק את ג’ני הג’ירפה.

“אוקיי, שהם יורידו אותך מהעץ.”

הסתובבה והלכה לדרכה.

כעת  בכה האריה כמו תינוק.

אגם של דמעות מלכותיות

הציף את היער.

בכוחות אחרונים הוא קרא  שוב לג’ירפה.

התחנן שתחלץ אותו.

הבטיח שייתן,

לה כל מה שתבקש.

“מי הכי גבוה ביער?” שאלה.

“את ג’ירפה יקירה.

את, הכי גבוהה.”

“מי מלכת היער לצדך?”

“את ורק את, גברת נעלה.”

“אפשר לסמוך עליך?”

“אצלי מילה זאת מילה.”

חילצה הג’ירפה את האריה מצמרת העץ.

תוך שעה כינס ג’ורג’ את הקבינט, והודיע

שמהיום והלאה, ג’ני הג’ירפה הדגולה,

היא יד ימינו, ושותפתו היקרה.

באותו זמן חשבה  ג’ני בליבה שלמרות

שהאריה היה תמיד מלך,

אבא שלו היה מלך,

סבא שלו היה מלך,

סבא של סבא שלו היה מלך,

מהבחירות הבאות, בעזרת השם,

תתחיל שושלת חדשה.