שני מטר של כאב

ג’ני הג’ירפה, חרקה שיניים, כופפה ברכיים ונשכבה על האדמה.

“אני מצטערת, העיסוי קצת יכאב. את צריכה להיות אמיצה.”

“אני אשתדל,” יבבה ג’ני.

“תתאזרי בסבלנות. עיסוי צוואר ג’ירף לוקח לפחות שעתיים.”

 ג’ני לא הצליחה לעצור את דמעותיה.

תחילה עיסתה  זיווה את השרירים בעדינות. אחר כך בכל הכוח.

“את חונקת אותי,” התייפחה ג’ני. “זה נורא כואב.”

“זה כאב בריא, יקירה. כואב היום, כדי שלא יכאב מחר.”

העיסוי הסתיים, וזיווה מיהרה למטופל הבא.

ג’ני נשארה שרועה  לבדה על האדמה, כאובה ועצובה.

אף חיה לא באה לבקר, אף אחת לא הביאה צרור עלים טריים.

קולות מוזרים הפרו לפתע את דממת הלילה.

תנים, עטלפים ובעלי כנף התארגנו כמדי ערב לקונצרט.

עולם קסום של צלילים שטף את הספארי.

גחליליות צבעוניות נצנצו בחשכה, קורצות לכוכבים.

אף אחד לא סיפר לג’ני, שמדי לילה

מתקיים בספארי מופע רב-חושי.

צביטה בלב.

ג’ורג’ האריה, בטח, לא מפסיד אף מופע.

בבוקר התעוררה ג’ני רעבה.

מאז אתמול לא הכניסה אפילו עלה אחד לפיה.

“רעב הוא סימן טוב” אמרה זיווה, שבאה לביקור חולים.

ג’ני רצתה לספר לה, שהייתה לבד כל הלילה.

רצתה לספר  על הקונצרט הלילי, אבל התביישה.

היא רצתה גם לברר, אם כל החיות חוץ ממנה,

נהנות ממופע רב חושי כל לילה.

היא לא העזה.

החלטה גמלה בליבה. מהיום והלאה

תתייצב כל יום לקונצרט הלילי,

גם אם תצטרך להתכופף.