פרק א- ההתחלה

אספר לכם איך זה התחיל- ב1756 פרצה מלחמה בין מספר מעצמות, בריטניה וצרפת היריבות העיקריות.
אנגליה ובעלות בריתה ניצחו, וצרפת נחלשה. אבל כמו בפעמים אחרות המנצח לא היה מנצח במיוחד.

אנחנו היינו באנגליה. לא התייחסו אלינו כשווים. העשירים קיבלו את הכל. ההשכלה הטובה, הבתים הטובים, האוכל הטוב. הכל היה מושלם להם. זה לא פייר זה שאנחנו לא נולדנו עם כפית של זהב בפינו לא אומר שלא מגיע לנו השכלה וחינוך טוב, זה לא אומר שלא מגיעה לנו חיים טובים. לי ולמשפחתי מאוד קשה לחיות באנגליה. האי-צדק פה מטריף אותנו. ואנחנו עוד נעשה משהו. חכו ותראו.

פרק ב- רוצים לעבור לאמריקה

לי ולמשפחתי נמאס. נמאס לנו מהחוסר שיווין זה לא הוגן שרק האצילים מקבלים את הכל, הרי אנחנו לא שונים מהם. נמאס מהעוני שנגרם מהמיסים הכבדים בעקבות המלחמות הבלתי פוסקות בין המלכים. גם אנחנו רוצים לראות עולם, משעמם לנו להיות באותו מקום, לעשות אותם דברים, יום ולילה.
אנחנו גם רוצים שלילדנו תהיה השכלה טובה. 2 בנותי חכמות מאוד, ואני רוצה שתהיה להם השכלה טובה. אמריקה הציעה חינוך שווה לכולם.
אני לא יודע אם כדי לעבור לאמריקה, להתחיל הכל מחדש נשמע מאוד מייאש. גם לעזוב פה הכל, במיוחד לעזוב את הורי. הם לא רוצים לעבור לאמריקה. לא אכפת להם מהמלחמות והאי שוויון הנוראי, הם התרגלו. קשה לי להשאיר אותם פה לבד. אם אני עוזב אני לא יוכל לראות אותם עוד לעולם. לא נוכל לחזור לביקור, אם עוזבים עוזבים לנצח. אוי כבר מאוחר. אחליט מחר מה לעשות.

בוקר. אכלתי ארוחת בוקר והלכתי לדבר עם אישתי על המעבר לאמריקה. היא אמרה שאין ברירה, היא אמרה שהיא אינה יכולה לסבול לגור פה יותר. החלטנו שנעבור מחר. לא הלכתי לדוג היום בגלל שהייתי צריך להכין מזוודות ולארוז את הכל.
נזכרתי גם שאני צריך להפרד מכולם. המחחשבה שלא הראה אותם יותר העלתה לי דמעות, אני אתגעגע אליהם.
הלכתי לביתם של אימי, אבי, אחי ומשפחתו. הם גרו ביחד.
סיפרתי להם על החדשות ושאלתי אם ירצו להצתרף אלינו. הם לא רצו. בליבי ידעתי שהם יעדיפו להשאר באנגליה אבל קיוויתי שישנו את דעתם.
ניפרדתי מהם וחזרתי לביתי לעזור לאישתי. ארזנו הכל לקחנו את ילדינו ומהרנו לספינה. חששתי אבל גם התרגשתי. סוף סוף עוברים. הגענו לספינה אחרי הליכה של חצי שעה עלינו על הספינה עם המזוודות וכך זה נגמר. אנחנו בדרך לאמריקה. זה יקח הרבה זמן. לפחות שבועיים. ועכשיו יתחיל להיות מעניין.

פרק ג- הגענו

הגענו. סוף סוף. כמה שבועות עברו. המסע היה ארוך רצינו כבר להגיע להתחיל את החיים החדשים.
כשירדנו מהספינה ראינו בתים יפים. ראינו ילדים משחקים. זה היה נראה כל כך יפה ושמח לא כמו באנגליה. מסביבנו היו המון מהגרים מכל מיני דתות ומוצאים שונים. שמעתי המון שפות מסביבי, היו אנשים גרמנים,הולנדים,ספרדים,איטלקים, פורטוגלים וצרפתים. היה כל כך צפוף הרגשתי כאילו אני הולך לטבוע באנשים. אני ומשפחתי החזקנו אחד לשנייה את הידיים כדי שאף אחד לא ילך לאיבוד.
משפחתי ואני הסתכלנו על המקום הלא מוכר.
הלכנו למצוא מקום לישון בו ללילה. הלכנו לבית עם חווה ודפקנו בדלת. מיד פתח את הדלת איש מבוגר ואישה מבוגרת. שאלנו אותם אם הם יודעים איפה אפשר לישון לכמה ימים, או לפחות ללילה. 

האישה ריחמה אלינו, היא ראתה שאנחנו מאוד עייפים ותשושים. ביתי הקטנה ישנה על כתפי ולי
היה כבר קשה להחזיק אותה גם אני הייתי עייף.
האישה הציעה לנו לישון אצלה בחווה. לא היה לה מקום בביתה. הודנו לה והלכנו לחווה. ישנו על מזרונים דקים. בלי שמיכה או כריות. הם היו עניים ולא יכלו לתת יותר מזה.
המציאות הייתה שונה מהחלום שאיתו הגענו לאמריקה. הבנו שתהיה תחרות הקשה, בינינו לבין עצמינו על פרנסה וההסתגלות לאורח חיים חדש.

פרק ד – המרד

קנינו בית!. סוף סוף קנינו בית במושבה באזור של המושבות התיכוניות בניו-יורק. אני אסביר לכם, יש 13 מושבות והן-

מושבות הצפון: מושבות ניו-אינגלנד: ניו המפשיר, מסצ’וסטס, קונטיקט, רוד איילנד.

המושבות התיכוניות: ניו-יורק, ניו ג’רסי, פנסילבניה.

מושבות הדרום: מרילנד, דאלוור, וירג’יניה, צפון קרוליינה, דרום קרוליינה, ג’ורג’יה.

כל המושבות רצו לעשות מרד. בכל התחיל בגלל שהכלכלה הבריטית נפגעה, והממשל החליט להטיל מיסים. אספר לכם איך זה תחיל- ב1756 התחילה מלחמה בין מספר מעצמות, בריטניה וצרפת היריבות העיקריות. אנגליה ובעלות בריתה ניצחו, וצרפת נחלשה. אבל כמו בפעמים אחרות המנצח לא היה מנצח במיוחד. הכלכלה הבריטית נפגעה, והממשל החליט להטיל מיסים. רוב האנשים במושבות האמריקאיות היו צאצאים של מלך בריטניה, אבל לצערי אני לא הייתי אחד מהם. משם הכול הידרדר בשביל התושבים הרגילים. קודם כל הוטלו מיסים חדשים של מכס, כמו סוכר.

 בפעם הראשונה, הוטלו גם מיסים על אנשים פרטיים – מס הבולים, יש לשלם על כל דבר מנייר.

באותו זמן הפרלמנט הבריטי יצא בהצהרה שהוא משאיר לעצמו את הזכות להטיל מה שהוא רוצה על התושבים של צפון אמריקה ידעתי שזה לא יגמר טוב. כאשר משהו מכריז שהוא השולט והוא עושה מה שהוא רוצה, זה מסתבך. באותו זמן הם הצליחולהשתלט גם על הודו. הכלכלה שלהם הייתה מבוססת על ייבוא של תה, והייתה במצב קשה. הממשל הבריטי החליט להטיל מס על סחר תה לאמריקה. זה לא היה מס רציני, אבל אנחנו סירבנו לשלם. לא הסכמנו שיחליטו על מה נוציא את כספנו. עמדנו על הזכויות שלנו. הגיעו אוניות של החברה המזרח הודית לאמריקה עם טונות של תה, והאמריקאים סירבו לשלם. לילה אחד, אני ועוד קבוצת אמריקאים התלבשנו כאינדיאנים ונכנסנו לאוניה וזרקנו הכול לים.

תחושת הזיקה שלנו לארץ מוצאנו היא חלשה. אנחנו ללא מרגישים שאנחנו קרובים לאנגליה.
מצד אחד, המושבות  מנוהלים על ידי שליחי המלך והמושבות זוכות להגנתם הצבאית, והמושבות נהנות ממידה רבה של חופש לנהל את חייהם הפנימיים, הרבה מעבר למה שהיה מקובל בבריטניה עצמה.

המשטר שמתקיים בבריטניה הוא מהמתקדמים בעולם, והפלמנט בו פעיל ובעל השפעה על המלך, אך לתושבי המושבות לא התאפשר להשתתף בבחירות לפרלמנט זה וזה מה שהפריעה לי. רציתי להשפיע, רציתי שלי ולמשפחתי תהיה שפעה ולא רק לכמה אנשים בודדים תהיה השפעה על כולם. 

כתר הבריטי הטיל על המתיישבים מיסים, קבע את האזורים המותרים להתיישבות ועוד ורציתי לסלק את השלטון הבריטי מהמושבות. אחרי שעברתי לאמריקה וברחתי מאנגליה, ועכשיו טוב לי פה וגם פה הם מחליטים עלינו. אני מאמין שהחלטות השלטון הבריטי התקבלו מתוך שרירות לב ולא מתוך רצון לשרת את צרכי המושבות.

ה אני חושב שהמלך הבריטי וממשלתו אינם זכאים לנהל את חיינו ואת החיים של כל מי שבמושבות הם לא זכאים להטיל עלינו מיסים,גם אנחנו רוצים את הזכות להשתתף בבחירות לפרלמנט הבריטי ולהשתתף בתהליך לקבלת החלטות אבל זה נמנע מאיתנו. יש נטייה לשלטון הבריטי להמעיט את התערבותינו בניהול של המושבות והשלטון הזה לא מאפשר לנו לעצב את חיינו כראות עינינו.