מורה מקוון תש”ף

ניסים ונפלאות עושה ה’/ יפעת אמזל
ממ”ד עושה חיל

בית-הספר שלי הוא בית-ספר לגמרי רגיל, כמעט לגמרי. מורים רגילים,שיעורים רגילים, תלמידים רגילים ומבנה רגיל. כמעט רגיל, כי יש מקום בבית הספר שהוא המקום שלי. המקום היחיד בבית-הספר, בארץ, בעולם, שבו אני יכולה פשוט לשכב, להביט לשמיים ולהירגע מהכל. מההורים הגרושים שלי, מהאח החולה שלי ומהחלומות שלי, שלעולם לא יתגשמו. אני נועה ויצמן. ראשי התיבות של שמי הם: “ניסים ונפלאות עשה ה'”, אבל אני מרגישה בדיוק להיפך. תמיד הייתה לי ציפיה שיום אחד אקום בבוקר והכל יהיה בסדר. אבל כל פעם אני מתאכזבת מחדש. אני בת 13, לומדת בכיתה ז’ וגרה בצפון, בישוב “קשת יהונתן”, עם אימי, בעוד אחי דביר ואבי גרים בירושלים. המשפחה שלי ממש מפוצלת ומפוזרת בארץ. אני מאוד אוהבת את הוריי , אבל תמיד, עמוק בלב בפנים קצת כעסתי על אבי ואמי שפיצלו כך את המשפחה שלי, המשפחה שלהם, אבל כל פעם שהמחשבה הזאת עולה לי לראש  ממעמקי ליבי אני מדחיקה אותה בחזרה פנימה ומתפללת שלא תחזור שוב. אחזור להתחלה. המקום שלי, אותו מקום מדהים שדיברתי עליו, הוא גג בית-הספר. איני יכולה בדיוק לתאר את התחושה הזאת, אבל בכל פעם שאני עולה לגג, ליבי מתמלא מעין שמחה מהולה בהתרגשות. שם אני פורקת הכל. שם הכי קרוב לה’ שאני כנראה אגיע אי-פעם. אבל יותר מכל, הגג הזה שינה את חיי. ביום רביעי אחד, חמקתי מחברותיי ודילגתי מעלה מעלה במדרגות בית-הספר, בדרכי אל הכיתה העליונה ביותר. הגעתי, מתנשמת ומתנשפת. הזזתי את הסורג הרופף בחלון, השתחלתי בין הסורגים ומשכתי את עצמי למעלה. כהרגלי, לאחר חמש דקות של שכיבה דוממת ובהייה בשמיים, שמעתי צליל מוכר, צליל הסורג בחלון. יש עוד מישהו שעולה לכאן מידי פעם??? איך זה יכול להיות? ?אבל…זה המקום שלי…רק שלי…ולפני שהספקתי להבין מה קרה, עלה לגג, לא תאמינו, גדי, המורה לחשבון! המורה האהוב על כל התלמידים. “מה?…” מילמלתי. “מי?…”, “נועה! מה את עושה פה? הכל בסדר?” הוא שאל בשקט. לא יכולתי יותר. הדברים יצאו ממני כמו סכר שנפרץ, פרקתי הכל, תוך כדי בכי היסטרי, שאני לא יודעת אם המורה בכלל הצליח להבין את דבריי. הוא נאנח, והתחיל לספר ולחלוחית בעיניו: “נועה, גם לי לא היו חיים פשוטים. הוריי התגרשו כאשר הייתי בן 3. שנה אחרי שהוריי התגרשו, אבי טס לשליחות בהודו ולא זכיתי לראות אותו יותר, היום גם אני גרוש, לכן התחלתי לעלות לכאן, להרגע. הוא נראה על סף בכי. גם אני, אבל תוך כדי, בצורה מוזרה ביותר, גם הרגשתי הקלה. מישהו יודע מה עובר עליי, מישהו מבין אותי. יש עוד מישהו שצריך מקום מפלט. בימים ובשבועות שחלפו היו לנו עוד שיחות כאלו , ואחרי כל שיחה כזאת הרגשתי שירד לי סלע מהלב. היתה לי הרגשה שמשהו מעניין הולך לקרות, אבל לא חשבתי שהדבר הזה ישנה את חיי בצורה כ”כ משמעותית. כמה שבועות אחרי שנפגשנו על הגג, נודע לי שאמי וגדי המורה נפגשים, אולי הייתם מצפים שאני אהיה מעט מדוכדכת, כיוון שעכשיו לא יהיה לאף-אחד מהם יותר מידיי זמן בשבילי, אבל לא. זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. מבחינתי, ברגע שהמורה ואימי התחילו להיפגש, נולדתי מחדש, לחיים רגועים יותר, שבהם לא צריך מקום מפלט, ואפילו מצבו של אחי משתפר פלאים מיום ליום. מאז לא עליתי יותר לגג ומקווה שגם לא אעלה.

האבן היקרה / רעות כהן סקלי

“תמר”, בקעה

ערב, השקיעה האדמדמה מתחלפת בגווני אדום – כתום. הסוסים הנאים והחסונים כבר רתומים לכרכרותיהם המפוארות של עשירי העיירה. איכרים העמיסו על עגלותיהם שקים מלאים ביבול המשובח ביותר מהשדות ומהכרמים. הנשים, לבושות בשמלות ערב ארוכות. אחזו בידיהן שקים המלאים  בלחמים, מאפים, פשטידות מהבילות ומרקים מבעבעים. כל זאת, כמובן, כמנחה למלך ירום הודו. העיירה כולה הוזמנה לארמון המלך, לכבוד יום הולדתו.  מרי סקרה בעיניה את סביבתה. היא התרגשה לקראת הביקור בארמון המלך. אמנם, אביה היה עשיר מופלג ואף ניהל עסקי מסחר רבים, אך מעולם לא זכתה לראות את הארמון, ובוודאי שלא את המלך. ” מרי, בואי, תעלי לכרכרה”, קראה אימה. העיירה כולה יצאה לדרך. הם חלפו על פני אגמים כסופים, זוהרים באור הירח, יערות עבותים והרים גבוהים. והנה הגיעו לעיר. אווירת התרגשות תלויה באוויר. ולפתע, נגלה לעיניהם של כל בני העיירה הארמון מלוא קומתו והדרו, עטוף מעטה סגלגל. מרי נפעמה, ליבה דפק בעוצמה. “מרי! בואי, עלינו להיכנס לארמון” אמרה אימה. אנשי העיירה נכנסו לארמון. משרתת צנומה קיבלה את פניהם. המשרתת דיברה, אך ראשה של מרי היה מלא במחשבות והיא לא הקשיבה לשטף דיבורה של אותה אישה צנומה. “מעניין מתי יגיע הטקס בו נעניק את מתנותינו למלך?”, חשבה בליבה, “אני מתרגשת למתנה הגדולה ביותר שהכנו לו, האבן היקרה”, ואכן , כל העיירה טרחה רבות להשגת אותה אבן חן יקרה, והתרגשותה של מרי הייתה מובנת. כל בני העיירה תרמו מכספם לקנייה של האבן והתרגשו מאוד, כמו מרי, לקראת  הטקס בו יציגו את מתנתם למלך. אנשי העיירה, לבושים חג, התכנסו באחד האולמות המפוארים  בארמון.טקס פתיחת  המתנות עמד להתחיל. והנה, המלך בכבודו ובעצמו נכנס לאולם, מלווה בשומרי ראש רבים.
“שלום וברכה, כבוד המלך”, פתח אחד מנציגי העיירה,” אנו מתכבדים להציג לך את מתנותינו” בני העיירה החלו להציג בזו אחר זו את המתנות הרבות שעליהן השקיעו ועמלו זמן כה רב.
“ועכשיו, לגולת הכותרת, האבן היקרה” הכריז ברשמיות נציג העיירה, וסימן במבטו לאחד מבני העיירה לפתוח את נרתיק האבן היקרה. והנה, הקשרים כבר הותרו, הנרתיק עוד רגע קט ייפתח ויחשוף את הטמון בתוכו, אך הבעה מוזרה ומופתעת עולה על פני האיש אשר פותח את הנרתיק. אנשי העיירה המודאגים מציצים לתוך הנרתיק והלא יאמן נגלה לפניהם.האבן איננה. כל בני העיירה רועשים, אך רק מרי שותקת. נפשה סוערת, אך לפתע נזכרה כיצד שמרו בני העיירה את האבן במחסן החיטה.היא קלטה מה מתרחש פה! האבן נפלה במחסן! הלילה היה אפל וקר ומרי נאבקה עם הרוח. היה עליה להספיק להגיע לעיירתה, לפרוץ את דלת מחסן החיטה, לקחת את האבן ולחזור לארמון. עוד קילומטר. הנה היא מגיעה. היא רצה בשבילי העיירה והגיעה למחסן החיטה. היכן המסור? הנה הוא! היא פורצת את הדלת. האם היא עושה את הדבר הנכון? אין זמן לשאלות. היא חיטטה וחיפשה ולא מצאה, וכבר החלה להתייאש, אך רגע, מה מנצנץ שם? זאת האבן! המשימה הצליחה! היא חזרה לעיר במהירות. היא תספיק, הדרך קצרה. השחר הפציע בדיוק כאשר הגיעה לעיר. מזל.לאחר ימים אחדים המלך מזמין את מרי לחדרו. מרי מתרגשת. ” מרי, היכנסי,” אומר משרת עטוי כפפות לבנות. מרי נכנסת וליבה פועם.” גבירתי הנכבדה ” רועם קול המלך. ” אני מעריך אותך בשל המעשה שעשית. ראויה את לשבחים”.  מחיאות הכפיים הדהדו בראשה של מרי וטמנו בליבה זיכרון מתוק.