עיתון שמואל א פרק יז: דוד וגולית

:תוכן העניינים

דבר המערכת ……………………………………………………………2

מדור האופנה:

  קווים למראה דוד – אור וסיגל…………………………………………..3

  סיפורי בגדים – עילאי, שי ומאור .ס. ……………………………………4

מדור משפחה:

  אחיו של דוד: סיפור אהבה או סיפור קנאה – הראל ………………………6

מדור פוליטיקה:

  העדרותו של שאול מהקרב – ניקה פריאל ואופק …………………………8

  האם הצעתו של גוליית הוגנת – רעות …………………………………..9

מדור צבאי:

  הטקטיקה של דוד: מהירות מול הגנה – ליטל …………………………..11

  השפעה של מנהיג – אלירן ושחר ………………………………………12

  כלי הנשק בפרק – עידו ואיתי ………………………………………….13

  לוחמה פסיכולוגית בין דוד וגולית – זיו, תאיר, אוהד, גיא ואפק …………..14

אומנות:

  ניצחון דוד: מיכאלנג’לו – קריסטנה, מאור ואסף …………………………16

  להקת כוורת: גולית – נועם אלכסה וליהיא………………………………17

פינת הלשון:

  תשחץ מונחים – רות וענבר …………………………………………..20

דבר המערכת

את קווי המתאר של מיתוס הקרב בין דוד וגולית אנו מכירים כבר מהגן, אך מתי בפעם האחרונה יצא לנו להעמיק בסיפור הקרב שהפך לנכס צאן ברזל בדת ובתרבות הישראלית.

הקרב בין דוד וגולית הוא אחד הסיפורים ההרואיים שמהווים עבורנו השראה נצחית. סיפור גבורה שבו הקטן והחלש מנצח את הגדול, החזק והגאוותן.

סיפור שמגלה מהו הכח האמיתי שטמון בכל אחת ואחד מאיתנו.

סיפור שמראה כיצד אדם אחד משפיע על אומה שלמה.

סיפור שמראה את כוחה של האמונה שדוחפת אותנו להתגבר על החששות

שלא משנה היכן גדלת, העתיד שלך תלוי בזווית הראייה שבה אתה בוחר להביט נכוחה במציאות. מיתוס שקורא תיגר על הפורמולות המקובלות וקורא לנו לצאת מהקופסא כדי להגשים את עצמנו, לנצח את ה”גולית” שניצב כנגד החלום שלנו ועוצר אותנו מלפרוץ קדימה.

מאחלים לכם קריאה נעימה, מחכימה ומעוררת השראה.

יובל בן שיה

והמורה נועם שוורץ

האופנה העתיקה

אור וסיגל

“וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ, וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי; וַיֹּאמֶר ה’ ‘קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא'”

הפסוק מתאר את דוד בשלושה תיאורים חיצוניים: אדמוני, יפה עיניים וטוב רועי. מה הקשר בין התיאורים הללו? ומה החשיבות שלהם בקשר לבחירת ה’ בדוד?

מקובל לפרש את המילה “אדמוני” = בעל שיער ג’ינג’י, כמו : “וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר, וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו”. 

אולם לפי הסבר זה עדין קשה להבין מדוע גולית ביזה אותו, : “וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ, כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה”. מדוע שיער ג’ינג’י גורם לבזיון, יותר מכל שיער אחר?

לכן,ייתכן שהתיאור אדמוני משקף דבר אחר בדוד:

יפה עיניים – ברור;

טוב רואי – המילה “רואי” היא שם-פעולה, כמו “ראיה”, ולפי זה “טוב רואי” הוא “בעל ראיה טובה”, “בעל מבט חד”;

לאור זה ששני התיאורים הנוספים מדברים על תחום הראייה, ייתכן שגם המילה “אדמוני” מדברת על תחום הראייה.

אדמוני -“בעל עיניים אדומות”. אם כן, לפי פירוש זה לדוד היו עיניים רגישות מכיוון שהוא היה בוכה הרבה בתפילתו (ראו למשל : “יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי, אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי, בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה”; ופסוקים רבים נוספים בתהלים). 

גלית שראה את עיניו האדומות של דוד לפני הקרב אמר לעצמו: “מה הוא עושה כאן?! הוא בכלל לא כשיר לשירות קרבי…” ולכן גוליית ביזה את דוד על כך שהוא “אדמוני”.

מעניין לציין כי גם לאה, אמו הקדומה של דוד (שבט יהודה), מוזכרת לאור הרגישות שבעיניה: “וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה” – גם שם חז”ל דרשו שעינייה של לאה היו רכות מרוב תפילות שלא תתחתן עם עשו.

מצד שני, אנו כלומדים מבינים כעת מדוע ה’ בחר בדוד למלך אחרי שאול, שכן עיניו של דוד מעידות על מידותיו הטובות – רכות, רגישות ועדינות “כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וה’ יִרְאֶה לַלֵּבָב” (שמואל א ט”ז, ז’).

סיפורי בגדים 

מאת עילאי, מאור סבג ושי 

הקרב בין עמ”י לפלישתים החל. גוליית איש הביניים, יוצא מן הפלישתים ומציע לעם ישראל קרב, שבו רק שני אנשים יילחמו, הוא ועוד לוחם מעמ”י. גוליית אמר שהעם שיפסיד בקרב ישרת את המנצחים, ויהיה להם עבדים. עמ”י היו מוכי חרדה, ואף אחד מהם לא היה מוכן לקחת את הסיכון, למרות שהוצעו פרסים בעלי ערך רב. דוד ששמע על כך, התעניין בפרסים כדי להראות לכולם שהוא מוכן לקחת את הסיכון ולהילחם בגוליית. תחילה, התנגד שאול לכך וטען שדוד אינו מנוסה, אך בסופו של דבר שאול השתכנע ונתן לו את מדיו: 

וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. (פס’ ל”ח)  

שאול נתן לדוד ללבוש את המדים האישיים שלו: כובע נחושת, שריון ואת חרבו כסמל לכך שהוא יצא לייצג את העם בקרב. 

וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: “לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי”, וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו. (פס’ ל”ט): 

להפתעתנו, דוד מוותר על  המדים שנתן לו שאול וטען שהוא לא מנוסה מספיק כדי ללבוש אותם. אולם מבחינה אסטרטגית ניתן להסביר זאת בכך שדוד רצה לצאת לקרב בצורה זריזה וקלה לעומת גולית המגושם ולכן ויתר על מדי הקרב הרשמיים.

אך האם זו הסיבה היחידה שבגללה דוד פשט את מדי הקרב האיכותיים?

עיון מעמיק בפרק יכול לחשוף בפנינו את מחשבתו החדה והמעמיקה של דוד.

1. שאול שהיה מאוד גבוה כפי שראינו בפרק ט’ כנראה גם לבש בגדי קרב ארוכים. המדרש מספר כי כשדוד קיבל את מדי הקרב של שאול ולבש אותם, התרחש נס ומדיו של שאול התכווצו למידתו של דוד. שאול שראה זאת מהצד הביט בדוד בקנאה. דוד שהיה רגיש לסביבתו חש בצערו של שאול ולכן לא היה מעוניין ששאול יקנא ויצטער. דוד היה מוכן ללכת ללא ציוד הגנה לעצמו כדי ששאול לא יתעצב.
2. מלכתחילה דוד  הודיע שהוא יוצא להילחם בגולית שמחרף את ה’ ולכן דוד בטול שה’ יעזור לו להביס את גוליית.” וַיֹּאמֶר דָּוִד ה’ אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה” (פסוק ל”ז) כדי להראות לכולם עד כמה הוא בוטח בה’ ויודע שהמלחמה מוכרעת ע”י האל ולא ע”י כלי הנשק דוד בחר לוותר על ציוד הקרב האיכותי של המלך ויצא לקרב חמוש כרועה צאן פשוט. “וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט, וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ, וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי. (פסוק מ’) 

מה יקרה לדוד? האם האמונה, והעובדה שה’ איתו ינצחו את הקרב? או שמא גוליית  ינצחו ובני ישראל ישתעבדו לפלישתים. 

אחיו של דוד: סיפור אהבה או סיפור שנאה?

הראל משה מזר

הגיבור שהביס את גוליית, דוד, הגיע לשדה הקרב בכלל כדי לבדוק מה שלום אחיו…מעניין לנסות ולהבין מה היה טיב היחסים בין האחים. במפגש של אחיו איתו הם אומרים:

 “וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל־הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר־אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה־זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל־מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת־זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ” (פסוק כ”ח).

ניתן להבין את הפסוק הזה בשני כיוונים מנוגדים.

בעין שלילית: אחיו של דוד רואים בו נטל, מישהו שמגיע ומנסה לגנוב להם את התהילה ע”י כך שבוחר להסתכן בכדי לקבל קצת תשומת לב. אח קטן שמגיע ומנסה לגנוב את הפוקוס לאחים הגדולים. בהתאם לכך הם כועסים עליו ומאשימים אותו בהפקרת הרכוש המשפחתי בכדי לממש את רצונו ולראות קצת קרבות.

בעין חיובית: אם נעמיק בסדר הדברים נגלה שאחיו הגדול של דוד, אליאב, כועס על דוד שבא למחנה הקרב ורק אז שואל מי משגיח על הצאן. דבר זה מראה על דאגתו של האח הגדול לאחיו הקטן לפני הרכוש. אומנם זו גערה שבה האח כועס על האח הקטן אך היא נועדה כדי להרחיק אותו משדה הקרב. אולי זו הסיבה שמלכתחילה נתנו לדוד להישאר בבית ולשמור על הצאן.

ומה אתם חושבים? האם תגובת האחים הייתה מתוך דאגה או מתוך קינאה? אתם מוזמנים להעלות את השאלה בקרב בני המשפחה, במיוחד בקרב האחים הגדולים/הקטנים.

האם העדרותו של שאול להיענות לקרב מול גולית היא מהלך פוליטי נכון או לא נכון?

ניקה, פריאל ואופק 

החלטה של שאול להיעדר מלענות לקרב מול גוליית היא לדעתנו מהלך פוליטי שגוי, 

המלך צריך להראות לעם כי אינו מפחד מאתגרים ולסכן את עצמו בשביל מטרה שיכולה לסכן את חייהם ואת שלו, שהרי זה היה תנאי הסף בדרישה להעמדת המלך “וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ.” (שמואל א פרק ח פסוק כ) עצם העבודה ששאול הסכים להוציא בן אדם אחר לעשות משימה שהוא כמלך מחויב לעשות היא החלטה שגויה. 

בנוסף, החלטה זו משקפת חוסר ביטחון ודאגה אישית ללא מבט לאומי. בהתאם לכך, אין ספק כי לאחר שהמלך שומע ולא מגיב, גם העם שומע ומפחד “..וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלישתי האלה ויחתו ויראו מאוד..”(שמואל א פרק יא), 

יתרה מכך, שאול המלך לקח את גורל העם והפקיד אותו בידיו של אדם אנונימי ולא מוכר שהגיע למלחמה במקרה ולא נראה לוחם מיומן. אומנם אותו נער מלא בביטחון באל ומספר על ניצחונו בעבר מול בע”ח אך בכל מקרה אין ספק שזו בחירה לא ברורה מלכתחילה.

בדיעבד, לאחר שדוד יוצא להילחם למענם, יש לעם דוגמה למנהיג הרצוי. מנהיג שהציל אותם ממלחמה. בהתאם לכך, מובן מדוע  מתחילים לעלות לשאול חששות על מעמדו כמלך וכיצד העם הולך אחרי דוד…

לסיכום, שאול התנהג בצורה לא אחראית ושגויה ונתן לעם להטיל ספק במלכותו, כמלך הוא אמור לדעת שהעם צריך מלך חזק וגדול שינהיג אותם במלחמותיהם והוא לא עשה זאת כי חשש לחיו.

העם לא צריך לחשוש שיקרה מקרה נוסף שבו הם צריכים להסתכן ושאול ייתן לאחד מבני העם את האחריות לחייהם. לעומת שאול, דוד הראה את נאמנותו, את כוחו ואת צניעותו כשיצא לקרב ובכך התחיל לערער על מעמדו של שאול כמלך.

?האם הצעתו של גוליית היא הצעה הוגנת או לא

רעות מיארה

גוליית הענק יוצא במשך ארבעים יום וניצב בין מחנה הפלשתים ובין מחנה ישראל וקורא לשלוח אליו איש מישראל להילחם בו. מטרת הקרב הקטן היא להכריע מי המנצח בין השני הצבאות ובכך יכריעו את גורל המערכה. 

גוליית מנהל למעשה מעין לוחמה פסיכולוגית נגד ישראל שבאה לידי ביטוי הן בציוד הקרב המוגן שהוא לבוש בו, שריון קשקשים וכלי נשק מברזל שנועד ליצור דמורליזציה בצבא שאול. הן בקריאותיו המזלזלות כנגד שאול המלך, כנגד העם וחמור מהכל כנגד אלוקי ישראל. כצפוי פחד משתק משתרר ואין כל היענות מצד מחנה ישראל לקריאת גוליית.

לכן, אע”פ שההצעה זו הייתה רק אפשרות והיא הייתה כביכול נתונה להחלטת עם ישראל, מכך שבמשך ארבעים יום אף אחד לא עשה צעד לקרב אישי (למרות המתנות מהמלך) או רב מערכתי ניתן להבין כי ההצעה הזו הייתה החלטה שעל עם ישראל היה לקבל. לאור תיאורו המאיים הן בממדי גופו הגדולים, הן באומץ ליבו והן במיגון הכבד שגולית לבש. 

אין ספק שההצעה הזו הייתה לטובת הצבא הפלשתי באופן מובהק.

הטקטיקה של דוד: מהירות מול הגנה

 סנקר ליטל

דוד ידע שבעקרונות הקרב יש מתח קבוע בין מהירות לבין ההגנה. ככל שמשהו מוגן יותר כך לרוב הוא קבוע יותר ולעומתו דבר שהוא נייד לרוב הוא גם יותר חשוף ופגיע.

גולית ההולך בכבדות עם שריון קשקשים על הגוף, קסדה, כלי נשק גדולים וכבדים, עד שאפילו את המגן של עצמו הוא לא יכול לסחוב… בחר בטקטיקה של הגנה בקרב.

דוד שרואה זאת מבין שכדי לנצח את גולית עליו לקחת את נק’ התורפה של גולית וללכת לקצה השני של ההגנה, הלוא היא התנועה. את הקרב עליו להכריע מרחוק! לכן דוד מסרב ללבוש את מדי הקרב של שאול ובוחר לצאת עם ציוד הרועים אליו הוא רגיל.  בנוסף, הוא מבין כי כלי הנשק הכבדים של גולית לא יכולים לשמש גם עבורו ככלי נשק ושוב הוא בוחר בכלי הנשק המוכר לו, המקלע.

בסופו של דבר, דוד הצליח לנצח את גולית. האם היה כאן רק נס או שמא גם אסטרטגיה צבאית של לוחם מנוסה נשאיר לכם כקוראים להחליט…

השפעתו של מנהיג (דוד) על עם ישראל לפני ואחרי הקרב עם גוליית.

אלירן ושחר 

הכרזתו של דוד לצאת לקרב כנגד גולית השפיעה על עם ישראל עוד בטרם יצא לקרב  בכך שהוא עורר בהם חששות ופחדים: מה יקרה אילו לא יצליח לנצח את גוליית בקרב המכריע. שכן גורל כל העם נתון בידיו. 

מצד שני, דוד עורר בהם גם תקווה ואמונה. הנה סוף-סוף מישהו קם להילחם נגד גוליית אחרי ארבעים יום שבהם הוא מחרף ולאף אחד אין אומץ לקום כנגדו. אולי עדיין יש סיכוי שיש גיבור בקרב העם…

אין ספק כי ברגע הקרב העם עמד מרחוק מרותק, מצפה וחושש.

לאחר הקרב עם גוליית, כאשר דוד ניצח וערף את ראשו. ניתן להרגיש בצורה ברורה כיצד הצלחתו של דוד סחפה אחריו את כל העם. הוא הביא לעם ישראל את האומץ והביטחון לתקוף את הפלישתים ולרדוף אחריהם עד שנסו על נפשם חזרה לעריהם ולאורך כל הדרך פגעו בהם.

יתר על כן, דוד החזיר לעם ישראל את הכבוד שגוליית “לקח” להם במשך שביזה אותם ואת אלוהיי ישראל במשך ארבעים ימים ברצף.

המסקנה שעולה מהפרק היא שלמנהיג יש השפעה באופן ישיר על העם. שכן מלכתחילה העם מביט בעיניים בוחנות וחוששות להחלטותיו ולמעשיו של המנהיג ובהתאם להצלחתו/לכשלונו של המנהיג, כל העם נוסק או מתרסק. 

כלי הנשק המופיעים בפרק.

איתי ועידו

“וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן–חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל-רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו. וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו”

. כלי הנשק שגולית לוקח איתו למערכה הם:

חנית/כידון מעובה: מטרתה היא להטלה על אויב בטווח בינוני/ קרוב. השימוש בחנית להטלה נשען על כך שהיא יכולה לעוף לעבר האוייר בצורה חדה ובאופן שיחדור שריון ברזל ואף את מגן הלוחם .

חרב: נועה לקרב קרוב, לשיסוף והכאה. בתיאור ציוד הקרב של גולית היא מופיעה רק בסוף הקרב כאשר דוד משתמש בה לעריפת ראשו של גוליית. החרב נשארה בנדן במהלך הקרב כיוון שהמערכה הוכרעה עוד בתחילתה כאשר היה טווח לחימה רב בין דוד לגולית . 

מגן: גולית שהיה לבוש ציוד קרב כבד לא יכל לשאת בעצמו עוד מגן ולהישאר גמיש כדי להילחם ולכן אדם אחר נשא מגן והלך לפני גוליית. חשוב לשים לב שנושא המגן נעלם בתחילת הקרב שכן הקרב הוא בין שני לוחמים בלבד, ותפקידו היה להגן על גוליית בעת קריאותיו לישראל לשלוח נציג לקרב הביניים, מפני הקשתים 

וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת-חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת, כִּי לֹא-נִסָּה, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה, כִּי לֹא נִסִּיתִי; וַיְסִרֵם דָּוִד, מֵעָלָיו.

כהכנה לקרב נותן שאול את מדיו שלו: שריון, קובע נחושת וחרב; אשר התאימו לנער דוד אף על פי ששאול תואר כגבוה מכל העם משכמו ומעלה. מעניין להשוות בין כלי הנשק שהובאו לפני דוד בדומה לכלי הנשק של גוליית. לכן ניתן להסיק כי אלו היו כלי הנשק המאפיינים את הלוחמים בקרב באותה תקופה. 

אולם לאחר סירובו של דוד בכלי הנשק הקבועים, דוד בוחר בכלי נשק אחר:

וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר-לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי-אֲבָנִים מִן-הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר-לוֹ וּבַיַּלְקוּט–וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַיִּגַּשׁ, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי

דוד בוחר לעצמו את כלי הנשק הטבעי שלו כרועה צאן, הוא לוקח מקל רועים ספק ככלי נשק כנגד בע”ח  ספק כדי להטעות את גוליית שיחשוב כי יבוא להכותו עם המקל ובנוסף הוא בוחר חמש חלוקי נחל. בשונה מאבן רגילה שבעלת צורה א-סימטרית, חלוק הנחל הוא אבן חלקה ודחוסה שיכולה לעוף בצורה טובה ולשמש כאבן קלע איכותית יותר. את אותן האבנים הוא מחביא בכלי הרועים.

לוחמה פסיכולוגית בין דוד לגולית

זיו לוי, תאיר חלפון, אוהד פסלר, אפק לחיאני וגיא מרציאנו.

בקרב בין דוד וגולית שני הצדדים השתמשו בלוחמה פסיכולוגית.

גולית הגבוה הגאוותן החליט לנצל את נתוניו הטבעיים יוצאי הדופן בכדי לשתק מפחד את מחנה ישראל. גולית לבש את מיטב מדי הקרב ונעמד בצורה הפגנתית המשדרת עוצמה למול מחנה ישראל. בכדי להעצים את ממד ההפחדה, גולית הכריז הצעה שנשמעת על פניו הוגנת אך מאוד מפחידה: קרב אחד על אחד בינו לבין נציגם של עם ישראל, המנצח יכריע את המערכה כולה. לקינוח, גולית החל לבזות את עם ישראל ויתרה מכך את ה’.

במשך ארבעים יום הלוחמה הפסיכולוגית של גולית עובדת ומשתקת את מחנה ישראל, הצעות המפתות שהמלך מציע לגיבור שיביס את גולית לא משכנעות אף אחד לאזור אומץ ולצאת להתמודד מול גולית שנראה כמו מכונת קרב מיומנת.

אף אחד למעט דוד שנשען בביטחונו באל ומחליט להילחם בגולית, קרב המתבסס אף הוא על לוחמה פסיכולוגית. דוד שמבין כי עוצמתו של גולית נשענת ברובה על גאוותו, מחליט לנצל זאת כנגד גולית. דוד בוחר להגיע לקרב ללא מדים ואף ללא נשק הנראה לעין למעט מקל.(הקלע והאבנים הוחבאו בילקוט הרועים שנשא איתו). בשלב הזה גולית המנופח בגאווה בז לדוד שמגיע מולו חמוש במקל כאילו שהוא היה כלב, גולית מוסיף ומבזה את דוד ומודיע כבר בביטחון כי עוד רגע הוא יביס את דוד וגופתו תושלך כמאכל לעוף השמים ולבהמות. דוד שמרגיש כי גולית הוריד מעליו את שכבת הדריכות לפני הקרב ממשיך ומקניט את גולית ומכריז כנגדו שגם בלי נשק הוא יכול להביס אותו ועוד רגע פגרו של גולית יושלך למאכל עבור עוף השמים וחיית הארץ.

בשלב הזה גולית כבר פועל מתוך כעס ורגש ורץ אל הקרב כדי ללמד את דוד לקח על חוצפתו, דוד רץ כנגדו ובאותו רגע שולף את הקלע והאבן ומטביע את חלוק הנחל במצחו של גולית שנופל שדוד ארצה.

חז”ל מסבירים את הנס שנעשה איך שהאבן חדרה את הברזל שהגן על ראשו של גולית, אבל אולי ניתן להציע כי נעשה כאן נס טבעי, דמיינו לעצמכם כיצד גולית כועס על דוד החצוף ובמרוצתו לקרב החליט לוותר גם על ציוד ההגנה שלו. אולי הוא לא הספיק לעטות את הקסדה כראוי, אולי הוא לא המתין לנושא הצינה ורץ בצעדי ענק לקרב…

ניצחון דוד – מיכאלנג’לו

קריסטינה, מאור.א. ואסף

“לא לבעלי לב חלש”, כך תיארו את היצירה של האומן האיטלקי מיכלאנג’לו דה קארווג’יו (1610-1573). המציג את מה שאפשר לקרוא לה “סצנת הניצחון” ואף לא אחרת, אלא סצנת הנצחון של דוד בקרבו מול גוליית. ביצירה זאת ניתן לראות את דוד מחזיק ביד אחת את ראשו הכרות של גוליית שהוצא ממקומו על ידי דוד בשביל להדגיש לעם ישראל ולפלישתים שניצח את גוליית בקרב, ובידו השנייה של דוד הוא מחזיק את חרבו של גוליית שבעזרתה כרת את ראשו.

יצירה זו מתארת את פסוק נ”א בפרק י”ז בספר שמואל א’.

לפי התמונה ניתן לראות במדיוק את הבעת פניו של דוד, שבעזרתה מה שאפשר לראות זה שפניו של דוד לא מביעות “שמחת ניצחון”, אלא מביעות חמלה וצער במקום. מה שדי מוזר כי בדיוק “הרגע” הוא ניצח את הלוחם הכי חזק ומסוכן שיש לפלישתים והציל את עם ישראל מלהפוך לעבדיהם של הפלישתים.

אז למה זאת הייתה הבעת פניו של דוד? אף אחד לא באמת יודע, אבל כמובן שיש השערות לכך. 

לדעתנו בנוסף להבעת פניו של דוד שמראה עצבות ניתן לראות שפניו של דוד מראות הבעה של גועל בגלל החזקת ראשו של גוליית בצורה זו. 

תיאורו של דוד בתמונה דומה לתיאורו בתנ”ך, בגדיו של דוד בתמונה מתארים אותו כרועה צאן וכילד קטן טוב ראי עם עיניים יפות. בתמונה דוד מתואר כילד קטן ולא חזק במיוחד ורואים שהוא קצת מפחד ולא מתגאה במה שעשה לפני הבעת פניו.

צבעי התמונה באים להציג צער וחמלה מצד הפלישתים כי בדיוק הרגע המנהיג הכי גדול וחזק שלהם מת בקרב. לדעתנו האומן בחר במסר זה כדי להראות שגם אם אתה גדול וחזק זה לא אומר בהכרח שאתה יכול לנצח את כולם ולכן הוא מראה בציורו את “סצנת הניצחון” של דוד בקרב.

האומן תיאר בצורה יפה את הפרטים בציור אולם בטעות את החרב הוא צייר בצורה עדינה כאילו זו חרבו של דוד כשהתנ”ך מספר לנו שדוד לקח את חרבו .המגושמת והגדולה של גולית

להקת כוורת בביצוע לשיר גולית

נועם גשמה, אלכסה אושרנקו וליהיא מואס.

https://www.youtube.com/watch?v=B0xWYu3zasE

השיר גולית נמצא באלבום השלישי של להקת כוורת שיצא
בשנת 1975 וגם נבחר באותה שנה לשיר השנה, השיר מספר
בדרך הומוריסטית את הסיפור התנ”כי על דוד וגוליית.
אחד מכינויו של השיר הוא: בול בפוני, כינוי זה נקרא כך כיון
שהאבן שדוד זרק פגעה לגוליית במצח או במילות השיר בול בפוני.
שמואל א’ פרק יז פסוק מט: “וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אָרְצָה”

השיר מציע פרשנות הומוריסטית בשילוב פרשנות מדרשית, לפעמים הוא
נאמן לסיפור ולפעמים מוסיף או משנה פרטים.

בתחילת השיר נכתב שזה שיר עצוב כפי שהסיפור אכן נראה במשך ארבעים היום הראשונים של הקרב. אך מהר מאוד לא ברור לאן הסיפור ממשיך מפני שהם אומרים ששמו מתחרז עם השם אפרים (מה שלא הגיוני למול השם גולית/דוד/שאול).

בבית השני בשיר הם מספרים על לידתו של גוליית בצורה מצחיקה, ומציקים על הדרך את גאוותו עוד מהיותו תינוק שהתחיל לצעוק איך קוראים לו (ובכך גם עונים על הפער שנותר לנו מסיום הבית הראשון).ובבית השלישי מספרים על ילדותו של גוליית ומתארים אותו כילד מפחיד מאוד ומסוכן.

בבית הרביעי כתוב כיצד דוד מגיע ובהפתעה מוחלטת ופורץ מתוך האנונימיות שלו לתודעה הלאומית כשהוא קם ומתייצב לפני גולית. מעניין לראות כיצד דוד מתגרה בגולית כפי שמופיע בתנ”ך ומוציא את גולית משלוותו לפני הקרב.

בפזמון של השיר הם אומרים שכל התנ”ך פחד ממנו כפי שאכן קרה בהתחלה, אולם חשוב לשים לב שהם קוראים לו גולית מאשקלון למרות שהוא בכלל הגיע מגת…

לסיכום, השיר הוא שיר הומוריסטי יותר מאשר שיר מקראי. השיר נשען על המקרא ברעיון אך נותן חופש אומנותי לקחת את השיר על כנפי הדמיון.