מדיניות חינוכית סיפורים אישיים קבוצה מספר 1

הסיפור של יעל מרקוביץ:

אני למדתי באולפנה מאוד נחשבת באזור מגוריי. זאת אומרת, מדיניות בית הספר שלי היה תורה, הלכה , ואלוהים. 

אני זוכרת שהיה לנו שיעור משפחה. שיעור בו אני לומדת כיצד להפוך להיות אישה יראת שמים אשר אוהבת ומכבדת את בעלה ואת הלכות הטוהרה והקדושה.  

אני זוכרת שהיו לי לא מעט ויכוחים עם המורה שלי בנוגע ללימוד עצמו. המון שאלות והמון תהיות. לדוגמה- מדוע איני יכולה לגעת בבעלי במחצית מן החודש? הרי חיכינו כל כך הרבה זמן בשביל לגעת (כי כמובן כולנו שמרנו נגיעה) למה אחרי שנישאנו כדת ודין, עדיין איני יכולה לגעת בו במשך כמעט שבועיים? 

היו לי כל מיני שאלות, את רובן איני זוכרת. אך אני זוכרת את תגובתה של המורה שלי- יעל, ככה הם הדברים והם גודלים מאיתנו ולכן אין סיבה להתכווח או להתלבט.

כיום, אני יודעת שהתשובה שלה היתה בעקבות המדיניות החינוכית של בית הספר. היא אינה יכולה לעודד ספקות בדרך האמונה של בית הספר ולכן העדיפה שלא להכנס לשאלות נוספות שלא תהיה לה תשובה עליהן (דת זה דבר מבלבל) 

אני מאמינה כי בית הספר שלי פעל מתוך אג’נדה חינוכית אמיתית, אך הם עשו זאת בכל מחיר וזאת לא הדרך.

הסיפור של נשווה ושאחי:

כל מוסד מעצב לעצמו מדיניות חינוכית , למדתי בבית ספר מדע וטכנולוגיה בערערה , בית ספר גיבש פעילויות ותכניות חווייתיות שזכיתי בהן .

הסיפור הראשון והחוויה המדהימה ” תוכנת מנהיגות לצעירים “

הייתה תחרות ותוכנית שמורכב משלושה שלבים ושלושה רמות , בשלב הראשון הינו כותבים טקסט שמכיל נושא ומטרה שמפנים אותה רוב הדורות כגון : אלימות, גיל ההתבגרות ,בשלב הזה הם בוחרים לפי מה שהוצג בפניהם שלוש משתתפים יציגו את בית ספר או העיר .

ובכך עוברים לשלבים הבאים , השלב השני והשלישי וכל שלב יש לו את החוויה העצמית שמאפיינת אותו .

המטרה של התוכנית והתחרות היא הגברת הקשר בין סטודנטים מחוץ לבית ספר עצמו ,חתרו על זה שהמשתתפים היו מכל רחבי הארץ ולא רק בתי ספר ערבים גם יהודים, וזה תרם לי כתלמידה ערבייה ללמוד דברים חדשים, דיונים חדשים ולייצר קשרים חדשים

והסיפור השני שגם תרם לי לחשוב מחוץ לקופסא , לעזור ולהתנדב .

הבסיס הוא גם נבע מבית ספרי , שבכל שנה היינו כתלמידים חייבים למלא שעות התנדבות במקומות שונות ובמוסדות, הייתה מתנדבת בבית ספר יסודי ועוזרת לתלמידים לפתור את שיעור הבית בנוסף ללמידה ופעילויות שונות היה דבר כיפי, נהניתי להתמודד עם תלמידים בבית ספר יסודי 

הסיפור של דנה עקריש:

האמת שחשבתי היכן בדיוק לשים את האצבע בנוגע למדיניות החינוכית שממנה יצאתי לעשות שנת שירות ולהתגייס לצבא ולבסוף לבחור לחזור אל המערכת שנתנה לי אכן את כל הסיבות לחזור אליה ולהיות חלק ממנה יום אחד.

גדלתי והתחנכתי באורט שרת נצרת עילית, כיום נוף הגליל. בית ספר חילוני שמכניס בין כותליו את כל קשת האוכלוסייה שגרה בעיר- יהודים, ערבים נוצרים, ערבים מוסלמים, עולים חדשים מברית המועצות, אתיופיה ובנוסף גם חלק מהאוכלוסייה הדתית בעיר שבחרה ללמוד שם מפני שהבית ספר הקרוב הנוסף נמצא בעיר עפולה אך זה קומץ קטן (היו לי 2 תלמידים בשכבה מתוך 100).

הלימוד היה מעניין, היו המון שיחות על קבלת האחר והכרת תרבויות שונות, המחנך שלי מכיתה י’ עד י”ב היה דתי לאומי, התגייס לצבא ולמד לאחר מכן בישיבה ויצא ללמוד לרכוש השכלה גבוהה ונתן לנו את כל הסיבות להאמין שכולנו מסוגלים לתרום כל הזמן לחברה גם אם לא נקבל משהו בתמורה.                אכן מכיתה י’ כחלק מפרויקט מחוייבות אישית כל תלמיד צריך לבחור פרויקט ולהתנדב בו אך יקיר דאג שככיתה נצא לעוד התנדבויות, משותפות, היינו נוסעים לנצרת ולומדים על הכנסיות והמסגדים ועוזרים בבית החולים הצרפתי אשר נמצא שם, היינו כותבים על הפרויקטים האישיים ומשתפים בכיתה בשיעורי חברה ובעיקר כל הזמן המחנך שלנו אמר לנו:”לתת בלי רצון לקחת” תנו כל הזמן, לא משנה מה, העיקר שהאדם השני יצליח לחייך והסיפוק יגיע ובמידה ולא- תמצאו מה גורם לכם לכך.

הוא הכיר לנו אישיים שנפלו במלחמות ישראל, אנשי דת מכל עדה ותרבות ופתח את עינינו.

בתחילת כיתה י”ב החלטתי שאתחיל לחפש התנדבות לשנה הבאה, באתי מבית דתי וכחלק מבקשת הוריי היה שלא אשן עם בנים באותו הבית, המחנך שלי עזר לי לחפש תוכנית אשר תכיל את בקשתם ואת רצוני לתרום ואכן לאחר כשנה התחלתי את השנה בעיר צפת, במסגרת תוכנית צמרת, של המועצה הציוניות לישראל, זוהי תוכנית המשלבת בין דתיים לחילונים והשנה הזו הייתה כל כך מדהימה ואכן הרגשתי את הסיפוק הרב בלתת בלי רצון לקחת.

לדעתי המדיוניות החינוכית של בית ספרי באה לידי ביטוי בתרומה לחברה, בהסתכלות על כל פרט כאדם שלא צריך להרגיש לבד, אומנם היה להם חשוב שנצליח בלימודינו אך הרגיש לפעמים שיותר חשוב עבורם שתעשה עבור האחר, שתתרום לחברה ושתעשיר את הידע שלך עבור עצמך בתחומים השונים לא פחות חשוב.

לסיכום, הגעתי לאין שהגעתי והתשוקה למקצוע בערה בי אומנם מגיל קטן אך המחנך שלי, שלא וויתר על אף אחד והחדיר בנו ערכים כל כך חשובים נתן לי את ה”זריקת” אנרגיה כדי לדעת מה הדבר שהכי מעשיר אותי וגורם לי להרגיש טוב עם עצמי.

 הסיפור של הודא אלשמאלי:

הסיפור שלי מהתיכון: מורי ההיסטוריה בתיכון ואת השפעתם על הזהות הלאומית של תלמידיהם במסגרת הוראת ההיסטוריה. לצד פרשנות המורים,אופן התמודדתם עם תוכנית הלימודים הישראלית והזהות והמחויבות הלאומית שלהם.   שהמורה הערבי נמצא בין הפטיש לסדן– הפטיש מתגלם בממסד הישראלי, בהנחיותיו הבלתי שוויוניות, בתוכניות לימודים בעלות תכני לימוד לא רלוונטיים לתרבות הערבית- פלסטינית, בהכללת נושאים בעלי עמדה מנוגדת לנקודת המבט של העם הערבי-פלסטיני. הסדן מתגלם בחברה הערבית על המורכבות שלה. מורכבות זו נוצרה מהרגשת הקיפוח ואי השוויון מהמדינה ועם התרבות הערבית מסורתית ומגוון הדעות הלאומיות בה; השפעת תהליך הישראלזציה שחווים ערביי ישראל ובנוסף לזה הערכים והמוסר של האדם הערבי ותפקידו כמורה.

במדינת ישראל ולפי חוק החינוך הכללי, התלמיד הישראלי לומד היסטוריה בחלק משנות לימודי החובה. שיעורי ההיסטוריה הינם כלי שמשפיע על ה”זיכרון הקולקטיבי” הישראלי ומקנה אותו לתלמיד. בשנות התשעים של המאה שעברה נשמעו קולות המתנגדים להנחלת ה”זיכרון הקולקטיבי” הישראלי לתלמידים על ידי מערכת החינוך. טענתם הייתה שבמקום להנחיל להם ערכים, שמתבססים על ההיסטוריה הלאומית, על מערכת החינוך לפי הגישה הפוסט-מודרנית להפנות תשומת לב לסיפורים נרטיבים שונים וההקשר הפוליטי שלהם. החידוש הוביל להסתרת ההיסטוריה הלאומית באמצעות הבלטת ההיסטוריה הכללית, בניגוד למה שנהוג בהוראת ההיסטוריה במדינות העולם.                                    למורה שלנו תמיד היו דעות סותרות מאשר מלמד. ולמרות חשיפת החברה הערבית לתהליכי דמוקרטיזציה ומודרניזציה היא עדיין נתפסת כחברה קולקטיבית ומסורתית, שנלחמת על ערכיה מרצון לשמור על הזהות האמתית שלה.            הדילמה שהמורה הערבי נמצא בה מורכבת, כיוון שמצד אחד, הוא מפחד מתגובת משרד החינוך מהתעסקות בהקשרים לאומיים, אך מצד שני,מתעוררים בו רגשות השפלה ועלבון. הדילמה הזו מתבטאת ביצירת פעילויות לגיטימיות המזמנות עיסוק בנושאים לאומיים ופוליטיים, טיפוח הזהות הלאומית של הדור הצעיר, מבלי להצטייר כמי שפועל להסתה. מידת החשיבות, הרלוונטיות והמודעות לנושאים בעיני המורים הם שמכוונים את אופן ההתמודדות שלהם ואופי הפעילות שהם מיישמים שמושפעת מדעותיהם. הרבה מורים ומנהלים נמנעים מ לנושאים לאומיים מתוך פחד. פחד זה נובע מפירוש הדיונים באותו הקשר כהסתה והתוצאה מכך עלולה להיות שהם יענשו. הם מעדיפים לא להתעסק בסוגיות אלה, כיוון שהענישה תפגע בפרנסה שלהם או פחד מהלשנה אם מצד עמיתיהם המורים או מהתלמידים.                                                                    להתייחס סוגיית החינוך לזהות לאומית ערבית-פלסטינית בבתי הספר ודרכי ההתמודדות איתה מושפעת מאינטרסים שונים לפעמים מנוגדים. ההתייחסות לבית הספר כמוסד רשמי מושפעת משלושה גורמים עיקריים: הנחיות משרד החינוך, תוכניות הלימודים ומודעות החברה הערבית לנושאים לאומיים. המורים מקבלים הנחיות להתנהלות בית הספר באירועים ובנסיבות מיוחדות, כמו: יום האדמה או הראשון לאוקטובר. המורים והמנהלים מתנהלים בהתאם להנחיות, אך הן מעמידות אותם בסיטואציה מביכה, כיוון שביום האדמה, למשל, ועדת המעקב העליונה מצהירה על שביתה בכל המגזר הערבי, אך על המורים להתייצב בבית הספר למרות שהתלמידים לא מגיעים אליו. לסיכום, שהדילמה שהמורה הערבי נמצא בה מורכבת. מכיוון שהוא מפחד מתגובת משרד החינוך מההתעסקות בהקשרים לאומיים, מתעוררים בו רגשות השפלה ועלבון, לכן הדילמה גורמת לו לפעול בשיטות לגיטימיות, כמו פעילויות המזמנות עיסוק בנושאים לאומיים ופוליטיים וטיפוח הזהות הלאומית של הדור הצעיר, מבלי להצטייר כמי שפועל להסתה. מידת חשיבות ורלוונטיות הנושאים בעיני המורה היא שמכוונת את ההתמודדות שלו ואת אופי הפעילות שהוא מיישם שמושפעת מדעותיו, מהמודעות שלו על הנושא מניסיוננו.

הסיפור של מרים בדרן

  הסיפור של שמס אלחג’ה

سوف اتحدث على بعض النقاط التي تميزنا نحن العرب عامة والاسلام خاصة …

 أمور موجودة في حياتنا اليومية، وتم التطرق لها وفهم جميع تفاصيلها من خلال المدرسة…

في البداية سأتحدث عن عدم الاختلاط بين الذكور والاناث ، الرجال والنساء …

يُحرم اختلاط الاولاد والبنات ،الاختلاط الذي من شأنه أن يسبب العديد من الاضرار أهمها الفواحش والزنى ، وفي الدين الاسلامي يُعتبر الرجل أجنبي على المرأة اذ لم يكن من عائلتها وقد يجوز لها شرعاً .

أيضا الشاب الذي يقوم بخطبة فتاة لا يحق لهما الخروج الى أي مكان لوحدهما ! دون أن يكون هناك رابط ديني بينهما أي (مكتوب كتابهم- عقد القرآن ) وهذا أمر من الامور التي تميزنا نحن المسلمون عن غيرنا من الديانات .

وحدثونا في المدرسة كذلك عن عمل المرأة العربية المسلمة:-

حيث أن الاسلام قد كرم المرأة وأغناها عن العمل الا اذا رغبت هي في ذلك، لأن مسئولية العمل وكسب المال والانفاق تقع شرعاً على عاتق الرجال والمرأة لا تتحمل مسئولية الانفاق حتى على نفسها، فالرجال مسئولون عنها وعن تلبية طلباتها واحتياجاتها بشكل دائم اذ كان من قبل الزوج أو الاب أو الاخ او الشخص المسئول عنها .

أيضا تطرقوا لنا في المدرسة على حجاب الفتاة المسلمة :-

فأن الحجاب واجبٌ على الفتاة المسلمة عند بلوغها سن مُعين (التكليف) ، فالحجاب هو ما يميز المسلمات عن غيرهن ، فهو يعبر عن الحياء الموجود فيهن وعن دلالة العفة الموجودة بهن والطهارة والحشمة ، وطبعا يفرض عليهن في المقابل أن ينتهون عن المنهيات والمنكرات .

الامور التي ذكرتها ترتبط في المسلمين فقط حيث انني كنت استمتع في حصة الدين الاسلامي الموجود في المدرسة وكذلك مدرستي كانت جميعها عرب مسلمين لذلك فان المواضيع كانت تُعاد وتُشرح مرارا وتكرارا .

 وليس جميع المسلمين تتبع الأُسُس الدينية الشرعية التي ذكرتها وغيرها، فهناك مسلمين لا يعرفون أن ديننا هو دين حب ومساواة لا دين كراهية وعدوانية !

وكذلك الأمر بالنسبة لباقي باقي الديانات، فمعروف أن هناك اختلاف في الاعمال وفقط تشملهم كلمة دين واحد .

סיכום

הסיפור שלנו מורכב מכל סיפורי בנות הקבוצה, בחרנו לאחד לכדי ספר אחד על מנת שכל אחד יכיר כיצד מחנך אחד באמצעות תפיסתו גרם להסתכלות שונה אצל כל אחת מבנות הקבוצה.                                                                  מדיניות חינוכית היא הדרך מבחינתנו להביא את עצמך בכיתתך, לטוב ולרע, לפעמים אתה תצליח להשפיע על תלמיד ובמצבים מסוימים לא, אבל לא משנה מה  אתה תצליח לגרום לו להסתכלות שונה.

כל אחת בחרה לשתף בסיפורה ובכך ליצור ספר דיגיטלי שניתן יהיה לצפות בו ולהיזכר בחינוך שקיבלת בעבר ולראות בו דרך שבה אתה בחרת ללכת או לחלופין ממנה למדת מה טוב/ לא טוב עבורך.

מקוות שהיה מעניין, קבוצה מספר אחת.