הָיֹה הָיָה יֶלֶד שֶׁרָעָה כְּבָשִׂים. יוֹם אַחַר יוֹם טִפֵּל בְּעֵדֶר הַכְּבָשִׂים, הוֹבִיל אוֹתָן לְמִרְעֶה בְּיוֹם וְהֶחֱזִיר אוֹתָן לַדִּיר בָּעֶרֶב.

יוֹם אֶחָד הִרְגִּישׁ הַיֶּלֶד מְשֻׁעֲמָם מִלְּהַשְׁגִּיחַ עַל הַכְּבָשִׂים. הוּא הֶחֱלִיט לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה קֻנְדָּס וְלִמְתֹּחַ אֶת אַנְשֵׁי הַכְּפָר. הַיֶּלֶד צָעַק

!” הִצִּילוּ! זְאֵב! זְאֵב”

אַנְשֵׁי הַכְּפָר שָׁמְעוּ אֶת זַעֲקוֹתָיו וּמִהֲרוּ לָצֵאת מִן הַכְּפָר אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ הָיָה רוֹעֵה הַצֹּאן. כְּשֶׁהִגִּיעוּ אֵלָיו הֵם שָׁאֲלוּ: “הֵיכָן הַזְּאֵב?” הָרוֹעֶה הַקָּטָן צָחַק בְּקוֹל רָם וְאָמַר: “חָהּ! עָבַדְתִּי עַל כֻּלְּכֶם! בְּסַךְ הַכֹּל עָבַדְתִּי עֲלֵיכֶם וְאַתֶּם נְפַלְתֶּם בַּפַּח

מִסְפַּר יָמִים לְאַחַר מִכֵּן, הָרוֹעֶה בִּצֵּעַ אֶת הַתַּעֲלוּל שֶׁלּוֹ שׁוּב. שֵׁנִית הוּא זָעַק: “הִצִּילוּ. זְאֵב! זְאֵב!”

שׁוּב רָצוּ אַנְשֵׁי הַכְּפָר אֶל עָבַר אֵזוֹר הַמִּרְעֶה כְּדֵי לַעֲזֹר לַיֶּלֶד וְשׁוּב הֵם הֵבִינוּ כִּי הַיֶּלֶד עָבַד עֲלֵיהֶם. הֵם מְאוֹד מְאוֹד כָּעֲסוּ עָלָיו וְעַל הֱיוֹתוֹ כָּל כָּךְ שׁוֹבָב.

וְאָז, מִסְפַּר שָׁבוּעוֹת לְאַחַר כָּל זֶה, נִכְנַס זְאֵב לְשָׂדֶה בּוֹ רֵעוֹ הַכְּבָשִׂים. הַזְּאֵב תָּקַף כִּבְשָׂה אַחַת! וְאָז עוֹד אַחַת! וְעוֹד אַחַת! הַיֶּלֶד רָץ בִּצְעָקוֹת אֶל הַכְּפָר זָעַק בְּקוֹל רָם: “הִצִּילוּ! הִצִּילוּ! זְאֵב! שֶׁמִּישֶׁהוּ יַעֲזֹר לִי!”

אַנְשֵׁי הַכְּפָר שָׁמְעוּ אוֹתוֹ, אֲבָל צָחֲקוּ מִיָּד כִּי חָשְׁבוּ שֶׁהוּא שׁוּב מְנַסֶּה לַעֲבֹד עַל כֻּלָּם. הַיֶּלֶד רָץ אֶל הָאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁרָאה וְאָמַר: “זְאֵב תּוֹקֵף אֶת כָּל הַכְּבָשִׂים. שִׁקַּרְתִּי בַּפְּעָמִים הַקּוֹדְמוֹת, אֲבָל הַפַּעַם זֶה אֲמִיתי!”

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אַנְשֵׁי הַכְּפָר יָצְאוּ כְּדֵי לִרְאוֹת בַּמֶּה מְדֻבָּר. הֵם הִסְפִּיקוּ לִרְאוֹת אֶת הַזְּאֵב בּוֹרֵחַ וּמַשְׁאִיר הַרְבֵּה כְּבָשִׂים שֶׁהָרַג מֵאָחוֹר.

וּמָה הַמַּסְקָנָה? אִם מִישֶׁהוּ כָּל הַזְּמַן מִסְפַּר שְׁקָרִים, בַּסּוֹף לֹא נַאֲמִין לוֹ כְּשֶׁיַּגִּיד אֶת הָאֱמֶת.