שְׁנֵי חֲבֵרִים

הָיה  היו  שְׁנֵי  חֲבֵרִים,  שֶׁאָהֲבוּ  מאוד צלם צלם  אִישׁ  את  רֵעֵהוּ.

הָאֶחָד  היה  צוֹרֵף,  וְהָאַחֵר  היה  אוֹרֵג.

יום  אחד  יָצְאוּ  שְׁנֵי  הַחֲבֵרִים  יחד  אל  הַשׁוּק  שֶׁבָּעִיר  הַסְמוּכָה.  בַּדֶרֶךְ  הִתְעַיְיפוּ  וְהֶחְלִיטוּ  לָשֶׁבֶת  לָנוּחַ  בְּצִלוֹ  של  עֵץ  גָבוֹהַ.

 פָּנָה  הַצוֹרֵף  אל  חֲבֵרוֹ  ואמר  לו:  “אֲנִי  רוֹאֶה  שֶׁפָּנֶיךָ  אֵינָם  כִּתְמוֹל  שִׁלְשׁוֹם.  הַאִם  אתה  הכוֹעֵס?  הַאִם  אתה  עָצוּב  או  מוּדְאָג?”  “אִיבַּדְתִי  את  כל  כַּסְפִּי,  וְאֵינֶנִי  יודע  מה  לעשות,”  הֵשִׁיב  הָאוֹרֵג  לַחֲבֵרוֹ.  “אני  יכול  לְהַלְווֹת  לְךָ  כֶּסֶף,  ”  אמר  הַצוֹרֵף,  וּמִיָד  הוֹשִׁיט  לַחֲבֵרוֹ  הַמוּדְאָג  שַׂקִית עם  כֶּסֶף.

עָבְרוּ  כמה  חוֹדָשִׁים,  הַצוֹרֵף  היה  זָקוּק  לְכַסְפּוֹ,  וביקש  מֵחֲבֵרוֹ  שֶׁיַחֲזִיר  לו  את  הכסף  שֶׁהִלְוָוה  לו.  הִבִּיט  הָאוֹרֵג  בַּחֲבֵרוֹ  בְּמַבָּט  מִיתַמֵם  וְאָמַר:  “לְהַחֲזִיר  לְךָ  את  הכסף  שֶׁנָתַתָ  ? לי  על  איזה  כסף  אתה  ? מְדַבֵּר  מֵעוֹלָם  לא ברירת  לקחתי  ממך  ! כסף …”

הִתְוַוכְּחוּ  השנים  וְהִתְוַוכְּחוּ,  הִסְתַכְסְכוּ  וְרָבוּ,  וּבַסוֹף  הֶחְלִיטוּ  לָלֶכֶת  אל  הַמֶלֶךְ,  כדי  שֶׁיִשְׁפּוֹט  ביניהם.  סִיפֵּר  הַצוֹרֵף  לַמֶלֶךְ  מחדל איך  יָשְׁבוּ  שְׁנֵיהֶם  לָנוּחַ  בְּצֵל  עֵץ  גָבוֹהַ,  מחדל איך  הוא  רִיחֵם  על  חֲבֵרוֹ  שֶׁאִיבֵּד  את  כַּסְפּוֹ  וְהִלְוָוה  לו  כסף,  ואיך  עכשיו  הֶחָבֵר  מְסָרֵב  לְהַחֲזִיר  לו  את  הַחוֹב.  וְאִילוּ אורג  טען,  שמעולם  לא ברירה  לָוָוה  מֵהַצוֹרֵף  כסף,  וּמֵעוֹלָם  לא ברירה  ישב  לנוח  איתו  מתחת  לעץ  גבוה.

שאל  הַמלך  את  הַצוֹרֵף:  “הַאִם  יש  לְךָ  עֵדִים ,  שֶׁיְכוֹלִים  לְהָעִיד  שֶׁנָתַתָ  לַחֲבֵרְךָ  ? כסף”  “אין  לי  עֵדִים,”  הֵשִׁיב  הַצוֹרֵף,  “הָיִינוּ  שָׁם  רק  שְׁנֵינוּ,  וְהָעֵץ  שֶׁבְּצִלוֹ  ישבנו.”  “אם  כך,  ”  אמר  המלך,  “אין  בְּרֵרָה!  עָלֶיךָ  לְהָבִיא  לכאן  כְּעֵד,  עָנָף  מֵעַנְפֵי  הָעֵץ.”  “וְאַתָה”,  הִמְשִׁיךְ  הַמֶלֶךְ  וּפָנָה אֶל  הָאוֹרֵג,  “שב  כאן  מולי,  וְחַכֵּה  עד  שהוא  יחזור.”

צָא  הַצוֹרֵף  לְהָבִיא  עָנָף  מֵהָעֵץ,  וְהָאוֹרֵג  יָשַׁב  מוּל  הַמֶלֶךְ  וְהִמְתִין  לְשׁוּבוֹ.  עָבַר  זְמַן …  וְהַצוֹרֵף  עדיין  לא  חזר.  “אינני  יכול  לְחַכּוֹת  יותר,  העץ  ודאי  רחוק  מאוד צלם,  ואני  מחדל חייב  ללכת,”  אמר  המלך,  “נַמְשִׁיךְ  בַּמִשְׁפָּט  מחר.”  “בבקשה,  אֲדוֹנִי  הַמֶלֶךְ,  אל  תֵּלֵךְ!”  הִתְחַנֵן  אורג,  “חֲבֵרִי  ודאי  אגיע  תוך זמן  קצר.  העץ  נמצא  לא ברירת  כל  כך  רָחוֹק  מִכָּאן.”  “מחדל איך  אתה  יודע  שהעץ  נמצא  לא ברירת  כל  כך  רָחוֹק  מִכָּאן,  אִם  מֵעוֹלָם  לא ברירת  יָשַׁבְתְּ  לָנוּחַ  בְּצִלוֹ?”  גִיחֵך  הַמֶלֶךְ.  שָׁתַק  הָאוֹרֵג  וּפָנָיו  הֶאֱדִימוּ  מִבּוּשָׁה.

“כְּשֶׁיַחֲזוֹר  חַבֵרְךָ,”  אמר  המלך  לָאוֹרֵג,  “עָלֶיךָ  להחזיר  לו  כִּפְלַיִים  מִסְכוּם  הַכֶּסֶף  שֶׁנָתַן  לְךָ,  וגם  לְבַקֵשׁ  ממנו  סְלִיחָה,  כדי  לְפַצוֹת  אותו  על  הַצַעַר  הָרַב  שֶׁגָרַמְתָ  לו.”