סיפורים לשמעון… על שמעון
Copyright © 2015
באמצע הקיץ התווכחו הים והשמש: מי יותר חשוב בחופש, הים או השמש?
הים אמר: “תשמעי השמש, המילה “חופש“: זה “חוף” ו-“ש…ש…ש” של הגלים שלי”
השמש אמרה: “לא, תשמע אתה הים, המילה “חופש“: זה “חוף” ו-“ש…מש”
שמעון הקטן הקשיב לשיחתם ואמר: “חופש” זה “חוף” ו-“יש“! יש החוף, יש הים ויש השמש”!!!
צחקה השמש ואמרה: “כן, נכון! אז “נופש” זה “נוף” ויש שמש!”
צחק גם הים: “כן, אז “נופש” זה “נוף” ויש “ש…ש…ש” של הגלים ש…ש…שלי!”
צחק גם שמעון ואמר: “ש..ש..ש..לו..ם לכם השמש והים” והמשיך לבנות את מגדלי חול שלו.
השמש חיממה את החוף בנעימות.
הים השתדל לא לשבור את המגדלים עם הגלים, הם רק קצת הרטיבו את החול, כדי שלילד יהיה יותר קל לבנות את המגדלים היפים והגבוהים.
השמש והים חייכו אחת אל השני: “גם בשם “שמעון” יש “ש” של השמש ו-“מ” של הים!”
והים הוסיף: “וגם ה-“ש…ש…ש” של הגלים שלי”
השמש כבר לא התווכחה עם הים, היא לא אמרה, שיש גם ה-“מ” של השמש, היא רק חייכה בסלחנות.
פעם אבא סיפר לשמעון על קיבוץ “נאות מרדכי”, ששם אבא היה גר אחרי עליה ארצה. וגם סיפר שיש בקיבוץ מפעל נעליים ושהוא עבד בו.
“מה, באמת?” – שאל שמעון- “אני רוצה לראות איך עושים את הנעליים!”
בקיץ כל המשפחה ביקרה בקיבוץ.
על יד מפעל נעליים שמעון ראה את זוג נעליים ענקיות, מאבן.
“את אלו אני רוצה למדוד” – צחק שמעון, ומהר מאוד קפץ לתוך הנעליים.
“נו, איך זה, מתאים?” – חייכה אמא.
“קצת לוחץ לי” – ענה שמעון ברצינות גמורה.
“חתול במגפיים” – צחקה אמא וצילמה את שמעון…
פתאום הם ראו חתול שקפץ מפח אשפה.
“ברח מהר שמעון!” – צעק אבא – “הגיע בעל הנעליים!”
החתול נבהל מצעקה והסתלק משם.
אבא ואמא ושמעון פרצו בצחוק וצחקו גם כל דרך חזרה הביתה.
יום אחד שמעון הסתכל איך אמא שלו מציירת.
“גם אני רוצה לצייר” – אמר שמעון.
“מצוין” – שמחה אמא- “אני אלמד אותך!”
בערב שמעון נתן לאבא את הציור ואמר בגאווה: “זה אני ציירתי! אמא לימדה אותי!”
“איזה יופי!” – התפלא אבא -“אתה רוצה גם לכתוב שיר לתמונה שלך?”
“מאוד רוצה” -אמר שמעון.
“קדימה!” – עודדה אותו אמא.
“בהצלחה!” – איחל לו אבא.
שמעון הלך לחדרו וכתב, וכתב, וכתב…
אחרי שעתיים הוא יצא והקריאה:
ילד יושב על אדן החלון
מסתכל הוא החוצה אחרי הווילון
לעולם היפה שבורא נתן לו
על הדשא ועץ וכל מה שסביבו
הינה החתול מתרפק תחת העץ
רק עכשיו הוא הפסיק להתרוצץ
מילל הוא בעצב מאין ברירה
כי רצה הוא לתפוס את היונה
אך אבוי, לא מצליח אליה להגיע
והשמש צוחקת עליו ברקיע
“לא כל דבר שנראה לך טוב
אפשר לקבל חתולון חמודון”
“הצלחתה יפה מאוד!” – התפלאה אמא ונישקה את שמעון.
“הצלחה כפולה!” – שיבח אותו אבא וחיבק חזק.
ושמעון זרח מאושר.
בפורים שמעון הלך להביא משלוח מנות למשה, החבר שלו מכיתה.
את הדלת פתחה אחות הקטנה של חברו, חני, בת חמש.
“אוזני המן!” – צהלה היא – “אני רוצה!”
“תגידי ב… ” – ניסה לחנך אותה משה.
“הרבה!” – אמרה חני.
“בבקשה!” – חייך שמעון ונתן לחני את העוגייה והיא גם לא אמרה “תודה”…
“דחוף צריך לטפל בחינוך שלה” –נאנח משה.
“הצחקת אותי, משה, היא עדיין קטנה, אבל מה זה חמודה!” – ענה לו שמעון.
“אני אוהבת את החבר שלך, הוא חמוד! אבל תגיד לו שאני גדולה!” – אמרה חני למשה ולקחה עוד עוגייה אחת.
שמעון בן ארבע! מזל טוב!
“איזה מתנת יום הולדת אתה רוצה, שמעון?” -שאלה אותו אמא.
“מכונית!”
“נו, זה בטח!” – אמר לו אבא וצחק.
“אולי משהו אחר, יש לך כבר גרז’ של מכוניות” – אמרה אמא.
שמעון לא מרוצה.
“טוב, יהיה לך עוד מכונית, מה אתה עוד רוצה?”
“עוד מכונית!” – צהל שמעון.
“לא, רק מכונית אחת” – קבעה אמא.
“תבחר, מה אתה עוד רוצה?” – שאל אותו אבא בעידוד.
“אני לא יודע, מה שאתם רוצים” – ענה להם שמעון.
במסיבת יום הולדת על השולחן הייתה עוגה ענקית בצורת מכונית, על לוח מספרים של המכונית היה מספר “4”.
“או, איזה עוגה יפה! אבל איפה המכונית?” – שאל שמעון.
אבא קרץ לכיוון העוגה.
“לא! אני רוצה מכונית כדי לשחק, לא לאכול” – קרא שמעון.
אמא הוציאה את עטיפה קטנה ויפה. שמעון פתח אותה וראה מכונית יפהפייה בצבע אדום.
“איזה יופי! בדיוק כזו רציתי! תודה רבה!” – שמח שמעון וקפץ על אמא בנשיקות.
“זה לא הכל!” – אמר אבא והוציא גם הוא קופסה, יותר גדולה. הוא פתח אותה ששמעון ראה בתוך נרתיק יפה כינור קטן ונוצץ.
אמא צחקה והוציאה עוד קופסה.
“מה זה?” – שאל שמעון.
“תפתח אתה, אבל בזהירות” – עודדה אותו אמא.
כאשר שמעון פתח את הקופסה, הוא ראה אורגנית שחורה. הוא הסתכל על אמא ועל אבא ואמר:”אבל אני לא יודע לנגן לא על הכינור ולא על האורגנית.”
“אז נעשה שעור מוזיקה, אני אלמד אותך לנגן על אורגנית.” – אמרה אמא.
“כאילו אני יודע לנגן על הכינור” – צחק אבא.
“זה מה שקורה כאשר לא מסכמים מי יקנה את המתנה.” – צחקה גם אמא.
“טוב שלא קניתי כינור אמיתי, על הכינור הזה גם אני אוכל לנגן”- אבא שוב קרץ לשמעון, לחץ על הכפתור וכינור התחיל לנגן מוזיקה עליזה.
בחנוכה אמא עשתה לביבות ונתנה לילדים לטעום, לכל אחד לביבה אחת.
שמעון כמעט בן שנה, גם הוא קיבל לביבה. אבל הוא רצה עוד והתחיל לבכות.
“נגמרו הלביבות” – אמרה אמא והראתה לשמעון את הצלחת הריקה – “בוא חמודי, נשחק בסביבונים!”
שמעון מאוד אהב את המשחק החדש וביקש לסובב עוד ועוד.
בערב, כאשר אבא חזר הביתה, כולם הלכו למטבח. שם על האדן החלון עמדו חנוכיות.
אמא החזיקה את שמעון על הידיים. אבא לקח את הגפרורים, ופתאום… בכי חזק של שמעון.
“מה קרה, שמעוני?” -שאלה אותו אמא.
שמעון בוכה ומצביע בידו הקטנה על צלחת לביבות שעמדה על המדף של הארון… בדיוק מול עיניו של הקטן.
“אוי! איך שכחתי לכסות אותם…” – צחקה אמא ונתנה לשמעון את הלביבה.
אבא אמר את הברכה והדליק את נרות של חנוכייה.
כאשר שמעון ראה את הקסם של הנר הדולק, הוא שכח על הלביבה שלו, התחיל למחוא כפיים ולביבה נפלה על השיש.
כולם שרו ושמעון הקטן קפץ בשמחה בידיה של אמו.
בקיץ אבא, אמא והילדים עשו כל מני טיולים מעניינים בארץ: השייט בעכו, הרכבל בכרמיאל, הם נסעו בכרמלית וחרשו כמעט כל הארץ ברכב.
“נו, היינו גם על היבשה, גם על הים וגם בשמיים” – אמר אבא.
“נשאר רק לצלול לקרקעית של הים” – צחקה אמא.
“מה הבעיה, מחר ניסע לאילת” – קבע אבא.
“מה עשיתי?” – תפסה אמא את הראש.
הם חזרו הביתה די מאוחר וגם התעוררו מאוד מאוחר. אבל הבטחה זו אבטחה ולקראת צהריים הם יצאו לדרך.
הם נסעו ברכב כמה שעות, ראו את ים המלח, את המדבר המרשים ביופיו, ונהנו מאוד.
פתאום הם ראו את הלטאה הגדולה, שהחלה לעבור את הכביש לפני הרכב שלהם. אמא עצרה את הרכב ודי הרבה זמן הם חיכו עד שהלטאה תפנה את הדרך.
רק לקראת ערב הם הגיעו לאילת ובאותו לילה הסתפקו בטיול קצר על חוף הים.
“מה, כבר הולכים לשון?” – שאל שמעון הקטן בעצב.
“לא נורא, שמעוני, מחר נראה הרבה דברים מעניינים” – ניחמה אמא את בנה העייף.
“מחר נצלול בצוללת הצהובה” – תפח אבא בעידוד על כתף של שמעון.
ואמא רק נאנחה…
למחרת הילדים נהנו מאוד מכל ההבטחות. הם ביקרו באקווריום הענק, ועשו שייט בים, וגם ירדו תחת הים בצוללת הצהובה.
אחר כך הם הלכו לראות את האטרקציה עם הדולפינים והתרשמו מאוד מהיצורים החכמים והזריזים.
לפתע, הכדור הגדול והאדום שדולפינים זרקו למאמן שלהם , נפל על יד שמעון.
“בוא, נשחק!” – שמעון תפס את הכדור וזרק אותו לדולפין.
הדולפין הכי יפה חייך לשמעון ורקד לפניו בעליזות.
אמא לקחה את שמעון לפינת חי.
שמעון ליטף את הארנבים ואת גדיים, הסתכל איך חולבים את העז וגם ניסה לחלוב, ראה את הלמה הלבנה ושאל: “למה היא לבנה?”
“בגלל שהיא למה” – ענתה לו אמו בחיוך.
“אבל ראיתי רק למות חומות, אז למה היא לבנה?”
“יש גם למות לבנות והצמר שלהן מאוד רך ויפה” – הסבירה אמא.
אחר כך שמעון האכיל את התוכים הצבעוניים בגרעינים, התוכי הגדול הכחול כמעט דקר את כף ידו של שמעון עם המקור החזק שלו.
“אוי!” – שמעון במהירות משך את ידו מהתוכי.
“בזהירות, שמעוני!” – הזהירה אותו אמא.
במרחק לא רב מכלוב של התוכים הם ראו לול תרנגלות, שמעון רץ לשם.
“אמא, תסתכלי איזה אפרוחים חמודים, כל אחד כמו שמש קטנה!” -צהל שמעון וניסה לתפוס אפרוח קטן, אך לא הצליח.
אמא תפסה בשבילו את אחד מאפרוחים ונתנה לו.
“איזה יפה!” – אמר שמעון ונישק את האפרוח.
“אפרוח שלי!” – צחקה אמא ונישקה את בנה האהוב.
שמען מאוד רוצה חיית מחמד.
“אמא, תקני לי בבקשה!” – ביקש שמעון.
“שמעוני, חיית מחמד זה לא משחק, צריך אחריות רבה!” – תענה אמו.
“אני אהיה אחראי, אני אשמור עליו!” – אמר שמעון.
“טוב, אז איזה חיה אתה רוצה?” – שאלה אותו אמא.
שמעון קצת חשב ואמר: “ג’ירפה!”
“לא, השכנים יתלוננו שהוא מציץ בחלונות שלהם, שאין להם פרטיות, שהוא אוכל את עציצים שלהן…” – צחקה אמא.
“טוב, אני אחשוב” – אמר שמעון ברצינות.
יום אחד הם נסעו לדולפינריום וראו שם גורי דולפינים היפים והעליזים.
“כזה אני רוצה!” – הצביע עליהם שמעון.
“מה?” – לא הבינה אמא.
“חיית מחמד כזה!” – הסביר שמעון ושוב הצביע על הדולפינים הקטנים.
“אי אפשר!” – קבע אמא – “הדולפינים צריכים ים.”
“אז יש לנו אמבטיה, נמלא במים וזה וזה!”
“אי אפשר שמעוני, הם צריכים מים מלוחים.” – כך אמא.
“נשים מלח, מה הבעיה?” – התחנן שמעון.
“לא!” – אמרה אמא וצחקה.
“כאשר אני אהיה גדול, יהיו לי כל מני חיות בבית, ג’ירפות, למות, דובים וארנבות, וגם תנין, אני אשים אותו באמבטיה, הוא לא צריך מים מלוחים!” – בכה שמעון.
“נראה, נראה!” אמרה לו אמא וצחקה: “כמה שאתה דומה לי!”
למחרת הם ראו שני גורים מקסימים.
“אני רוצה אחד כזה! אפשר?” – ביקש שמעון.
“כזה אפשר” – צחקה אמא.
“אפשר שניים?” – שאל שמעון בשובבות.
“בסדר, את שניהם” – חייכה אמא.
שמעון ומיכאל שני חברים טובים.
“אמא שלי הכי טובה בעולם!” – אמר מיכאל.
“אבל גם אמא שלי הכי טובה בעולם!”
“זה לא יכול להיות! רק אמא שלי! אתה שקרן!” – לא קיבל מיכאל דבריו של שמעון.
החברים נפרדו ברוגז.
“מה קרה שמעוני, כבר התעייפת? חזרתה הביתה מהר.” – שאלה אמא את בנה.
“אני לא חבר של מיכאל!” -אמר שמעון.
“למה, מה קרה, הייתם חברים טובים?” – דאגה אמא.
“הוא אמר שאני שקרן… ” – התלונן שמעון.
“מה פתאום, למה?” – לא הבינה אמא.
“הוא אמר שאמא שלו הכי טובה בעולם, ואני אמרתי שאמא שלי! אז הוא אמר שאני שקרן… אני כבר לא חבר שלו!” – כעס שמעון.
“תשמע שמעוני, לכל ילד האמא שלו הכי טובה בעולם, כי היא אמא שלו.” – חייכה אמא.
“כן, אבל למה מיכאל קרה לי שקרן, זה לא יפה, אני לא אמרתי לו שהוא משקר, אז למה הוא!” – לא נרגע שמעון.
“גם אותי כינו שקרנית, כאשר הייתי ילדה…” – אמרה אמא בעצב.
“למה, מה פתאום?!” – הזדעזע שמעון.
“כי הייתי בטוחה שאני קפצתי עם ילדים אחרים ממרפסת של דירה שלנו, מקומה רביעית… אמא שלי אחר כך הסבירה לי, שכנראה חלמתי חלום כזה והוא היה כל כך יפה, שהאמנתי כאילו זה קרה באמת.” – ענתה אמא.
“אבל מי קרה לך שקרנית?” – לא נרגע שמעון.
“הילדים הגדולים מחצר שלנו, הם וצחקו עלי, לא הבינו אותי, כמו שגם מיכאל לא הבין אותך” – אמרה אמא.
“את אמא הכי טובה בעולם, את תמיד מדברת אמת! מחר אני אספר למיכאל עליך, בסדר אמא?” – ביקש שמעון.
“בסדר גמור חמודי, אני בטוחה שמיכאל יבין אותך!” – איחלה אמא לשמעון וחיבקה אותו.
שמעון ואמא הלכו להתפלל בכותל המערבי. כאשר הם הגיעו, הם ראו רחבת הכותל מלאת חיילים.
“מה קרה אמא? היה פיגוע? למה כאן כל כך הרבה חיילים?” – שאל שמעון בדאגה.
“לא שמעוני, כאן נערך טקס השבעת חיילים.” – הרגיעה אמא את בנה.
“מה זה?” – התעניין שמעון.
“זה טקס שבו נשבעים חיילים אמונים למדינה” – הסבירה אמא.
“אני מבין, אז הם נשבעים שהם ישמרו עלינו, כן אמא? אבל אסור להישבע! כך למדנו בשיעור תורה.” – אמר שמעון.
“נכון שמעוני, השם הזהיר אותנו לא להישבע. החיילים הדתיים הם לא נשבעים, הם מצהירים. גם חברי כנסת דתיים הם מצהירים אמונים למדינה” – ענתה אמא.
“כאשר אהיה גדול גם אני אהיה חייל ואשמור עליך אמא!” – הבטיח שמעון.
“בעזרת השם, שמעוני!” – חייכה אליו אמא – “בוא, נתפלל על החיילים, שיחזרו הביתה בשלום ושלא יהיו מלחמות.”
“כן, אמא, וגם שלא יהיו פיגועים… שיהיה רק שלום!” – אמר שמעון והם הלכו לכותל.
ילד שלנו, כל כך רצינו אותך
ילד שלנו, כל כך ציפינו לך
ילד שלנו, נתת לנו הרבה אהבה
ילד שלנו, הבאת לנו אושר ושמחה
ילד שלנו, ילד שלנו,
אנחנו מאוד אוהבים אותך!
ילד שלנו, ילד שלנו,
אנחנו מאוד אוהבים אותך!
תינוק מתוק, כל כך חכם
פתאום בוכה, זורק דברים
ואנו בכלל לא מבינים
על מה ולמה ומה רצונך
ילד שלנו, אל תעשה זה,
אנחנו מאוד אוהבים אותך
ילד שלנו, ילד שלנו,
אנחנו מאוד אוהבים אותך
ילד חמוד, התחלת ללמוד
אנו גאים בך עד מאוד
אז מה בעיה? לפתע פתאום
רוצה בבקרים רק לישון ולחלום
ילד שלנו, אל תעשה זה,
אנחנו מאוד אוהבים אותך
ילד שלנו, ילד שלנו,
אנחנו מאוד אוהבים אות
ילד בוגר, נהייתה בר מצווה
אנו שמחים אתך עד מאוד
עם כל שחובה לעשות עליך
התחלת פתאום לעשות גם שטויות
ילד שלנו, אל תעשה זה,
אנחנו מאוד אוהבים אותך
ילד שלנו, ילד שלנו,
אנחנו מאוד אוהבים אותך
ילד שלנו, תפילותינו עליך
כל כך רוצים לעזור לך
ילד שלנו, תאמין בנו
אנחנו רוצים רק טובתך
ילד שלנו, ילד שלנו,
אנחנו מאוד אוהבים אותך
ילד שלנו, ילד שלנו,
אנחנו מאוד גאים בך
תמונות שמן על קנבס – בלה יפרה
– “סוף-סוף נופש!”
– “בים”
– “קצת לוחץ לי”
– “חתול עצוב” -צייר שמעון יפרה
– “חתול רומנטי”
– “געגועים לפורים”
– “שעור מוזיקה”
– “סתיו זהב”
– “חנוכה”
– “אוטופורטרט”
– “בוא, נשחק!”
– “שקיעה בים”
– “אפרוח שלי”
– “גורי דולפינים”
– “התעייפו בשמש”
– “שקר או אמת?”
– “בלה”
– “תחזור בשלום בני”
– “שמעוני”
Published: Dec 10, 2015
Latest Revision: Dec 27, 2015
Ourboox Unique Identifier: OB-85132
Copyright © 2015
Skip to content